"ריגולז' ברקס, פלגים, פלטינות, שטנגה, פילטר שמן, שמן ברקס, את האלמנט לא כללנו לך בחשבון". כך ניסה המוסכניק סויה, לסכם לקלרשו "מה היה לו שם", במערכון האדיר "המוסך" של הגשש. אז מה היה לנו שם, במחצית הראשונה של עונת 2021 במייג'ור ליג בייסבול? אין ספק שאת האלמנט הכניסו לנו, עמוק…

פרשה ראשונה: הכדור

כל עונה והכדור שלה. או שלפחות כך מציגות תיאוריות הקונספירציה מסביב לליגה. בעונות שלפני 2021 נראה היה שהכדור טס מהמחבטים, כמות ההום ראנס נסקה לשחקים, והיו לא מעט שטענו כי מדובר בשינוי של הכדור, שמבחינה אווירודינמית עף החוצה יחסית בקלות (יחסית, כי קשה לי להאמין שאני הייתי מוציא אותו מחוץ לאינפילד…).

ואז החלה עונת 2021. הום ראנס אמנם יצאו, אבל הרבה פחות, כמות הסטרייק אאוטס עלתה משמעותית, וככלל, ראינו הרבה יותר הגנות מהתקפות. משחקים הסתיימו ב-0:1 ו-1:2 יותר מאשר בליגת העל בכדורגל, ולפעמים אפשר היה לצפות 40 דקות במשחק בלי שהכדור מגיע לשחקן הגנה.

ושוב, קמו להן תיאוריות קונספירציה כאלו ואחרות, שטענו ששוב הליגה שינתה את הכדור, הפעם לכיוון השני, כדי לעצור את העלייה הדרמטית בהום ראנס. נכון? לא נכון? לא ברור, אבל עם המספרים קשה להתווכח.

פרשה שניה: החומרים האסורים

ואז הסתבר שזה לא נגמר בכדור. לאט לאט יצאו עוד ועוד אמירות, כאילו הפיצ'רים משתמשים בחומרים אסורים, "רוקחים" לעצמם שילובים שנותנים להם יותר שליטה על הכדור, ואפשרות לייצר בכל פיץ' יותר ספין, כך שלחובטים יהיה קשה לפגוע בכדור בעוצמה.

לליגה לקח זמן עד שהוחלט לפעול, ולפני מספר שבועות החלו לבדוק את הפיצ'רים מדי פעם. עד היום רק אחד נתפס, והושעה לעשרה משחקים, אך יש לא מעט פיצ'רים שה-ERA שלהם טס למעלה בתקופה הזו, ופתאום הם לא נראים כל כך טובים כפי שכולם חשבו שהם. גאריט קול וארולדיס צ'פמן, האייס והקלוזר של היאנקיז, הם רק שתי דוגמאות של פיצ'רים שבשבועות האחרונים קשה לזהות אותם.

בעיני, מוקדם מדי לקבוע מי השתמש, עד כמה זה משפיע, ומי יידע ללמוד לזרוק גם בלי החומרים האסורים. וככלל, עד כמה מדובר בתופעה שמשפיעה על המשחק? ימים יגידו. אך להסיק מסקנות כשאנחנו חודש בתוך הפרשה הזו – תהייה בעיני טעות.

פרשה שלישית: הפציעות

זה נכון, כרגע יזכרו את עונת 2021 בעיקר בשל פרשת החומרים האסורים של הפיצ'רים. אך כמות הפציעות, ובעיקר הקשות שנצפו השנה בבייסבול היא בלתי נתפסת. נראה שהסיבה העיקרית לתופעה הזו היא עונת הקורונה, וככלל, העובדה שהרוטינה של שחקני הבייסבול השתבשה משמעותית ב-2020, וגם אם הם שיחקו פחות, הגוף התרגל למשהו אחד, וקיבל אחר – לראשונה בקריירה.

לא פחות מ-169 (!!!) שחקנים נכנסו במהלך העונה ל-60 Day IL, ממנו רבים לא חוזרים במהלך אותה העונה. המצטיינות בקטגוריה הזו: 12 שחקנים לסן דייגו, עשרה כאלה לניו יורק מטס, ותשעה ליוסטון אסטרוז ולסיאטל מארינרס. מה המשותף לכל הקבוצות האלה? בסעיף הבא (:

תיאוריית ה-Next Man Up

אז בסעיף הקודם הבלטנו את ארבע הקבוצות שחטפו הכי הרבה "אבידות ארוכות טווח", הפאדרס, המטס, האסטרוז והמארינרס. כל אחת מהן, לפחות נכון למחצית הראשונה, יכולה להיות מאוד מרוצה. הפאדרס, אמנם רק במקום השלישי בנשיונל ליג מערב, אך עם מאזן 37:51 הם מחזיקים במאזן טוב יותר מכל הקבוצות האחרות בנשיונל ליג שלא בבית שלהם, למעט מילווקי בלבד.

יוסטון, שכולם היו בטוחים שייפלו העונה, לאחר פרשת גניבת הסימנים, צוחקת לכולם בפרצוף, עם מאזן 33:54 ומקום ראשון באמריקן ליג מערב, עם יתרון של 5.5 משחקים על אוקלנד החזקה. מישהו נפצע? הם תמיד מצאו מישהו אחר להעלות במקום.

באותו הבית תמצאו גם את סיאטל החבולה, לה מאזן חביב של 41:45, אך אף אחד לא ציפה מהם להגיע לשום מקום העונה, ומאזן חיובי זה משהו לא מובן מאליו בכלל. המטס? בכל בוקר שאוהד כתום קם ולא שמע על פציעה? כל השאר היה נחשב לבונוס. ועדיין, החבורה מהקווינס מוליכה את הבית המזרחי של הנשיונל ליג, ביתרון של 4.5 משחקים בערך על כל שאר הקבוצות.

הנה באה שיירה…

You're Riding High In April, Shut Down In May, But I Know I'm Gonna Change That Tune, When I'm Back On Top, Back On Top In June, סיפר לנו פרנק סינטרה בשיר הנפלא שלו, That's Life. באופן כללי, שיר אפשר ללמוד ממנו הרבה.

אולי זו רק תחושה שלי, אבל כמות הרצפים של ניצחונות או הפסדים שקבוצות מייצרות העונה, עולה על כל דבר שהתרגלנו אליו. תחשבו על זה, כמה קשה לנצח ארבעה משחקים רצופים (להפסיד ארבעה כאלה כבר קל יותר….), כמה אנחנו כאוהדים מתלהבים מזה? זה קרה בחצי העונה הזו לא פחות מ-182 פעמים, בממוצע שש פעמים לקבוצה.

חלום (בלהות) אריזונה

שיא הרצף השלילי הבולט ביותר הוא של הדיימונדבאקס. החבורה מהמדבר הפסידה לא פחות מ-17 משחקים ברציפות, כמה מיואש יכול להיות אוהד שמגיע למשחק אחרי 17 הפסדים רצופים של הקבוצה שלו? הדי-באקס נועלים מן הסתם את הליגה כולה עם 63:25 מזעזע, 28.4 אחוזי הצלחה (או נכון יותר, 71.6 אחוזי כישלון). בקצב הזה השיא בעת המודרנית, ששייך לפילדלפיה את'לטיקס – 23.5 אחוזי הצלחה, משנת 1916, נמצא בסכנת שבירה.

חלומות נעימים

מהצד השני של המטבע, אפשר למצוא את מילווקי. הברוורס, שרשמו מצידם רצף של 11 ניצחונות בסוף חודש יוני ותחילת יולי, מפתיעים את כולם מהמקום הראשון של הנשיונל ליג סנטרל, עם מאזן מצוין של 36:52, וביתרון של שישה משחקים על פני הרדס, עם המאזן השלישי בטיבו בנשיונל ליג.

ואיך כל זה קורה? פיצ'ינג, פיצ'ינג, ושוב פיצ'ינג. הברוורס מוליכים את הליגה בקטגוריה שנחשבת היום הכי מעניינת במשחק – סטרייק אאוטס, עם 875 כאלה, ומחזיקים את היריבות על 21.3 אחוזי עליה על בסיס, מקום שני במייג'ורס רק לדודג'רס.

האחראים העיקריים לזה? בעיקר שלושה סטארטרים, שאף אחד, כולל ההורים שלהם, לא הימר שזו תהייה השורה הסטטיסטית שלהם במחצית העונה: ברנדון וודרוף, עם ERA של 2.1 ו-125 סטרייק אאוטס, פרדי פרלטה עם 2.23 ו-129, וקורבין בארנס עם 2.36 ו-128. תוסיפו את אחד הקלוזרים הטובים בליגה, ג'וש הדר, עם ERA בלתי נתפס של 0.8, לצד 20 שמירות, כשרק פעם אחת הוא הרס שמירה.

שוטף את העיניים בכחול ובירוק

הבית המערבי של הנשיונל ליג היה אמור להיות הצגה של שתי קבוצות: הדודג'רס והפאדרס. שתיהן עושות את שלהן, עם מאזנים של 34:53 ו-37:51 בהתאמה, בהחלט עונות טובות. אך מעליהן מפתיעה אחת, קבוצה מסן פרנסיסקו העונה לשם ג'איינטס, עם מאזן סופר מפתיע של 32:54.

זה קורה הרבה בזכות יכולת מצוינת בשני צידי המגרש. הג'איינטס תופסים את המקום השני בליגה עם 126 הום ראנס, רחוקים בדינגר אחד מהמקום הראשון, ששייך לטורונטו. ומצד שני, תמצאו אותם גם במקום השני בעמודת ה-ERA, עם 3.29 בלבד, ובמקום הראשון בהולכות עם 222 בלבד.

כל זה מגיע בזכות עונת פריחה של באסטר פוזי, בגיל 34, עם ממוצע חבטות 328. ו-12 הום ראנס, של ברנדון קרופורד בגיל 34, עם 17 הום ראנס, ועם עונה מדהימה של קווין גוזמן, הימור שפגע בול, עם ERA משוגע של 1.74. לא בטוח שהענקים יצליחו לשמור על הקצב הנוכחי גם בחצי השני של העונה, אם כן – מדובר בהפתעה החיובית ביותר של העונה הזו.

קורה את התמונה

לפני תחילת עונת 2020, איבדו הרד סוקס את אלכס קורה, בעקבות פרשת גניבת הסימנים. המנג'ר הושעה לעונה אחת, אך בבוסטון חיכו לו, העבירו את הזמן בעונת הקורונה, וכעת, חצי עונה בתוך 2021, הרד סוקס נחשבים לאחת מהפתעות העונה. מאזן של 34:54, מקום ראשון בבית המזרחי של האמריקן ליג, ופעמיים סוויפ על היריבה השנואה מניו יורק. מה אפשר לבקש יותר?

הסגל של בוסטון לא ממש השתנה בפגרה הנוכחית, את ההבדל האמיתי עושה קורה, שמוציא מהשחקנים שלו את המקסימום. אומרים שתכונות של מנג'ר הן קודם כל לנהל את השחקנים, לדעת "להגיע" אליהם, ופחות "לשים את המחבט במקום הזה, או את האצבע על הכדור בזווית הזאת". בשביל זה יש מאמני התקפה ומאמני פיצ'ינג. קורה, כך נראה, יודע להתחבר לשחקנים שלו, ולגרום להם לתת הכל על המגרש.

Cole קורא לעזרה

מהצד השני של הבית, תמצאו את הניו יורק יאנקיז. הקבוצה שבתחילת העונה כולם ניבאו שתוביל את האמריקן ליג מזרח, מדשדשת במקום הרביעי, מרחק תשעה משחקים מבוסטון, ועם מאזן חיובי בקושי של 41:43. מדובר בעונה של רכבת הרים, גארי סאנצ'ס פוגע? יש ריצה. ג'אנקרלו סטנטון נפצע? ריצה שלילית. וכו' וכו'…

אך מעל לכל, הדאגה מעתידו של גאריט קול היא הסיפור הגדול ביותר בניו יורק. מאז גילוי נושא החומרים האסורים, המספרים של האייס מזכירים יותר פיצ'ר מהמיינורס, ולא את אחד הפיצ'רים הטובים בליגה. אם הוא לא יצליח לחזור לעצמו בחודש הקרוב, בניו יורק יצטרכו למצוא דרך לחיות עם החוזה המפלצתי שלו, לצד תמורה בינונית במקרה הטוב.

ואוטאני אחד

מאז ימי בייב רות', לפני 100 שנה, לא היה דבר כזה בבייסבול. הסלאגר של הלוס אנגל'ס איינג'לס, סליחה, האייס של הלוס אנג'לס איינג'לס. רגע, אז מה הוא? שוהיי אוטאני רושם בינתיים עונה היסטורית, ואם הוא לא ייפצע (חמסה חמסה שום בצל), אנחנו עשויים לראות פה שחקן שחובט למעלה מ-60 הום ראנס, מנצח עשרה משחקים ושומר על ERA של 3.5. וואו. חבל רק שהוא נפל על קבוצה שלא מייצרת שום עניין ברמה התחרותית.