אחרי שתי סדרות שנגמרו בשבעה משחקים מגיעות שתי קבוצות תשושות לעשות את מה שחלמו עליו בשנים האחרונות – להגיע לגמר הליגה. לשם כך הן יצטרכו להיאבק אחת מול השנייה במה שנראה כמו שני סגנונות שונים של משחק. ננסה לעמוד על כמה נקודות הקשורות בסדרה ובמשחק הראשון.

היום נעשה זאת עם יוצרת מסקרנת ומעוררת מחלוקת – לנה דל ריי, שהייתה אמורה להופיע בפסטיבל "מטאור" שהתקיים בישראל אבל ביטלה בסוף. הזמרת חגגה לפני יומיים את יום הולדתה ה-36 והיא תלווה אותנו לאורך הפריוויו.

לעניינים:

מילווקי באקס (26-46 בעונה הרגילה, מקום שלישי במזרח)

בפרקים הקודמים – למי אכפת מהעונה הרגילה?

הפלייאוף הזה, כמו לא מעט שקדמו לו, משאיר את הקבוצות והאוהדים עם לא מעט שאלות בנוגע לחשיבות של העונה הרגילה בעיקר בצד המזרחי של המפה. בניגוד לצד המערבי שבו רק כמה קבוצות היו יכולות לנהל את העונה הרגילה באופן שלא יפגע בשחקנים לאור הכישרון העצום, הצד המזרחי היה יחסית יותר רגוע ולולא טורניר הפליי-אין מאבקי המיקום בצמרת היו כמעט חסרי חשיבות. דוגמא? מילווקי באקס. הקבוצה שבשתי העונות הקודמות פשוט דרסה כל מה שעמד בפניה והגיעה למקום הראשון במזרח עם תצוגות תכלית של ה-MVP יאניס אנטדקומפו נכנסה השנה לפלייאוף מהמקום השלישי בעיקר בזכות התקפה דורסנית (מקום ראשון בליגה). ההגנה של הבאקס, שבשנים האחרונות הייתה בטופ של הליגה, הגיעה השנה למקום ה-22 המספיק והלא-מכובד, מה שעורר הרבה שאלות לקראת הפלייאוף. נכון לעכשיו, התשובות לשאלות הן חד משמעיות – ניהול העונה הרגילה של קואוץ' באד הצליח והוא מגיע לסדרה הקרובה אחרי שגבר על הקונטנדרית ברוקלין בשבעה משחקים ועל הפיינליסטית של העונה שעברה מיאמי בסוויפ מהדהד. לאור היכולת בפלייאוף עד כה, אפשר לומר שמילווקי היא הפייבוריטית הברורה בסדרה הזאת, מעמד שמהשנים האחרונות אפשר לומר שהיא לא כל כך אוהבת. האם יאניס ישבור את תקרת הזכוכית? הלילה נתחיל לקבל תשובה.

מאמן – מייק בודנהולצר

קואוץ' באד חוזר עם הקבוצה לאחר שנתיים שבהן נעצר בגמר המזרח על ידי קבוצות מפתיעות (טורונטו ומיאמי) ובסדרה הקרובה הוא עומד מול אותה המשימה. שיטת האימון שלו כפי שאני רואה אותה בנויה בעיקר על כדורסל פשוט ולא מתחכם שמשתמש ביאניס כציר שסביבו מתבססת כל ההתקפה. הרעיון לשחק עם יאניס כפאוור פורוורד ולא כסנטר היא בחירה עקבית של בודנהולצר לאורך השנים למרות שמבחינת פלג גוף וסגנון משחק אין שום סיבה שהוא יהיה בצבע כל הזמן. הרעיון הוא כנראה לייצר שובר שוויון מול קבוצות שבאות לשחק סמול בול ולהתבסס הרבה על הריבאונדים בהגנה ובהתקפה (מילווקי מקום 2 בריבאונדים למשחק בעונה הרגילה) כדי לייצר עוד פוזשנים עבורו ועבור הקלעים לשלוש שמחכים למסירה. תנועה ללא כדור מאוד קשה כשיש לך שחקן כמו יאניס על המגרש שיחסית לליגה הוא מסורבל וכבד ולכן תכנית ההתקפה לא יכולה להיות מסובכת ובנויה על תיאום ושינוי מצבים. הקושי בשנים האחרונות היה למצוא את מנהל המשחק שיתאים לשיטה כאשר ברוגדון אמנם עשה עבודה טובה מאוד והיה גם נכס הגנתי אבל עדיין היה מוגבל בכמה אלמנטים של המשחק. כאן נכנס לתמונה ג'רו הולידיי שהגיע היישר מניו אורלינס בשביל להיות הגארד-יוצר שהבאקס היו צריכים. נרחיב על כך כשנעסוק בו. החלק השלישי והמפתיע, עליו גם נרחיב בהמשך, הוא השחקנים המשלימים והספסל. בליגה של היום ברור שאת הכוכב יקיפו שחקנים שיוכלו לעמוד על קשת השלוש ויחכו לכדור. בעונות הקודמות היו במילווקי לא מעט שחקנים שפשוט קיבלו הוראה לקבל את הכדור ולזרוק והתוצאה הייתה 35.5% לשלוש בעונה הרגילה, מקום 18 בליגה, למרות שמבחינת כמות הזריקות הקבוצה הייתה במקום ה-4. השנה? ירידה של 2 שלשות בערך למשחק (מקום 8 בליגה) ועלייה דרסטית באחוזים (כמעט 39%, מקום 5 בליגה). כל הסיפור? ממש לא. בפלייאוף כרגע מילווקי קולעת באחוזים מזעזעים לשלוש (31.2%, מקום 14) ועדיין זורקת הרבה מאוד (36.2, מקום 6). מבולבלים? גם אני. אלא שהמפתח לדעתי נמצא באלמנט שבו הקבוצה נמצאת הרבה מעל כולם – ריבאונד, ובפרט ריבאונד התקפה. מילווקי של השנים האחרונות הייתה קבוצת ריבאונד אימתנית שלא ממש אפשרה לקבוצות אפשרות שנייה לייצר בהתקפה. אלא שרוב מוחלט של הריבאונדים היו בהגנה ואילו בהתקפה בעונה שעברה הבאקס עמדו על 9.3 ריבאונדים בלבד, מקום 25 בליגה. בפלייאוף השנה? 51.8 ריבאונדים למשחק, 5 יותר מהניקס שבמקום השני, ו-12.3 ריבאונדים בהתקפה, מקום 2. הגודל של יאניס ולופז והחכמה של הולידיי ומידלטון מאפשרים לקלעים הלא-מאוד יציבים של הבאקס עוד אפשרויות לייצר נקודות, ואת התוצאות רואים בשטח. האם זה יספיק מול אטלנטה המסקרנת? על השאלה הזאת יצטרך המאמן לענות מקסימום מחר לאחר המשחק.

הכוכב – יאניס אנטדקומפו

הכל כבר כמעט נכתב על הגריק פריק שממלא את הרשת במהלכי פוסטר מהדהדים, על מוטת הידיים הלא אפשרית שמאפשרת לו פשוט לעקוף שחקנים עם הידיים שלו בלבד ועל המפלצת ההגנתית שהוא. הסיפור הדרמטי אחרי העונה הקודמת הייתה הארכת החוזה שעמדה בסימן שאלה עם לא מעט ספקולציות בנוגע לבניית סופר טים במקום אחר. מה עשה יאניס? חתם על החוזה השמן והחליט להיות הפרנצ'ייז פלייר של הקבוצה כל שנות השיא שלו. נכון לעכשיו נראה שמדובר בצעד חכם והוא מרחק 8 ניצחונות מלהניף את פסלון ה-MVP בגמר. מהם בכל זאת סימני השאלה סביב השחקן? ננסה לענות בקצרה:

זריקות לשלוש: ראינו את אמביד עושה את זה השנה דווקא די בהצלחה, אבל במקרה של היווני מדובר פשוט בטעות. הוא זורק 4.3 זריקות לשלוש במשחק וקולע אותם ב-19.1% מזעזעים. מוטת הידיים שלו מחייבת אותו לייצב את הכדור באופן קצת מוזר ומאוד איטי, שלא לדבר על לכוון ולקלוע. אמביד נע קצת יותר בטבעיות והזריקה שלו פחות איטית מה שמאפשר לו לעלות לזריקה יותר מהר אבל במקרה של יאניס מדובר בבזבוז מוחלט של פוזשן. לרוב הזריקות שלו באות בעקבות עייפות או במצבים בהם הוא מקבל את הכדור רחוק מאוד מהסל כשהשעון מתקרב לסיום כך שניהול נכון של ההתקפה והדקות שלו הכרחיים בשביל שלא ייקח זריקות שהן פשוט מתנה ליריבה. ניהול המשחק דרכו רחוק מהסל גם מוריד את הסיכוי למסור לו את הכדור קרוב לסל או לחילופין שיקלוט ריבאונד. בסדרה הקרובה הוא הולך ללכת הרבה מכות עם קלינט קפלה החכם ועדיף שישמור אותו קרוב אליו ולא ייתן לו את הצבע.

זריקות עונשין: כאן אין כל כך הרבה מה לעשות חוץ מלנעול אותו בחדר עד שיקלע עשרים רצופות. הנקודה הזאת לא כל כך בעייתית בעיקר משום שהבנאדם כל כך חזק עד שרוב העבירות עליו יכולות בקלות להפוך לסל ועבירה. גם כאן, ככל שהוא יותר רחוק מהסל, בטח בשלבים המכריעים של המשחק, הוא מאפשר לקבוצה השנייה לעשות עליו עבירה ולשלוח אותו לקו שם הוא קולע 53.8%, וכל מילה מיותרת.

הגנה: על מי יאניס שומר? היות ולופז שחקן יחסית גמיש ויכול להתמודד עם שחקני כנף בינוניים נראה כנראה את יאניס שומר על קפלה שלא ממש יכול לעשות משהו מחוץ לצבע. האורך שלו אמור לנטרל לפחות חלקית את החדירה של טריי יאנג שיכולה בקלות להפוך לאלי-הופ לקפלה או קולינס. הוא מבצע לא מעט עבירות (3 בממוצע למשחק) וכל עוד זה לא יוצא משליטה אין כל כך בעיה בגזרה הזאת. אטלנטה לא קבוצת שלשות מדהימה והיא מתבססת לא מעט על התנועה החכמה של השחקנים בתוך הצבע ואם יאניס ביחד עם לופז יוכל לנעול אותו תהיה להוקס בעיה.

שאר השחקנים:

פי ג'יי טאקר: אני רוצה להתחיל דווקא איתו כי אני חושב שמדובר באחת ההחתמות החשובות של הבאקס. אהיה יומרני ואומר שלדעתי בלי הנוכחות של טאקר בקבוצה היא לא הייתה עוברת את הנטס בסדרה האחרונה. הנכס ההגנתי הזה שהצליח להאט עד כמה שאפשר את דוראנט ועשה הרבה עבירות בדרך הוא שחקן שמילווקי של השנים האחרונות הייתה חייבת. השמירה על הכוכב של היריבה היה כאב ראש רציני כאשר אם מדובר בסנטר יאניס היה יכול להסתדר איתו אבל כאשר מדובר בשחקן כמו דוראנט שיכול לייצר נקודות בכל כך הרבה צורות אין מנוס מלהביא שחקן שהיכולת ההגנתית שלו נעה בין שמירה טובה אחד על אחד ועד עזרה בצבע, וטאקר עונה בדיוק להגדרה. הוא הולך ככל הנראה לקבל את המשימה לנטרל לפחות את הקליעה של טריי יאנג, כוכב צעיר שהקליעה שלו עדיין לא בשיא שלה. טאקר ינסה כמה שיותר להוציא את הכדור מטריי ולא לאפשר לו להיכנס לקצב ואם יצליח החיים של מילווקי יהיו הרבה יותר קלים בסדרה הזאת. רק שלא יצא ב-6 עבירות. ונקודה אחרונה – הקליעה לשלוש. טאקר קלעי שלשות מעולה בעיקר מהפינה ובפלייאוף הזה זה ממש לא בולט כשהוא קולע פחות משלשה למשחק ב-30.3%. אם ימצא את הידית בצד ההתקפי כמו שהיה לו אצל הארדן ביוסטון יהיו למילווקי עוד נקודות מאוד יקרות בסדרה הזאת.

כריס מידלטון: הסייד קיק הנצחי של יאניס נכנס לעוד עונה בה הוא נותן את התפוקה הרגילה אבל כבר לא צריך להיות ה-שחקן במאני טיים. למידלטון יצא שם של מי שנחנק בזמנים החשובים ולא יכול לקחת על עצמו את ההתקפה ובאמת אין שום סיבה שהדברים יעברו דרכו כל עוד הולידיי על המגרש. המשימה של מידלטון בהתקפה תהיה מאוד פשוטה – לקבל את הכדור לשלוש ולהכניס אותו. הוא ככל הנראה הקלעי הכי טוב בקבוצה עם יכולת לא רעה בכלל בריבאונד ומסירה סבירה. כל עוד יחפה על החוסר בשלשות אפשר לומר שהוא עשה את שלו.

ג'רו הולידיי – הגארד שהגיע להחליף את ברוגדון עושה עבודה לא רעה בכלל כשהוא מחלק 7.5 אסיסטים למשחק בקבוצה שבה לא מדובר בתחום חזק (עשירית בפלייאוף). כמו לא מעט שחקנים בקבוצה, הקליעה שלו עדיין מזעזעת ביחס לעונה הרגילה והוא יצטרך לחשוב טוב עם המאמן איך משפרים את קבלת ההחלטות בנוגע לזריקות שלו. בסדרה הקרובה יהיה לו סיכוי ליישר את הסטטיסטיקה כי יש סיכוי שנראה את טריי יאנג שומר עליו חלקים מסוימים מהמשחק (כנראה דרך חסימה של טאקר) כך שתהיה לו אפשרות להשתמש בגודל העודף שיש לו על יאנג ולייצר נקודות. הלילה נראה לאן נושבת הרוח.

ספסל:

הספסל של מילווקי העונה לא מדהים אבל הוא כולל כמה שמות מעניינים שיהיו חשובים בעיקר בזמנים שבהם יאניס נח. השחקן הראשון שעלה לי לראש הוא דונטה דיבנצ'נזו שבעונה הרגילה נתן תפוקה לא רעה בכלל אבל נפצע בתחילת הפלייאוף ולא ישחק העונה. חוץ מזה יש את בריאן פורבס שהגיע מהספרס ונתן עונה חביבה למדי וכרגע יש לו את האחוזים הכי טובים לשלוש בכל הקבוצה. בעמדת הפורוורד יש לקבוצה את בובי פורטיס, ריבאונדר טוב עם קליעה סבירה ובעמדת הגארד פאט קוניגטון נותן דקות מאוד חשובות בעמדת הגארד ויצטרך לקלוע קצת יותר בשביל לעמוד בקצב של הספסל של אטלנטה.

אטלנטה הוקס (31-41, מקום חמישי במזרח)

בפרקים הקודמים:

העונה הזאת הייתה דוגמה חותכת – כמות הכישרון בליגה פשוט עצומה. כשכוכבים כמו לברון וכריס פול מסרבים להזדקן ולחילופין מגיעים לליגה שחקנים שכבר בשנה הראשונה מתעללים בהגנות אפשר לומר בוודאות די גמורה שכבר הרבה זמן לא הייתה ליגה תחרותית כל כך. עם כל זאת, רק ארבע קבוצות יכולות להגיע לשלבים החשובים באמת ואחת מהן היא לא אחר מאשר אטלנטה הוקס, נמושה לשעבר שוויתרה על הסוס הנכון (לוקה) וקיבלה מלוכה. הכוכב שלה טריי יאנג, שכרגע לדעתי הדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שהוא דומה לסטף קרי, מוביל חבורה מלוכדת ומתואמת שעושה גם הגנה ומפתיעה קבוצות שעל הנייר טובות ממנה בהרבה. בסיבוב הראשון היא העיפה בסוויפ ג'נטלמני את הניקס המרעננת שלא הייתה לה התקפה ובסיבוב הקודם היא הראתה הרבה אופי כאשר כל הניצחונות שלה על פילי היו צמודים והתאפיינו בהרבה הליכות לקו של סימונס שלא ממש ידע מה לעשות עם הכדור. הלילה היא תעמוד מול קבוצה שבחלקים מסוימים של המשחק נראית בלתי עצירה ועברה את מי שהייתה אמורה להיות האלופה לולא כל הפציעות שעברה.

מאמן – נייט מקמילן

אני משוחד. מי שהפך את אינדיאנה המוגבלת לקבוצה הגנתית נפלאה שאפילו הראתה ניצוצות בהתקפה הלך לעשות עבודה דומה אבל שונה אצל ההוקס. מה ההבדל? הכוכב. לאינדי היו כוכבים שנפצעו (אולדיפו, שרק המלך הצליח לעצור אותו) או כאלה שצריכים זמן להתרגל לתפקיד (סבוניס). אטלנטה הגיעה אליו כקבוצה שבה כמעט כל החלקים מסודרים והוא היה צריך להריץ אותה ולדייק את הניואנסים כדי לקבל את הקבוצה המרשימה שתעלה הערב. הרוסטר של אטלנטה, מטריי ועד הספסל, מגוון מאוד ומאפשר סוגים שונים של התקפות על המגרש. ההישג הכי חשוב שמקמילן הביא לקבוצה הוא הצד האפור של המגרש – ההגנה. הרבה סימני שאלה עלו על היכולת להחביא את טריי בהגנה וליצור מערך הגנתי טוב שיתאים לסוגים שונים של משחק והתשובה הייתה מקום 12 בליגה בנקודות ליריבה והרבה מאוד ריבאונד. עוד נגיע לכך. הלילה לא יעמדו לרשותו דיאנטרה האנטר הנהדר שסיים את העונה, כאשר בוגדנוביץ' וקווין הרטר בספק (הרטר כנראה ישחק).

הכוכב – טריי יאנג

מתישהו יימאס לדבר על הטרייד המוזר בין אטלנטה לדאלאס אבל בפתחו של גמר המזרח ארשה לעצמי לעשות זאת שוב. בעיקר משום שטריי יאנג נמכר לליגה כשחקן מסוים ומתברר כשחקן קצת שונה מהאופן שמתארים אותו. הוא נכנס לליגה בתור היורש לסטף קרי, כשחקן שהולך להמשיך את הערעור על קו השלוש הקיים ולזרוק מרחוק באחוזים מטורפים. הוא בהחלט עושה את זה אחת לכמה זמן, אבל שום דבר בסגנון ובצורת המשחק לא מזכיר את כוכב הווריירס. אם כבר, ואומר זאת עם זהירות מסוימת, המשחק שלו מזכיר לא מעט את זה של ג'יימס הארדן, בטח כשבצבע מחכה לו מי שעזר להארדן ליצור את הנשק הקטלני שלו – קלינט קפלה. המשחק של אטלנטה ממש לא מבוסס חיתוכים וחסימות אוף דה בול אלא יותר על הסכנה שבהשארת טריי לבד גם במרחק גדול מהסל ושימוש במרווח בשביל לייצר תרגיל או חסימה פשוטה כמו שהיה ביוסטון. הראיה? מקום 19 השנה באסיסטים למשחק ומקום 13 (!) בתחום בפלייאוף. מדובר במשחק עומד שבו רוב האסיסטים שייכים ליאנג שראיית המשחק המזהירה שלו מייצרת מצבים נהדרים לבוגדנוביץ' וקולינס, או לחילופין מאפשרת לשחקני אחד על אחד להיכנס לסל. כאמור, קפלה הוא סנטר מושלם לסוג כזה של משחק, הוא לא גדול מדי בשביל לתפוס את הצבע וגם לא מאוד איטי ויכול להתאים את עצמו לסיטואציה או לעלות לדאנק מהיר. סגנון המשחק הזה, שעובד בקצב שונה לחלוטין מזה של מילווקי, הוא מפתח מרכזי להצלחה של הקבוצה בסדרה הזאת. ונקודה אחרונה – הקליעה לשלוש. כאמור, הטווח של יאנג אמנם גדול מאוד אבל הוא קולע ב-33% את הזריקות שלו ובכלל הקבוצה לא כל כך חזקה בתחום (מקום 10 בפלייאוף) וכמו שזה נראה עד עכשיו רק קבוצות שבהן הכוכב הצליח ליצור לעצמו מצבים ניצחה משחקים. אפשר להתנחם רק שלפי הסדרה הקודמת מדובר באחלה שחקן קלאץ'.

שאר השחקנים:

בניגוד למילווקי, החוזקה של הקבוצה נמצאת גם בספסל ומביאה לנו גרסה חדשה של שחקנים ישנים:

ג'ון קולינס – השחקן בשנתו הרביעית בקבוצה חווה קצת ירידה בשנה האחרונה אבל הוא חלק משמעותי מרקם של הקבוצה. הוא מתברר כפאוור-סנטר מושלם שיכול לשמור על עמדות שונות וקולע נפלא מכל הטווחים. הוא הקלעי השני בקבוצה בפלייאוף והוא יקבל לא מעט דקות על יאניס בניסיון לשמור אותו רחוק מהצבע, בטח בפוזשנים בהם יאניס יתחיל את ההתקפה מחוץ לקשת.

בוגדן בוגדנוביץ' – הבוגדנוביץ' האחרון שנשאר בפלייאוף קצת מקרטע כשהוא עם 13.8 נקודות בפלייאוף באחוזים די רעים והנקודות שלו בקאצ' אנד שוט או בבידודים חשובים מאוד עבור הקבוצה שלא משחקת טוב כשיש הרבה נקודות על הלוח.

קלינט קפלה – אחד הסנטרים האהובים עליי בליגה ממשיך להיות חבר נאמן לכוכב וקולט ריבאונדים בהגנה ובהתקפה בלי סוף. מול החמישייה המוזרה של מילווקי הוא כנראה יקבל את לופז כשלאחרון יש מיסמאצ' מולו על קשת השלוש. היכולת שלו בשמירה אישית תהיה נקודה חשובה כדי שלא יהיה נטל על הקבוצה מול המשחק המהיר יחסית של הבאקס.

קווין הרטר – השחקן שעלה בחמישייה במקום האנטר (ובספק להערב) הוא אולי הסיבה שאטלנטה תעלה לשחק הערב, כשבמשחק השביעי מול פילי הוא התפוצץ עם 27 נקודות במשחק שקליעה לא ממש הייתה בו. לזה הוא הוסיף 7 ריבאונדים ועבודת הגנה טובה והוא בהחלט יכול להיחשב שחקן חמישייה קבוע בעתיד של הקבוצה.

הספסל:

דנילו גלינארי – וכל מילה מיותרת. הקאמבק של הבחירה השישית לשעבר נראה טוב כשהוא בעיקר עושה את מה שהוא טוב בו ונותן לאחרים לעשות את שלהם. הוא קולע באחוזים סבירים וזורק יותר מדי לשלוש אבל הוא עושה עבודה נהדרת בשני צדי המגרש ומתאים את עצמו לקבוצה. גם הוא היה חשוב בניצחון במשחק הקודם עם 17 נקודות באחוזים נפלאים.

לו וויליאמס – יש לוויליאמס איזו משיכה לא ברורה לספסל כשבלא מעט קבוצות הוא יכול לשמש שחקן פותח. כמו בקליפרס הוא משתמש ביכולות הבידוד שלו ומהווה מיסמאצ' כמעט לכל שחקן ספסל בליגה. האחוזים שלו טובים והוא צריך לזרוק קצת יותר.

אונייקה אוקוגוו – הבחירה השישית בדראפט האחרון עוד נמצא תחת הכותרת "פוטנציאל" אבל מאוד מסקרן הכיוון אליו יתפתח והוא נותן דקות לא רעות מהספסל. הנתון המעניין? לא זרק העונה ולו פעם אחת לשלוש.

הימורים, רבותיי, הימורים:

סדרה שקשה לחזות, די ברור שמילווקי עדיפה אבל אטלנטה שיחקו מדהים והעיפו את הראשונה במזרח. נלך על 4-3 למילווקי בסדרה מלאת דרמות.

03:30  מילווקי באקס (0) – אטלנטה הוקס (0) – גמר המזרח

עמדנו על לא מעט נקודות לעיל על מה שהולך לקרות הערב, נסיים בכמה מסקנות בנוגע למשחק הנוכחי ולמשחקים הבאים:

קצב – שתי הקבוצות עובדות בקצב שונה לגמרי ובהרבה מובנים ההכרעה לגבי הקצב של המשחק היא ההכרעה מי תצא עם ה-W. מילווקי קולעת בכמויות ומשחק הריצה שלה בהובלת יאניס יכול להיות קטלני מאוד ועצירה של המעברים המהירים הם משימה ראשונה במעלה עבור אטלנטה. הניצחונות של ההוקס הגיעו בעיקר במשחקים בהם הסקור היה נמוך והמשחק עמד, יש לה הרבה יוצרי נקודות אישיים שלא יפחדו להוריד שניות מהשעון.

חילופים – זה די ברור שלא מעט שחקנים של הבאקס ינסו לחסום ולהחליף על יאנג שהגודל שלו מגביל אותו הגנתית. כאן העזרה בשמירה במידה והתבצע חילוף או לחילופין עקיפה של החסימה מלמעלה או למטה היא הכרחית כדי למנוע נקודות קלות. בצד השני גם כן לא כולם יכולים למצוא את עצמם מול טריי ואסור למילווקי להגיע למצב שבו לופז שומר עליו כי התוצאה תהיה התקפה מהירה ופשוטה.

מי שומר על הכוכבים? – מאמין שטאקר ייקח על עצמו את השמירה על יאנג כמו שעשה מול סטף עם יוסטון. בצד השני נראה את קולינס וקפלה מנסים ללכוד את יאניס בצבע גם במחיר של עבירה, ומהצד השני להעיף אותו משם ולתת לו לשחק מחוץ לקשת שם הוא לא כל כך אפקטיבי ולפעמים תוקע את ההתקפה.

עוצרים בווגאס: משחק ראשון תמיד יכול להפתיע, ונראה לי שכך יהיה. הוקס ב-4.

לסיום, לפני יומיים יצא אחד האלבומים הגדולים של שנות השבעים עליו הייתה חתומה בחורה מוכשרת שנוגעת בנימים העדינים של הנפש. קבלו את "blue" של מי אם לא ג'וני מיטשל.