לפני משחקי הלילה בין יום ראשון לשני, הודעה מפתיעה יצאה מהסיאטל סטורם – דן יוז, מאמן הקבוצה מאז 2018 והאיש שבנה את המודל הנוכחי של הסטורם, פורש מה-WNBA, ומסתמן שהוא גם יפרוש מאימון לאחר שיסיים את חובותיו כעוזר מאמן בנבחרת ארה"ב האולימפית. כשבועיים לתוך העונה, הטיימינג נראה מוזר על פניו – אבל אם יש משהו שדן יוז לימד אותנו ב-22 שנותיו ב-WNBA, זה לסמוך עליו. ואם הוא סומך על נואל קווין (שהייתה שחקנית בקבוצת האליפות של 2018) לקחת את המושכות באמצע העונה ולהוביל את הקבוצה הלאה לשנים הבאות – אז גם הכותב סומך עליה.

יוז היה כאן כמעט מההתחלה. בחלק מעונת 1999 הוא אימן את השארלוט סטינג, ומאז אימן 598 משחקים, פחות רק ממייק טיבו (600 נכון לכתיבת שורות אלה). הוא זכה בפרס מאמן השנה פעמיים – ב-2001 בקליבלנד, וב-2007 בסן אנטוניו. את האליפות הראשונה שלו הוא לא השיג עד שהגיע לסיאטל ב-2018, ומעונת האליפות השנייה של הקבוצה שלו הוא נאלץ להיעדר עקב היותו חלק מקבוצת סיכון (אם כי החלק שלו בבניית הקבוצה, כאמור, הוא ניכר בהחלט).

האליפויות הן לא חלק עיקרי מהמורשת שלו. דן יוז ייזכר במיוחד בתור אחד המאמנים המשפיעים בהיסטוריה של הליגה. 9 מתוך 11 האליפויות האחרונות – מעל 40% מההיסטוריה של הליגה – נלקחו על ידיו או על ידי מאמנים שעבדו אצלו. בקי האמון, ששיחקה אצלו שנים רבות בסן אנטוניו, הפכה כמובן ליד ימינו של גרג פופוביץ' ועשויה בקרוב מאוד להפוך למאמנת הראשונה ב-NBA. שריל ריב, שזכתה בארבע אליפויות בעשור האחרון עם מינסוטה, גם עבדה תחתיו בסן אנטוניו, כמו גם סנדי ברונדלו, שזכתה באליפות ב-2014 כמאמנת פיניקס.

פרישתו היא סוף עידן לכל דבר. אולי לא בסיאטל – כי הוא השאיר מאחוריו צוות אימון וסגל שחקניות שיכול לזכות בעוד אליפויות בקרוב (בכל זאת, הוא דאג לזה בעצמו). אבל ה-WNBA תצא בקרוב לדרך חדשה, אותה יובילו בחלק ניכר מהמקרים ממשיכי דרכו של יוז – מאמן כדורסל גדול ואישיות גדולה עוד יותר.

בניגוד לסיאטל, אטלנטה איבדה את המאמנת הראשית שלה בזמן לא מתאים בעליל. קצת יותר משבוע לתחילת העונה, קבוצה שנמצאת בעיצומו של תהליך בנייה איבדה את ניקי קולן, שעברה לביילור. על מייק פטרסן הוטל לסדר את הבלאגן שהשאירה קולן, כשבאמתחתו סגל צעיר, לא מאוזן וללא אף שחקנית שאפשר לסמוך עליה ברגעי משבר.

זה נראה רע מאוד גם בשני המשחקים הראשונים, אז הפסידה אטלנטה בלי יותר מדי פייט לקונטיקט ושיקגו. אבל לאחר מכן, הכל התהפך. אטלנטה ניצחה כבר ארבעה משחקים רצופים, כשהאחרון מביניהם היה ניצחון גדול בהארכה על הניו יורק ליברטי – שהגיעו למשחק במאזן 5-1. קנדי קארטר התעוררה אחרי שנרדמה לחלוטין בשני המשחקים הראשונים, מה שנכון גם לקורטני וויליאמס. טיפאני הייז חזרה גם היא ותרמה הרבה מאוד נקודות.

הקו הקדמי, עם מוניק בילינגס ואליזבת' וויליאמס, עובד קשה מתחת לסל. הקו האחורי העמוס אולי בכל זאת יסתדר, ואולי העזיבה של קולן אפילו עשתה טוב לקבוצה הזו. אולי בזכות העזיבה של קולן, אטלנטה יכולה להתפתח למלוא הפוטנציאל שלה. אולי זה בדיוק מה שאטלנטה הייתה צריכה כל הזמן הזה.

נקודות במתפרצות

• השחרור של ליישה קלארנדון, אולסטאר לשעבר, הראה את ההתקדמות של ניו יורק כקבוצה מאז העונה שעברה, וגם הראה שוב את הצורך האקוטי של הליגה בהרחבה. אם לא פציעות בגזרת מינסוטה, ההחתמה המהירה של קלארנדון אצל הלינקס כנראה לא הייתה מתרחשת, וגם לא סל הניצחון שכמעט נחשב. זה כמעט היה מיני-סיפור נפלא, אבל חמש נקודות של קלארנדון בהארכה – שסידרו למינסוטה ניצחון ראשון בכל זאת, ועוד על קונטיקט – היו נחמה מספיקה בהחלט.
• הגיע הזמן לדבר קצת על לאס וגאס, שלא מגמגמת אפילו לא קצת מאז ההפסד לקונטיקט. היא עשתה לאינדיאנה פעמיים מה שקבוצות חזקות עושות לקבוצות חלשות, וגם ניצחה את פיניקס בקרב לא קל אבל בסופו של דבר חד משמעי. ג'קי יאנג נראית כמו האקס פקטור שהיא הייתה צריכה להיות כשנבחרה ראשונה בדראפט 2019, קמבייג' דומיננטית כתמיד, וצ'לסי גריי היא בדיוק הרכזת שוגאס הייתה צריכה כדי לעשות עוד צעד קדימה.
• לפני תחילת העונה טענתי ששיקגו עם קנדס פארקר היא קונטנדרית. אממה, שיקגו כבר כמעט כל העונה משחקת בלי קנדס פארקר, ושיקגו בלי קנדס פארקר היא בדיוק מה שהייתה בשנה שעברה – השמיים הם הגבול בהתקפה, אבל אין ממש ריבאונד, אין ממש הגנה, וההתקפה לא ממש מתקרבת לשמיים. לפלייאוף זה כנראה יספיק, ככה זה כשיש לך את קורטני ואנדרסלוט, ובמיחוד כשפארקר, לצד אלי קוויגלי וסטפני דולסון, יחזרו בקרוב.
• הקונטיקט סאן הגיעו לסיאטל במאזן 5-0 וכשתוכנית המשחק שלהן פשוטה – לא לתת לבריאנה סטיוארט וג'ואל לויד לנצח אותן. סטיוארט אכן קלעה אפס סלי שדה ושתי נקודות ברבעים 2-4, וגם לויד לא הייתה בלתי ניתנת לעצירה. הבעיה, כמובן, היא שבקונטיקט קצת שכחו מסו בירד, שעדיין מסוגלת לשים את הכדור בטבעת אם הסטרום יצטרכו אותה. אז נכון, היא בדיוק באותו גיל כמו אמה של חברתה לקבוצה, קיקי הרברט-האריגן (שגם נכנסה להריון). אבל זה לא אומר שהיא כבר לא איום ממשי על כל יריבה. היא הוכיחה את זה עם 21 נק' בקאמבק הגדול נגד מינסוטה, ועוד 21 נגד המוליכה נכון לאותו מפגש (כעת, זו כמובן סיאטל).
• שחקנית שלא מדברים עליה מספיק היא בנייז'א לייני, שנראית נהדר ואולי אפילו כמו השחקנית הטובה ביותר בליברטי. בדקות הקשות של יונסקו, לייני השתלטה על המשחק, ואפילו על משימות הובלת הכדור כשיונסקו עמדה תחת לחץ. לייני קלעה 20 נקודות ומעלה בכל אחד משבעת המשחקים של הליברטי העונה, ויש המזכירים אותה לצד שחקניות כמו בריאנה סטיוארט, ג'ונקוול ג'ונס וטינה צ'ארלס כמועמדת מוקדמת ל-MVP.