ביום ששי אחר הצהרים אי אפשר למצוא מקום-חניה בשכונה שלי. למרות שזה פרבר ירושלמי ולא מרכז תל-אביב, עדיין בימי ששי התחרות על מקום חנייה ברחוב שלי מתחילה סביב אחת וחצי ובשעה שלוש אתה חייב לסובב שבע פעמים את הרחוב תוך ביצוע מעשי כשפים מסובכים המערבים תפילות קמיעות ולחשים לפני שיעלה בידך למצוא מקום חנייה פנוי.
היום, בשל השידור הישיר של טקס הפתיחה של אולימפיאדת 2020, הקרב על מקום החניה החל כבר ברבע לשתיים עשרה, ורק מעשה רמייה של תיאום זמנים עם שכן שנסע לשבת ושתפסתי את מקום החנייה שלו, מנעו ממני שבעה סיבובים (או אולי הרבה יותר) מלאי כישוף ולחש. אנשים חיכו לראות את טקס הפתיחה והאמת: הפעם הוא בהחלט היה שווה את זה.
לא לעתים קרובות מעשיות הקשורות לספורט גורמות לי לדמוע. למשל סיפורה של רצת המרתון השוויצרית גבריאלה אנדרסון שייס שדידתה עד הסיום במרתון הנשים הראשון שנערך באולימפיאדת 1984.
אבל היום – בטקס – דמעתי יותר מפעם אחת. התרגשתי ודמעתי יותר מכל באזכור של נרצחי מינכן 1972. אני עדיין זוכר את אותו בוקר בו קמתי להתארגן ללכת לבית הספר היסודי. כל אחר הצהרים של היום הקודם היינו צמודים לרדיו ולטלוויזיה והנה באותו בוקר, אימא איחרה להכין לי את הסנדוויץ' לבית הספר ואפילו לא ביקשה ממני לצאת בזמן כדי לא לאחר. באותו בוקר כולנו היינו מרותקים לרדיו שסיפר על מבצע החילוץ… ורק מאוחר יותר, בבית הספר, כינסו את כולנו וסיפרו לנו על אי הצלחת הקומנדו הגרמני להציל את הספורטאים והמאמנים שלנו… אני שמח שאחרי כמעט חמישים שנה, אנקי שפיצר ואילנה רומנו הצליחו, בעזרתו של יו"ר הוועד האולימפי – הגרמני תומאס באך – סופסוף לגרום לכך שהוועד האולימפי ייקח אחריות.
פעם נוספת שדמעתי הייתה כאשר האשימוטו סייקו, יו"רית הוועדה המארגנת שנכנסה לתפקידה אחרי שקודמה הואשם בהטרדה מינית, נשאה את נאומה. כל האולימפיאדה הזו הינה בסימן של שוויון מחד – מאוד אהבתי את העובדה שבכמעט כל המדינות שהשתתפו במצעד המשלחות, נושאי הדגל היו גבר ואישה – ושל הסיסמה "מאוחדים בשונותנו" מאידך.
אז השנה ערוץ הספורט השכיל לשלוח זוג שדרות לטקס הפתיחה. מירי נבו ומאיה רונן הצליחו לטעמי ליצוק רוח חדשה, רעננה, חיה ומופלאה בטקס הפתיחה. ראשית, הן הכינו את שיעורי הבית הרגילים כאשר סיפרו על הספורטאים של כל מדינה, אבל הן עשו הרבה יותר מכך: אנקדוטות על כל מדינה, סיפורים על ההיסטוריה של דגלי המדינות והסבר על עיצוב הדגלים, אוצרות של ידיעות טריוויה, ואפילו דיבורים על אופנה ולבוש, שלא לדבר על היכולת של שתיהן לשדר בהרמוניה מבלי להתחרות זו בזו, גרמו לכך שנהניתי משידור טקס הפתיחה הזה יותר ממה שזכור לי בעשרות השנים האחרונות שבהן השידורים היו (בעיני לפחות) שכפול חיוור של הקודמים.
הקורונה גרמה לטקס להיות ללא קהל, ועדיין המארגנים הצליחו בעזרת הטכנולוגיה כמעט להעלים את העובדה הזו. הבעיה העיקרית שחוסר הקהל גרם, הייתה ההד שמערכת הכריזה של האצטדיון שתוכננה לאצטדיון עם 60,000 איש ולא אלף בלבד, לא הצליחה להתמודד עמו. גם שידור הטלוויזיה סבל מחוסר סנכרון קל בין הפסקול לתמונות, אך אני מודה שאינני בטוח כמה אנשים שמו לב לשיהוי הקל.
הטכנולוגיה משתפרת. זה ברור, והדרך הטובה ביותר להמחיש זאת היא דווקא בעזרת 1,860 הרחפנים שיצרו כדור ארץ תלת-ממדי ששוטט לו מעל האצטדיון.
ואז שרו את IMAGINE. מטורף וסמלי שרק היום למדתי שאת מילות השיר ג'ון לנון לא כתב לבדו אלא עם יוקו אונו, זוגתו, ושרק בשנת 2017 הוחלט להוסיף את שמה כאחת ממחברות המילים של השיר. את השיר ביצעו זמרים שאינם יפנים, אחד מכל יבשת, וזו הייתה רק דוגמה אחת לכך שבטקס הפתיחה הזה היפנים שילבו אנשים ממדינות ויבשות אחרות. אני מנסה לדמיין עולם טוב יותר, אנושי יותר והרמוני יותר, וחושב ומקווה שההחלטות שנלקחו בטקס הפתיחה של האולימפיאדה הזו יוסיפו לכך.
שחר אלוני
23 יול 2021 23:06:42תודה מולי 🙂
מנחם לס
24 יול 2021 08:14:15דקת הדומייה כיפרה על טקס שעבורי היה לא יותר מחיוך עצוב!
תודה מולי
Ljos
24 יול 2021 11:57:14מודה שאני לא שותף לרגשות שלך, אבל כתבת יפה ואני לחלוטין מבין אותך.
asaf
24 יול 2021 12:19:20תודה מולי. איכשהו תמיד אתה נוגע בסוגיות האנושיות החשובות בטורים שלך כאן. ממש נהנה לקרוא אותך תמיד, תכתוב לנו יותר. סגירת מעגל יפה שדווקא יו"ר הוועד האולימפי הגרמני באך הוא הראשון שנותן מקום ראוי בטקס הפתיחה לרצח 11 הספורטאים הישראלים שהתרחש על אדמת ארצו.
Avri
25 יול 2021 14:12:10לגבי באך, זה לא דווקא, זה די הגיוני שגרמני יהיה לצידנו שם. רואים את זה המון בעולם הדיפלומטיה השקטה, במיוחד בתקופת מרקל שנגמרת עכשיו. נקווה שגם בעתיד זה יהיה כך, אבל בכלל לא בטוח.
אלכס דוקורסקי
24 יול 2021 15:10:37מולי, תודה רבה.
ירון, החלום
28 יול 2021 02:12:28בס"ד
תודה מולי.
שמח שסוף סוף לקחו אחריות על מינכן.