אמת מסוג חדש / דביר בשן

אמת מסוג חדש / דביר בשן

חובבי NBA אשר מעודכנים בהתרחשויות השוטפות בליגה בעשור האחרון, מכירים היטב את המונח "Player Empowerment" או "העצמת השחקנים" בעברית. הם רגילים לחשוב על אותו ביטוי במובנים של הפעלת כוח על הקבוצות, יציאה מוקדמת מחוזים, או שימוש ביחסים אישיים כדי להרכיב סגלים ביחד עם חבריהם. על ה"טוויסט" האחרון בעידן הזה של ההעצמה לא רבים מדברים. השליטה בנראטיב. וזה לא קורה רק ב-NBA.

לפני כשבוע ישבו יחדיו קווין דוראנט ודריימונד גרין לראיון אישי במסגרת סדרה שיש לגרין תחת המעטפת של Bleacher Report. בשיחה הם מנסים לשפוך אור חדש על הריב המתוקשר של השניים במהלך משחק מול הקליפרס, ריב שהסתיים בעזיבתו של דוראנט את הגולדן סטייט ווריורס. העזיבה סימנה את סוף דרכם של אותם ווריורס כשושלת אשר שלטה בליגה במשך 5 שנים, ומהווה את אחד ממקרי ה"מה אם" הגדולים. בשיחתם, דריימונד ודוראנט מאשימים את סטיב קר ובוב מאיירס (המאמן וה-GM), בניהול לא נכון של המשבר וטוענים שכל שהיו צריכים לעשות זה להכניס את השניים לחדר ולתת להן ללבן את הדברים. גרין ודוראנט משוכנעים שבצורה זו הכול היה נפתר, והם עוברים בקלילות להמשך הריאיון.

זה נראה לכולנו סטנדרטי, השיחה הזו, אבל זה לא אמור להיות המצב. זה לעולם לא היה כך. בעבר, היה גוף תקשורת עם קרדביליות עיתונאית כלשהי, שלוקח על עצמו לנהל את הריאיון הזה. אותו גוף ודאי היה מביע ספקנות ראויה למשמע הפתרון הפשטני שהציגו השניים. הגוף היה מראיין את קר או מאיירס, שומע גרסאות נוספות, או לפחות שואל את השאלה "אז למה לא פשוט דיברתם?". לגיטימי, לא?

הריאיון הזה הוא רק דוגמא קטנה ברשימה הולכת ומתארכת של מקרי עיצוב נראטיב על ידי השתלטות עליו והוצאת כל גורם צד ג' שעשוי לפקפק בו.

הדוקו "הריקוד האחרון" ששודר ב-10 חלקים בנטפליקס, על מייקל ג'ורדן והשיקאגו בולס בשנות ה-80 וה-90, היה הצלחה מסחררת. יוצרי הדוקו השיגו את הג'קפוט מבחינתם: פוטג'ים נפלאים, ראיונות מרובים, ואחד מייקל ג'ורדן שהחזיק בזכויות לשידור מרבית החומרים והסכים לשחררם ולהתראיין בעצמו. רק דבר אחד – מייקל גם דרש את המילה האחרונה בשולחן העריכה. אם צפיתם בסדרה וידעתם זו בזמן אמת, ועל אחת כמה וכמה אם הכרתם את הסיפורים מקרוב, אין ספק שזה היה נוכח בצפייתכם. אם לא, מה שקיבלתם הייתה מנה גדושה של השחקן הגדול בעולם מושם על אדן גבוה עבור כולם לראות ולהעריץ. גם כאן, ג'ורדן קיבל את הנראטיב שלו.

אז מאיפה זה מגיע? אי אפשר מבלי לצאת רגע לפריזמה התרבותית-חברתית, לפני שאנחנו צוללים חזרה לספורט. בסדרה "בקול רם", המתעדת את חייו של רוג'ר איילס, שהיה מייסד ונשיאה של רשת פוקס ניוז, הוא נשאל לגבי מוטו החברה 'Fair and Balanced' (הגונה ומאוזנת). רשת החדשות, שיש לה נטייה רפובליקנית-שמרנית דומיננטית מאוד, היא הרבה דברים אך קשה להגיד עליה שהיא מאוזנת. ההסבר של איילס הוא שפוקס ניוז עצמם לא נותנים פרשנות מאוזנת, אלא שביחס לתקשורת הליברלית, הם נותנים איזון. כלומר, אם הם (השמאל) נותנים צד אחד, אנחנו בימין ניתן צד שני, ובסך הכול יהיה איזון.

זו בדיוק התפיסה שעומדת מאחורי הדוקו החדש על התגרה המפורסמת בין הפייסרס והפיסטונס ב-2004 (Malice at the Palace, נטפליקס). השחקנים נאלצו לשתוק שנים רבות מסיבות משפטיות ונתנו לליגה לעצב את הנראטיב. לליגה היה אינטרס להגן על הלקוחות הלבנים-המשלמים שלה, ולכן חתכה כל אשמה ממעורבותם של האוהדים (בולט במיוחד הוא השידור שהתהפך בין לילה. השדרנים שהגיבו בזמן אמת כן האשימו את האוהדים, אך זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו בעל תפקיד רשמי עשה זאת). כעת, ג'רמיין אוניל, מהמעורבים בתגרה, ומי שנגזרו עליו עונשים כתוצאה מכך, הוא אחד המפיקים של אותו סרט דוקומנטרי. בראיון שנתן ברדיו, אוניל הצהיר משהו שמזכיר מאוד את אותה הצהרה של רוג'ר איילס: זהו לא סרט דוקומנטרי המציג תמונה שוויונית של הסיטואציה. זאת האמת של השחקנים. האמת שנמנעה מהציבור במשך זמן רב. הצד שלהם.

לא כל סרטי דוקו "ישנים" הם אובייקטיבים, ולא כל עבודה עיתונאית "מסורתית" היא גם טובה. ההתפוררות של שני המוסדות וההתייחסות של הציבור אליהם היא עובדה מתמשכת אשר נפרסת על גבי שנים. עם זאת, כאשר אתם רואים סרט דוקו או קוראים מאמר דיעה בטיימס, אתם באים עם ציפייה של איזושהי מידה (גבוהה או נמוכה ככל שתהייה) של אובייקטיביות נטולת אינטרסים. לעומת זאת, כשאנחנו צועדים אל תוך העידן החדש של נראטיב נטול גוף תקשורת מתווך, אנחנו חייבים לזכור שאנחנו לא מתעמתים פנים מול פנים עם סיפור בעל שני צדדים שאולי חוטא מעט באג'נדה נסתרת, אלא פשוט מקבלים את הסיפור כפי שמסופר על ידי צד אחד כאג'נדה גלויה. זה הבדל משמעותי.

אנחנו כאוהדים של המשחק חייבים להבין שהדבר הזה שהורגלנו אליו, פרשנות "אובייקטיבית" (אני משתמש בהגדרה בחופשיות, מבלי להיכנס לדיון פילוסופי על האם אובייקטיביות אמיתית בכלל ניתנת להשגה), הולכת ונעדרת מהעולם. מה שמחליף אותה זה לא משהו אחר לחלוטין, אלא סובייקטיביות מוחלטת בתחפושת של אובייקטיביות. מייקל ג'ורדן או ג'רמיין אוניל לא מסתכלים למצלמה ואומרים את דעתם, אלא משתמשים בפורמט שכולנו מכירים כבר-סמכא, ומנצלים את האמינות שלו כדי לשלוט בשיח. אנחנו חייבים להיות מודעים לכך, ואולי אף לדרוש ליותר טוב מזה.

זה לא שזה לא כיף להתרפק על הסדרה של מייקל מול בארקלי ב-93 או להיזכר באחד הלילות הקשים בתולדות הליגה. להיפך – זה מאוד כיף – ומכאן הפיתוי. זה שאנחנו אמורים לקבל יותר מרק ליטוף לנוסטלגיה (במקרה של הדוקואים), או בידור רכילותי (במקרה של שיחת גרין-דוראנט). אנחנו אמורים לרצות להגיע עמוק יותר.

לא?

והנה, רק תראו שאפשר עדיין אחרת. הדוקו בשני חלקים 'טייגר' על חייו של שחקן הגולף הגדול בכל הזמנים, מרתק פי כמה בעיניי מאשר אלו שהוזכרו כאן קודם. נכון, אין בו ראיון של השחקן או פוטג'ים בלעדיים. אולי זו בכלל הסיבה. 'טייגר' נותן הצצה בלתי מצונזרת לסיפורו הייחודי של השחקן, ולא מחוייב לעמוד בסטנדרטים שלו.

בשנים הקרובות ייצאו סדרות דומות כאלו. אנחנו כבר יודעים ש-ESPN אמורים לשחרר בהמשך השנה דוקו על טום בריידי, ובשנה הבאה תצא סדרה דומה על כוכב הבייסבול דרק ג'יטר. בשני המקרים מדובר בתוצר שיהיה דומה יותר לזה של ג'ורדן מאשר לזה של טייגר. דוקואים מאושרים עטופים בצמר גפן מתוק שכולנו הולכים לאכול וליהנות. הו כמה שאנחנו הולכים ליהנות.

לפוסט הזה יש 43 תגובות

  1. יפה ונאה דרשת.
    ועדיין, מעצם מהותה של האנושיות, אנו מטמיעים את ריקי רוזן ולא את סנדרה שדה, ואת רחל חסון במקום את יונה אליאן.
    חיים טופול מספר באוטוביוגרפיה שלו שעל מנת שהקהל יהיה מוכן לקבל אותו בתפקיד רציני ולא קומי בתיאטרון חיפה, היה עליו לעשות קרחת ולשנות לחלוטין את המראה שלו.
    כולנו רואים קודם כל את מה שאנו רוצים לראות ולא בהכרח את מה שמולנו.
    ולכן, מאוד חשוב שכתבת את מה שכתבת, אך חוששני שמורשתו של דונלד טראמפ שניתן לתמצתה במילים: "האמת היא מה שאני קובע עבורכם שהיא תהיה", תמשיך ותשלוט בעשורים הקרובים בתפישת עולמנו.
    🙁

  2. אתה צודק כמובן, אבל זה נראה שאתה נלחם בקרב אבוד. הנשיא ביידן אמר בצדק על "התיווך החדש" שהוא הורג, ואת זה הוא אמר בהקשר של מתנגדי החיסונים. אז כן, אנחנו צריכים להיות יותר חכמים בכל הקשור למידע שאנחנו צורכים, כשנושא הספורט הוא אפילו לא הדבר הכי חשוב כאן.

  3. טור מצוין דביר. מאד מסכים. לפחות בספורט יש לנו את הפריוולגיה של להנות מהמוצר גם כשהוא עם נרטיב חד צדדי.

    1. עולם ה'דוקו' כבר מזמן רחוק מלהיות מוצר עיתונאי והפך להיות מוצר בידורי.
      השאלה היא האם יישאר או ייוצר מקום גם לעיתונאות פרופר.

      1. מסכים. לא נכנסתי לבעייתיות של דוקו כפורמט מחוץ לכתלי הספורט. יש המון דוגמאות בשנים האחרונות לכך כולל הביקורת שהושמעה על מחפשים את שוגרמן שזכה באוסקר. סגרתי את זה באמירה כללית שאני יודע שלא הכל אובייקטיבי. אבל גם מבלי להיכנס לדקויות, יש עדיין הבדל ענק בין הריקוד האחרון לבין טייגר. בין משותף עם הסובייקט לבין נייטרלי.

    2. לפחות עד שיתקיים:
      "אז ככה, אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום… 15, כן? אם לא – נשרוף את המועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר."

  4. לא יודע מה היה הצלחה בריקוד האחרון. שעמומון טוטאלי. חוץ מלראות את מייקל מלקק לעצמו את הביצים הראו הכל בליקוק. סתם סרט העצמה והאדרה של עצמו למורשת. כרמן אלקטרה הייתה הדבר היחיד שעניין שם. זאת הייתה לטעמי אחת מהדוקוים הכי משעממים וגרועים אבר.
    טייגר הרבה יותר טוב ומעניין כמו שאמרת.
    הדבר היחיד שיהיה יותר גרוע מהריקוד האחרון זה סרט דוקו של לברון על לברון.
    NBA זה כמו פוליטיקה כל מה שקשור לזה מזוייף גם הנרטיב ודמויות השחקנים, היום יותר מתמיד. לכל אחד יש יועצי שיווק וחרטא.

  5. תודה דביר, זה דווקא נושא שיותר שייך לפודקאסט השני שלי, משדרשת, ולא לפודקאסט הבייסבול. חשוב לציין, מעולם לא היה סיקור אובייקטיבי, פרשנות אובייקטיבית זה בכלל אוקסימורון, או תיעוד אובייקטיבי. בסופו של דבר מישהו בחר מה לצלם, מה לשאול, מה לערוך ומה לשדר.
    לדעתי התופעה שאתה מצביע עליה פה, באופן נכון ומדוייק, נובעת משלושה כיוונים, הראשון זה באמת כפי שאתה אומר, עליית כוחם של השחקנים והרצון שלהם לשדר את הנרטיב "שלהם".
    השניה זה בכלל הרעיון של "נראטיב", כלומר התפיסה שהמציאות, העובדות, נתונה לפרשנות. כולם יודעים שפעם היו מרביצים בNBA ועכשיו המשחק הוא כמעט לגמרי "קונטקט-לס" אבל מה זה אומר? כל אחר ודעתו. זה יגיד "פעם שיחקו כדורסל, היום משחקים בלט" וההוא יגיד "פעם זה היה חסר ערך ספורטיבי, היום יש לזה ערך אמיתי". אז אם ממילא אין "אמת אחת", הרי שזכותו, או אפילו אפשר להגיד חובתו של כל אחד לקדם את הנרטיב שלו.
    הכיוון השלישי הוא שהאמת עצמה סובייקטיבית. כמה פעמים ראינו מהלך שנראה מזווית אחת כאילו המגן מנסה לעצב מחדש את הפנים של השחקן עם הכדור, ואז מזווית אחרת זה נראה בכלל לא אותו דבר? וגם תמיד אומרים שבהילוך חוזר איטי זה נראה יותר אלים, או פחות נגיעה, וכו. אז אם המציאות לא קבועה, אז בכלל!
    אז מכל אלה נוצרה התפיסה שלא רק מותר כי כסף, אלא גם צריך כי נרטיב ובכלל, אין מציאות אובייקטיבית, אז מה זה משנה?
    אני מניח שבקרוב נראה תופעת נגד של נסיון להיות אובר-אובייקטיבים, אבל עד אז, נשאר עם הסובייקטיבי.

            1. נו ברור שתמיד יש אלמנט של סוביקטיביות. לא תוכל לברוח מזה. אבל אני חושב שאפשר להסכים שאנחנו מתרחקים משם.

        1. כל אחד יקבע לעצמו מה הזוויות הרלוונטיות לו. אם אתה, כיוצר סרט או כתבה, מביא כמה שיותר מהן, אתה עושה עבודה יותר טובה ומאפשר לאנשים לפתח מסקנות שיכולות להיות שונות מאלה שאתה התכוונת אליהן

    1. "לראות פעם את הדברים אחרת, לרצות לראותם אחרת, יש בכך מידה לא מעטה של אילוף והכשרת השכל ל"אובייקטיביות שלו לעתיד לבוא — לא במובן "התבוננות חסרת פניות" (שהוא דבר והיפוכו ומושג שטות), כי אם כיכולתו של האדם לשלוט ב"בעד" וב"נגד" שלו, ברצותו יניפם, ברצותו יגיפם, כך שיוכל לנצל את השוני של הפרספקטיבות ושל פירושי ההיפעלויות לתועלתה של ההכרה. (…) ניזהר מפני זרועות-מלכודת של מושגים סותרי-עצמם מסוג "הבינה הטהורה", "הרוחניות המוחלטת", "הכרה כשהיא לעצמה"; — בכל אלה אנו נתבעים לדמות לעצמנו עין, שאין בכלל להעלותה על הדעת, עין שלא יהא שום כיוון למבטה, שכוחותיה הפעילים והפרשניים ייאסרו או ייעדרו ממנה מלכתחילה, בעוד שרק הודות להם ההבטה הופכת להיות לראיית משהו; משמע שתובעים מן העין דבר מופרך וחסר שחר.
      .
      אין ראייה פרספקטיבית, אין "הכרה" אלא "הכרה" פרספקטיבית; ובמידה שתרבינה ההיפעלויות שנתר להן לומר את דברן לגבי דבר כלשהו, ובמידה שנדע להתקין לעצמנו יותר עיניים, ועיניים שונות, לשלחן בדבר אחד, כן תרבה שלמות "מושגנו" בדבר, שלמות ה"אובייקטיביות" שלנו."

      (פרידריך ניטשה, 'לגניאולוגיה של המוסר', ספר שלישי, אפוריזם 12)

        1. כן… ולא.
          ניטשה אמנם מתייחס למונחים אלו בפילוסופיה, אך ההבנה ש'אובייקטיביות' (בכל נושא ותחום) היא אינה 'התבוננות חסרת פניות' (עין שלא מביטה לשום כיוון), אלא דווקא האוסף הרב ביותר של זוויות ראייה, או פרספקטיבות, שמתוכן תצמח אותה 'אובייקטיביות'.
          .
          במקרה שלנו, ההתרחקות היא מריבוי הזוויות אלי הנראטיב הנבחר הבלעדי (אולי מיתר זוויות בעידננו הדיגיטלי..). זה שגוי לא משום שזה לא אובייקטיבי (מה כן?), אלא משום שזה מבטל את ההרהור והערעור בדבר לגישה סינגולארית, שבהכרח תהיה רק חלק מהסיפור.. אז את 'הסיפור' אי אפשר לספר, כי אין לנו את כל הפרספקטיבות של כל המשתתפים אף פעם (וגם אם כן, אז רק דרך חלק מהחושים, או רק דרך האינטלקט, או בלי להכיר את ההיסטוריה, וכו'). אבל אפשר להרחיבו מעבר לעמדת סובייקט בודד כזה או אחר.

            1. אם אתה מתכוון שמגיב אידיאליסט-טרנסצנדנטלי חווה משבר אקזיסטנציאליסטי במעבר מהנחות יסוד קוסמטיות וקוסמולוגיות אלי אפירמציה מעשית א-לה amor fati – מסכים איתך.
              .
              אבל אם לא – מי לעזאזל מצטט כאן את ניטשה?

  6. אם למישהו יש אשליה שפעם הייתה עיתונות יותר אובייקטיבית – הוא טועה, למרות שאכן כיום הכל גלוי ועל השולחן – אין גם את האשליה של האובייקטיביות.

  7. מבט מיקרו שמספר המון על המאקרו –
    ההבדל בין תקשורת לבין עיתונאות,
    על ההבדל בין זמינות המידע לבין זמינות המידע האמין,
    על ההבדל בין חדשות מעצבות דיעה לבין דעה מעצבת חדשות.
    .
    הכותרות הקלישאתיות הנ"ל שוות מחקר אקדמי ארוך,
    לא פוסט.
    אבל הפוסט הזה?
    הוא בהחלט מאיר באור מעניין (ואפילו חשוב) נושא שדורש התייחסות שכזו.
    .
    אחלה פוסט!
    תודה.

  8. פעם, בימי העיתונות ה'ישנה', הייתה איזו שהיא צייפיה לאובקייטיביות, וניסיון לייצר אחת כזו, גם אם לא אמיתית. כיום יש הלך רוח הפוך לגמריי. 'אם אני לא באמת אובייקטיבי, אז בואו נחגוג את הסובקייטיביות עד הסוף'. אם אתה בוחן את הסרטים של מייקל מור, לעומת דוקומנטריסטים מהדור הקודם כמו קן בארנס, זה די בולט.
    בונוסך, הייתי מחבר את ההקפדה החדשה על ה'נראטיב' עם האופנה של ה'מורשת'. אם אני לא רק מישהו שקולע לסל טוב מאוד, אלא דמות על שיוצרת 'מורשת', כדאי מאוד שאנצל כל דרך לשמור על הנראטיב שלי, או שהעסק הכלכלי יפגע.

    תודה רבה על הפוסט

  9. טור מעולה וחשוב
    נקווה שהדורות הבאים לא יאכלו עם כפית את הח*א שמאכילים אותם תאגידי השידור.
    טור שצריך להקפיץ מדי פעם
    💪

  10. אנחנו תמיד מסננים את מה שאנחנו לא רוצים לראות. ההיסטוריה – או הדוקומנטציה נכתבת ע"י המנצחים – אלה שיש להם כסף להפיק דוקואים.
    ככה בנוי העולם.
    כל מי שלומד קצת היסטוריה לדוגמא, יודע שמה שמלמדים בבית ספר הם שקרים, חצאי אמיתות ועובדות חסרות. לאף אחד לא אכפת. אם ה"שחורים המקפצים" למדו את זה ממישהו, זה מהטובים ביותר.
    על כל אחד מוטלת האחריות לצרוך מידע מאוזן, אף אחד לא יציג מידע מאוזן מרצונו, ספק אם זה בכלל אפשרי.
    דבר אחד שלא הבנתי, מאיפה ההתרפקות על העבר והגעגוע לעיתונות מאוזנת? מתי זה היה קיים?

  11. אחלה טור.
    הדוקו של ג'ורדן היה משעמם לחלוטין כמו שכבר אמרו ובעיקר עסק בהאדרה שלו.
    הדוקו על התגרה היה מעניין לצפיה אבל עדיין עסק קצת יותר מידי בכיבוס תדמית השחקנים. ארטסט הוצג שם כמתמודד נפש שעושה את המיטב להשתקם אבל מקרי האלימות שלו על המגרש ומחוצה לו נמשכו גם שנים אחרי. אף אחד לא הזכיר שם את המרפק המזעזע שהוא תקע בג'יימס הארדן.
    *
    כמישהו שעורך במשרה חלקית חייב לציין שסרטי דוקו הם קודם כל סרטים עם סיפור ולא מחקרים או דיווח עיתונאי…
    זה כולל גם סרטי טבע (האריות מצולמים לפעמים מאוטובוס תיירים וכשאתם שומעים אותם שואגים אז זה פסקול ולא בלייב. בתור התחלה…).
    ובכל סרט צריך לבנות סיפור. עם דמויות וקו של לאן זה הולך והרבה דברים שנזרקים החוצה כדי לפשט אותו.
    אבל זה שהסיפורים בהרבה סרטים כאלה הופכים למשהו שהוא בגדר סרט יחסי ציבור זה עדיין צעד בכיוון הלא נכון.

  12. טור מצוין על נושא חשוב.
    אני מסכים עם מה שנכתב כאן מעלי. רק אוסיף שהנוער היום יודע שהוא מקבל ח*א מעובד ואולי היום הוא הרבה יותר זהיר ופחות נאיבי ממה שאנחנו היינו לפני 30-40 שנה.
    מאידך ישנו בון טון כזה שהכל הולך, גם השקר הכי גדול (התודות לטראמפ ולחבריו הישראלים), ואולי זאת הבעיה.

    1. יש לי תחושה לפעמים שזה איך שהדור שלנו מתעסק בפוליטיקה יותר מאשר הצעירים. הן דווקא יות מלוטשים וצמחו לעידן שבהם אפילו בסרטי פנטזיה אין גיבורים מושלמים. בטח שלא בספורט או על הבמה…

  13. תודה היה מעניין. מבחינתי זה הכל רכילויות ספורט ושם אני מאפסן את כל הסיפורים האלה כי אני מעל גיל ארבעים. בעידן של טוויטר ורשתות חברתיות המגירה הזו הופכת מאוד מרכזית לדור הצעיר ולא נראה לי שממש איכפת להם אם הדברים אמיתיים או לא, אלא מה עושה להם טוב בעין. בעידן שבו כוכבי ספורט/ריאלטי/שפים/… הם מעצבי הדעה, המערכת מסביבם דואגת לתחזק את המותג. דוראנט ודריימונד זה puré branding

  14. קודם כל באמת אחלה טור, קלעת לדעת גדולים, ביל סימונס התייחס לנושא גם בפודקאסט שלו מה 23 באוגוסט בראיון עם ג'קי מקמולן, שווה להקשיב .
    נקודה אחרת להסתכל על הדוקו הזה (ובכלל על הסדרה) – אני לא זוכר דוקו שנכנס כל כך חזק לתחושות האמיתיות בזמן אמת של הדמויות. דגש על אמיתיות. לשמוע את רון ארטסט מספר בדיוק מה עבר לו בראש באותו רגעים (שאלתי את סטיבן ג'קסון "האם אנחנו הולכים להתסבך?".."ניסיתי לחשוב מה אני הולך לעשות מעכשיו כשפרק הכדורסל נגמר בחיי"…"בעיקר פחדתי מג'רמין אוניל"). זה priceless. הדגש ששמו בדוקו הזה (וגם בפרק על ברוס ג'אנר) להעביר מה שעבר להם בראש ברגעים האלו היא יוצאת דופן וזו הגדולה של הסדרה הזו. כל אחד מאיתנו עבר בחיים רגעי חרדה, זה די מטורף מה המחשבות שעברו לנו בראש באותן רגעים. בדרך כלל הדוקו האמריקאי ובעיקר של espn נופל על קלשאות ברגעים אלו, עם דגש על last dance . זו הגדולה / חידוש של הדוקו הזה וגורם לך לחשוב עוד יותר מה עובר על הספורטאים האלו.

  15. בס"ד
    תודה רבה, נקודה חשובה ומעניינת.
    לא רק בספורט, בהרבה תחומים ובמיוחד בפוליטיקה.
    עיתונות ותקשורת כבר ממש, לא אובייקטיביים בדרך כלל לצערנו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט