שבת בבסיס: חוזרים עם תשובה / יוני לב ארי

בשבוע הראשון של עונת 2021 במייג'ור ליג בייסבול, נרשם אירוע מרגש בצורה יוצאת דופן. טריי מאנסיני, האאוטפילדר החביב של הבולטימור אוריולס, חזר לשחק לאחר היעדרות של למעלה מעונה, בשל מאבקו במחלת סרטן המעי הגס, דרגה שלוש. לאורך כל 2020 נלחם מאנסיני על חייו, כשמשחק פתיחת העונה של 2021 סומן אצלו בגדול. הקאמבק המרשים של הסלאגר מבולטימור שלח אותי לחפש סיפורים דומים בהיסטוריה של המשחק. אתם תשפטו מה מרגש יותר ומה פחות.

טוני קוניגליארו (צילום: The Movie Blog)

סמוקי ג'ו ווד

מדובר באחד הפיצ'רים הטובים שידע ה-Dead Ball Area. ווד, יליד 1889, כיכב במדי הרד סוקס בין 1908 ל-1915, כשהוא זוכה בשתי אליפויות ורושם בעונת 1912 לא פחות מ-34 ניצחונות (!), אחד מ-13 פיצ'רים שניצחו 30 משחקים ומעלה בעונה אחת. ה-ERA שלו באותה העונה עמד על 1.91, כשהוא מפסיד חמישה משחקים בלבד.

במהלך עונת 1913 ניסה ווד לחבוט באנט במשחק נגד הטייגרס, אך החליק על הדשא הרטוב, נפל ושבר את האגודל ביד ימין החזקה שלו. למרות זאת הוא המשיך לשחק, אפילו טוב, אך נאלץ להאריך את המנוחה בין המשחקים, ולבסוף ויתר על עונות 1916 ו-1917, מה שהוביל לסיום קריירת הפיצ'ינג שלו.

סמוקי ג'ו ווד, בימים בהם עוד היה פיצ'ר (צילום: cmgww.com)

בסיום עונת 2017 נמכר ווד לאינדיאנס, וניסה קריירה חדשה – כאאוטפילדר. זה החל בצליעה (תרתי משמע), אך רצף של 19 משחקים עם חבטה אחת מוצלחת לפחות הניעה אותו, כשהוא מעיף שני הום ראנס ב-פולו גראונדס מול היאנקיז, כולל את הראן המנצח באינינג ה-19, ופתאום קיבלנו לנו אחלה קאמבק שבעולם! קריירת הפיצ'ינג שלו לפני הפציעה העמידה שורה מרשימה של 57:117 עם ERA של 2.03 (זרק No Hitter אחד), כשקריירת ההתקפה הציגה ממוצע חבטות של 283. עם 23 הום ראנס.

ססיל טראוויס

מדובר באחד האינפילדרים הטובים שידע המשחק בשנות ה-30. טראוויס, ששיחק לאורך כל הקריירה בוושינגטון סנאטורס, הופיע שלוש פעמים באולסטאר, ובשלב מסוים ממוצע הקריירה שלו עמד על 327.. אך בתום עונת 1941 נקרא טראוויס לדגל, ושירת במסגרת צבא בעלות הברית במלחמת העולם השניה, מה שגרם לו לפספס ארבע עונות.

החייל האמיץ טראוויס (צילום: The Denver Post)

במהלך שירותו לקח טראוויס חלק ב-"הקרב על הבליטה", מערכה חשובה מאוד בין כוחות בעלות הברית לגרמנים, קרב שנחשב הניסיון המשמעותי האחרון של ה-ורמאכט הגרמני לתקוף את בעלות הברית. במהלך הקרב סבל טראוויס מכוויות קור משמעותיות, וכמעט איבד את שתי רגליו. לאחר המלחמה ניסה האינפילדר לחזור לשחק, אכן חזר, אך לא הצליח לשחזר את היכולת הפנטסטית שלו טרום המלחמה. עד היום ממוצע הקריירה שלו, 314., הוא הגבוה ביותר מבין השורט סטופס באמריקן ליג.

אדי ווייטקוס

כנראה הסיפור המדהים מכולם. אדי וויטקוס היה שחקן חביב, לא טוב, לא רע. הוא שיחק במדי השיקגו קאבס, ובאמצע הקריירה יצא לשרת את המדינה במסגרת מלחמת העולם השניה, אך משם הוא חזר בריא ושלם.

אדי וויטקוס (צילום: baseballhistorycomesalive.com)

לאדי היתה מעריצה, בחורה בשם רות' אן סטיינהאגן. בעונת 1949 עבר ווייטקוס לפיליס, דבר שהבחורה לא יכולה היתה לעמוד

בו. ב-14 ביוני 1949, עת הפיליס התארחו בשיקגו, הגיעה רות' לחדרו של אדי במלון בו התאכסנה הקבוצה, וירתה ברגלו. ווייטקוס נאבק על חייו על שולחן הניתוחים (ואני מזכיר לכם, זה שולחן מ-1949), מאבק שהסתיים בקאמבק מרהיב, כשהוא רושם עוד שש עונות במייג'ורס, כמה שיותר רחוק מרות'.

רות' אן סטיינהאגן (צילום: Daily Mail)

לו בריסי

אחד הסיפורים הפחות מוכרים, אך היותר מעוררי השראה. את הקאמבק שלו, בריסי החל עוד לפני שזרק כדור אחד במייג'ורס. בריסי היה פרוספקט צעיר במסגרות של הפילדלפיה את'לטיקס. בדצמבר 1942 הוא נקרא לדגל, ומצא את עצמו באיטליה, במהלך קרב עקב מדם במסגרת מלחמת העולם השניה. ב-2 בדצמבר הסתבכה היחידה שלו בקרב, ומגן ברזל שהתפוצץ בסמוך אליו ניפץ לו את שוק רגל שמאל ל-30 חלקים.

בבית החולים שדה נאמר לבריסי שאין מנוס מקטיעת רגלו, אך הוא הסביר לרופאים שהוא פיצ'ר, והוא מוכן לסכן את חייו, רק שישאירו לו את הרגל שלמה. הוא חזר לארה"ב, המשיך בתהליך השיקום, כשרק לאחר שנתיים הוא דרך על רגלו והלך עם קביים. בסופו של דבר, לאחר 23 ניתוחים, רשם בריסי את משחק הבכורה שלו במייג'ורס, בניצחון על הרד סוקס. הוא המשיך לקריירה של 48:44, עם ERA של 4.07, כשב-1949 הוא אף השתתף במשחק האולסטאר.

שווה סרט. בריסי (צילום: sports.espn.go.com)

טומי ג'ון

בין 1963 ל-1974 היה טומי ג'ון מהפיצ'רים הבולטים במייג'ורס, בעיקר במדי השיקגו ווייט סוקס, אך גם במדי האינדיאנס והדודג'רס. אך באמצע עונת 1974, אחרי פתיחה של 3:13, הוא נפצע במרפק במהלך משחק מול מונטריאול, פציעה שעד לאותו היום היתה גומרת קריירה לפיצ'רים. אך ג'ון היה הראשון שעבר ניתוח: לאחר תהליך שיקום ארוך חזר טומי לשחק, ובתחילת עונת 1976 הוא שוב מצא את עצמו ברוטיישן של הדודג'רס.

כשהוא כבר בן 33, רשם טומי ג'ון את אחד הקאמבקים המרשימים שידע המשחק, עם 15 עונת נוספות (פרש בגיל 46 במהלך עונת 1989), כשלא רק שהוא חזר, הוא אף יותר טוב משהיה לפני הפציעה. ג'ון סגר קריירה עם מאזן של 231:288, לצד ERA של 3.34, ונחשב לאחד הפיצ'רים הטובים ביותר שלא הגיעו להיכל התהילה. עד היום הניתוח, שהפך לאחד הפופלאריים בענף, קרוי על שמו.

טומי ג'ון. שמו הולך לפניו (צילום: romanticaboutbaseball.com)

טוני קוניגליארו

האאוטפילדר, ששיחק בעיקר במדי הרד סוקס, זכור יותר בשל הפציעה עצמה מאשר בזכות הקאמבק. ב-18 באוגוסט 1967, במהלך משחק מול האיינג'לס בפנוויי פארק, חטף קוניגליארו (כמה עוד אצטרך לכתוב את השם שלו?) כדור ששבר לו את עצם הלחי, מה שייצר את אחד מעמודי השער הזכורים ביותר של Sports Illustrated. בעקבות הפציעה הזו נוספה לקסדות השחקנים הגנה סביב האוזן והלחי החשופות.

קוניגליארו (שוב?) השלים את הקאמבק לאחר שנה וחצי של תהליך החלמה ארוך, ובעונת 1969 הוא רשם את אחת העונות הטובות ביותר בקריירה, עם 20 הום ראנס ב-141 משחקים. ב-1970 הוא אף הגיע ל-36 דינגרס, הכי הרבה בקריירה, כשהוא משחק עם אחיו בילי באאוטפילד של הרד סוקס.

השער הזכור של ספורטס אילוסטרייטד (צילום: mancrushes.com)

דייב דראווקי

את הסיפור המדהים של דייב דראווקי כבר סיפרנו פה כמו שצריך. הפעם נסתפק בתזכורת. הבחור היה פיצ'ר מצוין, לאורך רוב הקרייה בסן דייגו פאדרס, ובהמשך הצפין לג'איינטס מסן פרנסיסקו. ERA נמוך, הופעה אחת באולסטאר, קריירה יפה. עד שבמהלך עונת 1988 התגלה ביד הזורקת שלו גידול.

דראווקי החמיץ את רוב העונה, בעקבות ניתוח להסרת הגידול. אך ב-10 באוגוסט 1989 הוא חזר, זרק שמונה אינינגים וניצח משחק. הללויה! אך במשחק שלאחריו החלו לו כאבים, כשלאחר אחת הזריקות נשמע רעש מידו שאפשר היה לשמוע עד ליציע. דראווקי נאלץ לוותר על היד, ועל המשך הקריירה, אך הקאמבק, קצר ככל שיהיה, היה מרשים, ודראווקי מרצה על הסיפור שלו עד היום.

ענק תרתי משמע. דראווקי (צילום: CBS Local)

אריק דייויס

תשאלו כל אוהד סינסינטי בן 45 פלוס על אריק דייויס, וכנראה שתראו אצלו חיוך קטן… האאוטפילדר המצוין ייצר החל מ-1984 כמה עונות מצוינות במדי הרדס, כשחמש עונות ברציפות הוא יורה 24 הום ראנס ומעלה, עם 37 כאלה ב-1987. בנוסף אהב דייויס לרוץ, כשב-1986 הוא גנב 80 בסיסים, ובכל חמש העונות עליהן דובר הוא גנב 21 בסיסים ומעלה.

אך מעבר לעובדה שהיה נפצע לא מעט, הצרות הגדולות עוד היו בדרך. לאחר שעבר בטרייד מהדודג'רס לטייגרס, שם הוא שיחק טוב אך נפצע לא מעט, החליט האאוטפילדר, בעקבות השביתה הגדולה בליגה, לפרוש בגיל 32. ב-1996 הוא הרגיש שהוא בריא מספיק, וניסה את הקאמבק הראשון שלו: 26 הום ראנס וממוצע חבטות 287., לשחקן שלא ראה מגרש שנה וחצי, זה בהחלט יפה.

לא ויתר. דייויס (צילום: playersbio.com)

היכולת הטובה הביאה את האוריולס לתת לדייויס צ'אנס, אך במאי 1997 הוא אובחן כחולה בסרטן המעי הגס (בדיוק כמו מאנסיני, שוב מהאוריולס), מה שהותיר אותו שוב מחוץ למגרש, הפעם לחצי עונה. בספטמבר, לאחר שהרגיש שהוא חזק מספיק, ניסה דייויס לחזור, ואף חבט הום ראן במשחק החמישי של ה-ALCS מול קליבלנד.

עונת 1998 היתה ההוכחה שהוא היה צריך לחזור: דייויס חבט 327. והעיף 28 הום ראנס, כשהוא רושם רצף של 30 משחקים עם חבטה אחת או יותר. את הקריירה הוא סיים בסיינט לואיס ובג'איינטס, בעוד שלוש עונות של פציעות, שלבסוף שברו אותו. אך הקאמבק בהחלט היה מרשים.

מאנסיני נרגש בקאמבק שלו (צילום: patch.com)

חוסה ריחו

חוסה אנטוניו ריחו אבראו, בשבילכם, היה פיצ'ר טוב מאוד, לעתים אפילו מצוין, באמצע-סוף שנות השמונים של המאה הקודמת, ותחילת התשעים. הוא החל את הקריירה ביאנקיז, המשיך באוקלנד אך פרח בעיקר בסינסינטי, כשהוא מנצח כמות דו ספרתית של משחקים בארבע עונות ברציפות (חמש בסך הכל), כשבכולן ה-ERA שלו לא עובר את ה-2.84.

לשיאו הוא הגיע ב-1990, כשהוא מוביל את הרדס לאליפות האחרונה שלהם עד היום, ואף זוכה ב-MVP של הוורלד סירייס. אך במהלך עונת 1995 הוא נפצע במרפק, מהפציעות שגומרות לפיצ'רים קריירה, ומספר ניסיונות לחזור לא צלחו – ריחו נאלץ לצפות במשחק האהוב עליו מהצד חמש עונות ברציפות.

ריחוק מלוותר. ריחו (צילום: Fox Sports)

אך בעונת 2001 הדהים ריחו את כולם, וחזר לשחק, הפעם כרליבר, במדי הרדס, ובכך הוא הפך לשחקן הראשון מאז 1969 שמשחק לאחר שקיבל הצבעה להיכל התהילה. ריחו שיחק שנתיים מאז שחזר, ואף ניצח את המשחק האחרון ב-Riverfront Stadium של הרדס לפני שזה נסגר. אך המפרק חזר לכאוב, והפעם הוא ויתר סופית. המספרים שלו נעצרו על 91:116 עם ERA של 3.24, בהחלט מרשים.

ג'ון לסטר

לא רבים זוכרים, אך אחד הסטארטרים הדומיננטיים בדורו התחיל את הקריירה עם חתיכת באמפר. לסטר עלה לליגה של הגדולים ב-2006, כשהוא בן 22 בלבד. לאחר שפתח עם מאזן 2:7, הוא הוצא מהרוטיישן ב-27 באוגוסט, בעקבות כאבי גב, ביום בו הוא היה אמור לפתוח מול אוקלנד. למחרת הוא כבר עבר ל-15 ימים ב-DL, ולאחר כשבוע נקבע גזר הדין: סרטן בלימפה.

כל ההתחלות קשות. אבל ככה? לסטר (צילום: marriednetworth.com)

לסטר עבר מספר טיפולי כימותרפיה, ובמהלך עונת 2007 חזר הלפטי המצוין למגרש, כשהוא רושם קאמבק מרגש ב-23 ביולי עם ניצחון בג'ייקובס פילד על האינדיאנס. בסיום אותה העונה הוא ניצח את משחק האליפות מול הרוקיז, ובסך הכל רשם (עדיין לא פרש) קריירה של 111:193, עם ERA של 3.6, לצד שלוש אליפויות.

יוני לב ארי

die hard yankee fan, חי ונושם סביב הפאסט בול

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  1. מעולה, כרגיל אצלך… אין על בייסבול, אני לא רואה את חצי מהאנשים האלה חוזרים לשחק אם היו כדורסלנים או בפוטבול.
    אפשר לזרוק גם את three fingers brown שאמנם הפציעה שלו היתה לפני שהתחיל לשחק (נפצע בתאונה בזמן שעבד בלול בגיל 14), אבל עדיין הפך את הקטיעה של אצבע מידו הימנית ליתרון וזרק כדורים מאוד קשים לחבטה בזכות הגריפ הלא שגרתי שלו.

    1. סליחה שאני מביא ענף אחר אבל אם כבר הזכרת קטועי אצבעות (ואפילו יד) אז זה כן משהו שקורה בפוטבול.. ג'ייסון פייר פול חזר לשחק לאחר לאחר שזיקוקי 4 ביולי התפוצצו בידיו ושאקים גריפין קטוע היד נבחר בדראפט

  2. תודה יוני, אציין סיפור שאמנם הוא לא בדיוק אותו דבר ועוד לא הגיע לשלב הקאמבק אבל מרגש בכל זאת של דרו רובינסון ששיחק ב-2017 עד 2019 בטקסס ובג'איינטס, אך נטיות דיכאוניות הביאו אותו לירות לעצמו בראש ולשרוד 20 שעות רצופות בו שכב על הרצפה לאחר מכן לפני שהחליט שהוא רוצה להמשיך לחיות, ובחודשים האחרונים הוא מספר את סיפורו ואת הדברים שעברו לו בראש לפני ואחרי מה שקרה.
    למי שרוצה לקרוא עוד (אזהרה – ארוך מאוד):
    https://www.espn.com/mlb/story/_/id/30800732/san-francisco-giants-outfielder-drew-robinson-remarkable-second-act?platform=amp

    1. טוב, זה שוב ברצלונה. כשיש לך את מסי, צ׳אבי, אינייסטה ועוד 6-7 שחקנים ברמה עולמית, אז אפשר לבנות שיטה התקפית ומלהיבה סביבם ולקרוע את אירופה. כשיש לך את בלינג׳ר, בטס, טיילור, מאנסי, סיגר אז אתה יכול לשלוח כל אחד מהם לשחק בכל עמדה אחרת. אפילו וויל סמית׳ יכול לתפקד כחובט נטו כשהוא לא תופס. אז זה לא ״פוזישנלס בייסבול״, זה ״יש לנו את השחקנים הטובים בליגה״

      1. אני לא מסכים איתך בצורה הכי קיצונית שיש, and let's leave it at that. סתם חומר למחשבה, תנסה להיזכר מי היו מאנסי, טיילור, קיקה וטרנר (למרות שהוא לא שייך לדיון הספציפי הזה) לפני הדודג'רס, וזו רק רשימה חלקית.

  3. מעולה יוני!
    .
    אגב, מכיוון שרק היום שמעתי את הפודקאסט של השבוע, אז אני חייב להחמיא לך על הרעיון של סדרת המשחקים בעיר אחרת. ה-NFL (כנראה) הולכת לעשות את זה עם המשחק ה-17 בעונה, אז אני בטוח שב-MLB יכולים לוותר על 4 משחקים בעיר הגדולה לטובת שיפור היחסים עם יתר הקהילות (אגב, אפשר להמיר גם מגרשי פוטבול לבייסבול, לא רק ההיפך, כי בכל זאת רוצים למכור כרטיסים).
    ולגבי הבלו ג'ייז – זכיתי להיות בדנידין במהלך החג, העיר (הנהדרת שלעצמה) מלאה בשלטים של הקבוצה והאווירה הכללית מאוד "פרו בייסבול". אם יצליחו לשחזר את זה בעיר עם ממוצע גילאים קצת יותר נמוך כנראה שהליגה תוכל להציל קצת מהרייטינג הצונח שלה…
    .
    לגבי טומי ג'ון – פרנק גובה הרופא שניתח אותו נותר אלמוני מחוץ לעולם הרפואה, וביל סימונס ניסה בעבר להעלות את סיפורו והמליץ שייכנס להיכל התהילה של הבייסבול כ"תורם".

כתיבת תגובה

סגירת תפריט