לזכור ולהזכיר – מולי

לפעמים צריך גם לדעת להחמיא. אנו הישראלים אמנם מעולים בעיקר בקיטורים, אבל לפעמים רצוי וחשוב שנדע להוקיר מעשים. מעשה שהיה כך היה: ביום שלישי פתחתי את הטלוויזיה בערוץ הספורט, בדיוק בשידור ישיר של טקס האזכרה לי"א חללי מינכן שמארגן כל שנה הוועד האולימפי בישראל. צפיתי, נזכרתי. התרגשתי, ובעיקר הופתעתי.

סליחה על הציניות, אך למי שלא יודע, הנה פסקת רקע: בששה בספטמבר 1972, בזמן אולימפיאדת מינכן, חדרו מחבלים פלשתינאים חמושים לכפר האולימפי במינכן והשתלטו על מספר חדרים בבניין שברחוב קונולי 31, בניין שבו התגוררו 21 מתוך 30 חברי המשלחת הישראלית. המחבלים מארגון "ספטמבר השחור" הרגו את יוסף ויינברג ומשה רומנו שנלחמו בהם, ולקחו תשעה ישראלים כבני ערובה. בפעולת החילוץ של משטרת גרמניה נהרגו תשעת בני הערובה וחמישה מחבלים. שלושה מחבלים נתפשו חיים.

זה שהוועד האולימפי מארגן כל שנה טקס אזכרה, זה מבחינתי ברור מאליו. ואולם, זה שערוץ הספורט משדר בשידור ישיר את הטקס, אמור אולי להיות ברור מאליו, אבל אני אינני בטוח כמה פעמים זה אכן קרה בארבעים ותשע השנים שחלפו מאז. השנה, בכל מקרה, זה כן קרה ואני מכיר תודה על כך.

אני שואל את עצמי (קצת בציניות, מודה) אם הסיבה לשידור הישיר היא שהשנה, בטקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, תומאס באך, הזכיר בפעם הראשונה את רצח הספורטאים במינכן, אבל רוצה לחשוב שלא זו הסיבה.

אני מעדיף לחשוב שקברניטי ערוץ הספורט הבינו שתפקידו של ערוץ הספורט אינו רק לספק שידור ישיר של תחרויות ספורט, אלא גם לחנך לספורט ולחנך להוקרת הספורט, ואת זה אינך יכול לעשות מבלי להכניס למשוואה את העבר.

בימים אלו של פגרה ושמש לוהטת, אנו כאן, בהופס, מקדמים בין השאר פרויקטים שעוסקים בעבר. לעתים אנו שואלים "מה היה?" כמו שעשינו בפרויקט אגדות כדורסל II, לעתים אנו מנסים לשאול "מה היה אם..?" כמו בפרויקט "לבחור מחדש" שמתנהל בימים אלו, ולעתים אנו סתם נזכרים באנשים או אירועים, או מתלהמים בוויכוחים, הן בפוסטים והן בתגובות, כשכל אחד מנסה לשכנע בצדקת רעיונותיו.

ואולם, המשותף לכולנו היא ההבנה שהווה (ומכך שגם העתיד) נבנים על בסיס העבר, ושהכרת ואהבת העבר תורמת ותתרום לפריחה בעתיד. אתמול בלילה העברתי חוויות על אצטדיונים ושחקני עבר עם חבר בן גילי. אנחנו לא אוהדים את קבוצה, אבל שנינו נזכרנו וממש התפעלנו והוקרנו שחקנים שהיוו עבורנו גיבורי-על מאז ילדותנו ועד היום.
אלו אמנם שמות שאולי יגידו פחות לצעירים בני העשרה כאן שלא שמעו את שמם של שמוליק רוזנטל, מרדכי בנבנישתי, חזום חזום, יהודה תובל ז"ל (שחקן הכדורגל היחיד שאני מכיר שנפל בזמן שירות מילואים בלבנון), או פנחס קינגסליך. אבל עזבו את "גיבורי העל" שלנו, פשוט חשבו נא איך תתארו לנכדים שלכם את מעללי ערן זהבי או לברון ג'יימס בלי טלוויזיה. אני מציע לכם לקחת כבר כעת את הנייד, ליצור NOTE לעצמכם NOTE שיישמר בענן, ובו תכתבו מה שתרצו לספר לנכדכם על גדולתם, כי הזיכרון, כך מתברר לי עם השנים, הוא לא משהו אמין במיוחד.

אינני יודע מה אומר השם עודד מכנס לצעירים כאן באתר, בטח לאלו שאינם גרים בנתניה. אז דעו שפעם, בימי הביניים או אולי זה היה בעת העתיקה, לפני איזה חמישים שנה, היה במכבי נתניה חלוץ בשם עודד מכנס, שכבש הרבה שערים. ואחד מהם נחרט לי בזיכרון, ועליו כתבתי כאן באתר בשנת 2014:

"וגרוע יותר, עם בוא הטלוויזיה גם פעולות אגדיות קבלו ממדים ארציים. כולם מדברים על הגול של מאראדונה מול אנגליה, לא זה שנכבש עם היד אלא השני, בו הוא עבר ארבעה שחקנים וחצי מגרש לפני שכבש. הגול הזה אינו אגדי בעיני, הוא נחמד ויפה, אבל כשראיתי אותו ממש לא הבנתי ממה כל כך התלהבו כי אני, הרי, ראיתי את עודד מכנס כובש גול שאם היה נכבש במסגרת המונדיאל, היה הופך לגול המדהים ביותר בהיסטוריה! שמעו את התיאור שלי מהזיכרון: "מכנס מקבל כדור שנבעט לכיוונו ליד עיגול האמצע, עוצר אותו בחזה, מתקדם, והכדור מקפץ. ואז הוא מקפיץ את הכדור מעל המגן הראשון, ורץ קדימה, נוגח את הכדור שהוקפץ אל מעל המגן השני ושוב רץ קדימה, מעביר את הכדור עם ברכו מעל למגן השלישי,  מגיע מול השוער על סף רחבת השש עשרה ובאמנות מקפיץ את הכדור מעל השוער ולתוך השער." הבעיה האמתית והמהותית ביותר שלי עם ספורט היא שכל כמה שהגול הזה מדהים בצפייה בטלוויזיה – והוא אכן מדהים – הוא לעולם לא יהיה מדהים כמו בדמיון שלכם, אם קראתם עליו כאן עכשיו לראשונה, ולא ראיתם אותו בעבר."

לכן עליכם לכתוב ולא לשמור וידיאו. כי הדמיון האנושי יותר עשיר מכל מציאות. וכשאנו מספרים סיפורים, אנו משלהבים את הדמיון בעזרת ההיסטוריה, אנו מעצימים קשרים ומחויבויות ורגשות בעזרת סיפורי נוסטלגיה, ולכן בשום פנים ואופן אל תשכחו את העבר ואל תתעלמו ממנו. השתמשו בעבר כדי לחנך ולעצב את העולם שסביבכם. כן, גם בספורט. קבלו בברכה כל שידור ישיר של טקס אזכרה לספורטאים, כל מחווה לספורטאי עבר בטקס שלפני המשחק, כל שידור של ליגת הוותיקים (כן, יש כזו), וכל ספר או תכנית רדיו/טלוויזיה שיחברו את העבר עם ההווה ומכך שגם עם העתיד.

הפסל "מלחמת בני אור בבני חושך" בתל אביב, לזכר 11 הישראלים שנרצחו באולימפיאדת מינכן. מתוך אתר ויקיפדיה בעברית
הפסל "מלחמת בני אור בבני חושך" בתל אביב, לזכר 11 הישראלים שנרצחו באולימפיאדת מינכן מתוך ויקיפדיה בעברית

"מלחמת בני אור בבני חושך" הוא שם הפסל לזכרם של י"א חללי מינכן. ההקשר הפוליטי ברור ואין מה להרחיב עליו. אבל חשבו גם המלחמה של משפחות ההרוגים להנציח את זכרם, לא רק בארץ – בעולם. חשבו על האור שנכדיכם יראו אצלכם בעיניים כאשר תטמיעו בהם את האהדה לקבוצה האהובה עליכם בעזרת סיפורים שאני מציע לכם לנסות ולנסח כבר כעת, כי הזיכרון, כפי שאולי כבר אמרתי (לא זוכר) הוא פשוט לא מה שהיה פעם…

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. Berch

    2 ספט 2021 18:16:19

    אחלה טור מולי
    בזיכרון שלי זה בעיקר אלימלך האלוף, בוגין קר הרוח ומייק קארטר המשיגינער.
    גם לספר את הסיפורים זה תענוג שסובל לפעמים באופן משמח מהגזמות עדינות בהתחלה ומופרכות ככל שעוברות השנים
    🤣🙏

    1. מולי

      3 ספט 2021 10:51:37

      גם אם הייתי יודע אותו (וחיפשתי בזמנו ולא מצאתי), הרי כל הנקודה היא כפי שכבר כתבתי:
      " הבעיה האמתית והמהותית ביותר שלי עם ספורט היא שכל כמה שהגול הזה מדהים בצפייה בטלוויזיה – והוא אכן מדהים – הוא לעולם לא יהיה מדהים כמו בדמיון שלכם, אם קראתם עליו כאן עכשיו לראשונה, ולא ראיתם אותו בעבר."

  9. Alex Rabino

    3 ספט 2021 09:46:29

    אכן מילים כדורבנות. ב"עונת המלפפונים" אני מוצא את עצמי בוהה הרבה פעמים בערוץ ספורט GOLD ומתענג על משחקי ושחקני עבר בכול הענפים. אכן נוסטלגיה ראויה. הגיע הזמן שמישהו ירים כאן סידרה בנוסח 30 על 30 של ESPN.

  10. Ljos

    3 ספט 2021 14:18:00

    החלק המתחכם שבי רוצה לשאול אם, לפי המסקנה של הפוסט שלך, לא עדיף היה לא לצלם את הטקס אלא לספר עליו לאחרים כדי שהדמיון ישלים את התמונה.
    סיפורים זה בעצם מה שמחזיק אותנו כאנשים, מחבר אותנו וגם גורם לנו לצאת זה נגד זה. הקטליזטור של האנושות עצמה, אולי. גם בסרטונים, בסרטים, יש המון מקום להשלמות של הדמיון. הבעיה לדעתי בסרטון של הגול של מכנס אל מול התיאור שלך של אותו הגול היא שהסרטון לא שאינו יכול לספר סיפור או שהוא מגביל את הדמיון. אלא שהסרטון מספר רק תמונה חלקית בלבד של הסיפור כולו. אך ורק את השער עצמו. אתה, כאיש של מילים, יודע להשלים את הסיפור ולהפוך אותו לחי באמצעות המילים. אבל אנשים יותר ויזואליים, ועם יותר גישה לתוכנות עריכה מהירות ומודרניות, יוכלו לספר את הסיפור ברמה גבוהה בדרכים אחרות.

  12. עגל

    3 ספט 2021 19:43:24

    תודה מולי.
    אני זוכר את הגול של מכנס!
    אולי בגלל שאבא שלי כל כך התלהב ממנו. זה באמת היה גול אדיר.
    הדימיון והזכרון הם מכשירים מנוגדים לוידאו והתיעוד, ישנה בינהם מלחמה 😀

כתיבת תגובה

סגירת תפריט