בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

בשלהי ינואר 2017 ניצחה סרינה ווילאמס, בנוהל, את וונוס וויליאמס בגמר האוסטרליאן אופן, 6-4, 6-4. בכך שברה וויליאמס את השיא של שטפי גראף מ1999 (ושל עצמה מ2016) כשהשיגה את תואר הגראנד סלאם ה23 שלה בקריירה. התואר הצטרף לעוד 6 תארי אוסטרליאן אופן, 3 תארי רולאן גארו (אליפות צרפת הפתוחה), שבעה תארי אליפות ארה״ב הפתוחה, ושישה תארי ווימבלדון (אליפות אנגליה הפתוחה). לגראף במקום השני 4 תארים באוסטרליה, 6 בצרפת, שבעה בווימבלדון וחמישה בארה״ב. בגברים מובילים את הרשימה רוג׳ר פדרר ורפאל נדאל עם 20 תארים כל אחד. הבעיה עם סרינה וויליאמס היא שהיא אמנם מחזיקה בשיא תארי הגראנד סלאם, אבל באופן מוזר אין לה יותר תארי גראנד סלאם מכל שחקנית אחרת בכל הזמנים. כי במקרה של סרינה וויליאמס, ישנה שחקנית טניס אוסטרלית בשם מרגרט קורט שרשמה 24 תארי גראנד סלאם, אחד יותר מסרינה.

אז איך יכול להיות שיש מישהי עם יותר תארים מסרינה וויליאמס, ובכל זאת וויליאמס מחזיקה בשיא? כי במקרה של מרגרט קורט, ששחקה בין השנים 1960-1977, ורשמה 192 תארים, והיתה מדורגת בשיאה במקום הראשון בעולם בשנת 1962, לא כל התארים שלה נחשבים. היא לקחה את האוסטרליאן אופן 11 פעם, רולאן גארו 5, ווימבלדון 3 וארה״ב 5, אבל בפועל סופרים לה רק 4 תארים אוסטרליים, 3 צרפתיים, 1 אנגלי ושלושה אמריקנים. 11 תארי גראנד סלאם זה מכובד מאוד, ומקנה לה את המקום החמישי בטבלת כל הזמנים, שניים מעל למוניקה סלש (4 אוסטרלים, 3 צרפתים, 0 ווימבלדון ו2 ארה״ב) אבל זה רחוק מאוד מסרינה וויליאמס. אז מה קרה שלא סופרים למרגרט קורט (אחלה שם, court, לטניסאית) 13 מ24 התארים שלה? העובדה שהם הושגו בתקופה של לפני מה שמכונה הOpen Era שהחל ב14 לדצמבר, 1967.

פתוח סגור פתוח

אז מה בדיוק קרה שם בדצמבר 67 ששינה את פני הענף ברמה כזו שבעוד שמציינים כל מה שאירע לפני התאריך הזה, לא ממש סופרים אותם? בניגוד לשם ״the open era" זה לא שעד אז הטורנירים היו סגורים (כלומר לא פתוחים לשחקנים מכל הארצות), עובדה שמרגרט קורט רשמה תארים מכל הארבעה, אלא שהם היו פתוחים לכ-ו-ל-ם. כל עוד הם לא שחקנים מקצועיים. כלומר, מי שהתפרנס למחייתו ממשחק טניס, לא יכל לשחק טניס בטורנירי גראנד סלאם וטורנירים מרכזיים אחרים. בסוף 1967 הגיעו ארגוני הטניס שהפעילו את הטורנירים הגדולים להחלטה לפתוח את הטורנירים לכל שחקני הטניס, מקצועיים וחובבנים, וזאת במטרה לשים קץ למה שכונה shamateurs, שחקנים ״חובבניים״ שהרוויחו סכומים יפים משלל גורמים, בעיקר על ידי נוהל של כיסוי הוצאות ושאר העברות כספים יצירתיות. במטרה לחסויות אלה השחקנים קידמו את הגורמים הללו, בעיקר חברות הלבשה ומוצרי ספורט. בנוסף היו כמובן מועדונים וארגונים ששלמו לשחקנים מתחת לשולחן כדי למשוך שחקנים אחרים אליהם שירצו להתאמן במועדון שממנו יצא השחקן המפורסם. וכמובן שהיו מדינות שלמות שנהגו לשלוח את הספורטאים שלהם כחובבנים ולשלם להם משכורת קבועה, רק לא מוצהרת (לרוב היו יוצרים לספורטאי תפקיד כיסוי בצבא או מפברקים לו ג׳וב במפעל ממשלתי). הקומבינות האלה יצרו מצב של איפה ואיפה בין החובבנים האמיתיים שלא נהנו מהתמיכה לבין אלה שהיו חובבנים in name only, וכמובן שהובילה לשלל שחיתויות שנבעו מהאופי החשאי של התמיכה. ובנוסף לכל זה, הצורך לשמור על סטטוס החובבנות מנע מהשחקנים האלה להתחרות בתחרויות שהוגדרו מקצועניות ואלה לא נהנו משלל הכשרונות שהיו יכולים למלא את היציעים בקהל שרצה לראות את טובי וטובות הטניסאים. ההחלטה ב1967 שמה קץ לנהלים הפסולים האלה, הפכה ברגע אחד את כל השחקנים למקצועיים ובכך פתחה את ״העידן הפתוח״ שבו כל טניסאי יכול לשחק בכל טורניר, ויצרה עולם שבו כל שחקן מוגבל אך ורק על ידי כשרונו. בתיאוריה, כמובן.

מדוע בעצם נתקע עולם הטניס, כמו מפעלים וענפים אחרים בתפיסה החובבנית הזו במשך כל כך הרבה שנים? הפיצול בין חובבנים למקצוענים ימיו כימי הספורט, במיוחד מהמאה ה19 והלאה. הצורך של רוב האנושות לעבוד למחייתה מנע מטובי הספורטאים שלא באו ממעמדות האצולה להתאמן ולהתחרות ברמות הגבוהות והעולמיות, ויצר גם פה הפרדה בין השווים לבין השווים יותר. לאחר ששקע מעמד האצולה במאה ה19 ועלה מעמד הביניים, המשיכו רבים מארגוני הספורט באירופה להתעקש על הרוח ה״קורינתית״ שגרסה כי על הספורט להשאר מחוץ למשחק הכספי, ועל הספורטאים לשחק אך ורק בשל השאיפה למצויינות, ולא כמקצוע. בנוסף, עדיין רבים מהספורטאים באו מקולג׳ים ואוניברסיטאות, והיו מנועים מלהרוויח למחייתם, והפיכת הספורט למקצועי היתה מונעת מהם להתחרות (או גורמת להם לעזוב את האקדמיה). בהמשך, הפכה החובבנות מאמצעי למטרה, כלומר מכלי להבטיח את הספורט כחף מכל שיקול כלכלי לערך בפני עצמו, למרות כל הדרכים שמצאו טובי הספורטאים לעקוף את האיסור לעסוק בספורט כמקצועי. התפיסה הזו יצרה גם חיץ בין ענפים מקצוענים ככדורגל, והענפים האמריקניים לבין שאר הענפים. המשחקים האולימפיים למשל המשיכו לדרוש מהמשתתפים להיות ״חובבנים״ עמוק לתוך המאה ה20, וענפים מסויימים המשיכו עד המאה ה21 (למשל אגרוף אולימפי המשיך להיות חובבני עד אולימפיאדת 2016). בענפים אחרים השאלה חובבני או מקצועי יצרה פיצול של ממש כמו בראגבי שהתחלק לשניים, הראגבי יוניון (החובבני) והראגבי ליג (המקצועני), פיצול שדי דופק את הענף הזה עד היום.

נזל ננזל והתנזל

אז בימינו הספורט העולמי בכללו הוא מקצועי, אבל עדיין יש מקום לספורט חובבני, בעיקר במכללות ובאוניברסיטאות, ובעיקר מסיבות כלכליות. התוצאה היא שבאופן אירוני, אחד המבצרים האחרונים של הספורט החובבני בתקופתנו הוא דווקא הNCAA, איגוד הספורט הקולגיאטי הלאומי בארה״ב. דווקא במדינה שבה הספורט היה מקצועי מאז שהתחילו לזרוק כדורים באליזיאן פילד ב1845, דווקא שם מתקיים ארגון הספורט החובבני הגדול אולי בעולם (יש טענה שהGAA, ארגון הספורט הגאלי באירלנד גדול יותר, לא מצאתי מספרים להשוואה). הבעיה בNCAA היא שמה לעשות, אידיאלים לחוד ומציאות לחוד. בתור התחלה, איך אפשר להגיד על שחקן שלומד בקולג׳ במלגת ספורט שהוא לא מקבל כסף עבור השתתפותו? השווי של מלגה ספורטיבית בקולג׳ בממוצע נאמד בכ18,000 דולר בשנה. נכון, זה לא כסף שנכנס לכיסו של הספורטאי, אבל עדיין, זה הרבה כסף. בנוסף הקולג׳ מכסה את הוצאות השחקן בכל הנוגע ללבוש, ציוד, הגעה וכן הלאה. איך זה שונה ממה שהיו הshamateurs בשנות החמישים והשישים עושים? אבל כל זה מותר וחוקי. אלא שהמותר והחוקי לא עובד במקרים שאיזה קאנון עולה מהתיכון וכל הקולג׳ים מנסים לעשות הכל כדי להביא אותו אליהם. ושאני אומר הכל, אני מתכוון להכל. נכון, לא מסדרים לו עבודה בנמל חיפה, שיכון לצעירים ומניה באגד, אבל חוץ מזה, הכל. מהעברת כספים למשפחה, באופן ישיר או דרך מציאת עבודה להורים, ״מתנות״ לשחקנים, ועד תשלומים בפועל, הכל הכל הולך. ובסופו של דבר, כל הרמיה הזו לא משתווה לסכומים שהשחקנים ירוויחו בליגות המקצועניות, ועל כן אנחנו רואים טרנד של ספורטאים לעזוב את הקולג׳ים בשניה הראשונה שהם יכולים, מה שמעלה עוד יותר את ערכם של אלה שכן בקולג׳ים, מה שמוביל לסכומים גדולים יותר שמוצאים בדרכים יצירתיות יותר. כי הספורט אולי חובבני, אבל הרמאות מקצועית.

מצד שני, אין ספק שהרבה מהחוליים שאנחנו רואים בספורט המודרני נובעים מהכניסה של הכסף והמקצוענות לספורט. החוזים המפוצצים יוצרים מעמד-על של שחקנים שמקבלים יותר מדי כסף בשביל מה שהם עושים, ומתנהגים כאילו הסטטוס הזה הוענק להם מאלוהים, באופן שהיה גורם לאיזה לורד בריטי מהמאה ה18 להתבייש. לא כולם כמובן מאמצים גינוני אצולה, ויש המון שדווקא מנצלים את הסטטוס והכסף כדי להחזיר לקהילה ממנה באו, אבל כל שנה יש פחות ופחות מהם. כמובן שהכסף שיוצא גם גורם למועדונים ולארגונים להזדקק להכנסה הולכת וגבוהה או להמנע מהחתמת שחקנים מהשורה הראשונה, דבר שיוצר את הפרשי הרמות בין הקבוצות העשירות לכל השאר. קבוצות גם מנסות, במידת האפשר, להתברג למפעלים יותר רווחיים, על חשבון הליגות המקומיות. בספורט האינדיווידואלי, ספורטאים מסויימים שזוכים לחוזים גבוהים, או שמתמזל מזלם ומועדון או ארגון עשיר מגלה אותם יכולים להוציא סכומים גבוהים על אימון, ציוד ומיטב הטכנולוגיה הביוכימית שיש כדי להתבסס בפסגת הספורט העולמי, דבר שמבטיח להם חוזי פרסום שמנים מה שמגדיל את הכח הכלכלי שלהם וכן הלאה. מצד שני נוצר מן מעמד של דוגמני ספורט, ספורטאים טובים, אבל לא יותר מזה שזוכים לאותם חוזי פרסום שמנים בשל מראם או התדמית שלהם, על חשבון אלה שמתעלים עליהם ביכולתם הספורטיבית, אבל לא במראה החיצוני. וכל זה בלי שהזכרנו את ההימורים החוקיים, הלא חוקיים וכל מה שבאמצע. בסופו של דבר, זה דיון שיכול להמשך עוד הרבה שנים, אבל הוא מיותר. הכסף פה, והולך רק לתפוח. הפתרון לא יהיה בהגבלת הכסף, אלא אולי בהגבלת השימוש בו, למשל רף משכורות, פיקוח על הכנסות, חלוקה יותר אגרסיבית של ההוצאות, הגבלה על חוזים וכיוב. זה לא דמוקרטי או ליברלי במיוחד, אבל זה ספורט, לא מדעי המדינה. מה שבטוח, כל עוד הדיון בכסף בספורט ישאר חובבני, המצב יישאר שכונה.

מספר חזק: ווילי מייז

משפט שמיוחס לג׳יימס ג׳ויס מסביר מדוע הוא בחר באודיסאוס (יוליסס) כדמות שעליה ביסס את האפוס שלו, יוליסס. לדבריו, רוב הדמויות הגדולות בספרות אינן דמויות ״שלמות״. המלט למשל היה בן, מאהב גרוע, ותו לא. אודיסאוס היה בן, אב, בעל, לוחם, איש שלום, עסק בחקלאות היה גם נודע בכוחו וגם במוחו, היה מלך באיתאקה ושירת תחת צבא היוונים בטרויה. במובן הזה, טוען ג׳ויס, אודיסאוס הוא הדמות המושלמת. על פי הרעיון הזה. ווילי האוורד מייז הבן הוא השחקן המושלם של הבייסבול.

ווילי מייז התחיל את הקריירה בנגרו ליג. השנה היתה 1948, ובעוד בברוקלין דודג׳רס ג׳רי רובינסון עשה היסטוריה לאומית, מייז עשה היסטוריה פרטית והגיע עם הבירמינגהאם בלאק בארונס לנגרו וורלד סירייז שם תפס את עיני הסקאוטים מהג׳איינטס, אז עדיין בניו יורק והוחתם על ידם. את הופעת הבכורה שלו הוא עשה ב1951 ותופקד כסנטר פילד בג׳איינטס, שאז עדיין שיחקו בפולו גראונדס, משמע מייז נאלץ לרוץ לאורכו של האאוטפילד העמוק בהיסטוריה, 483 פיט (כ147 מטר). לא רק שהמפלצת לא דיכאה את מייז, הוא אף הצטיין, והשיג ממוצע חבטות של 274, עם 68 RBI ו20 הומראנס, שזיכו אותו בתואר רוקי העונה. בפועל מדובר היה באחת העונות החלשות בקריירה של מייז ויקח לו 20 שנה לחזור לאזור הזה מבחינת הישגים. בעונה הבאה מייז שיחק רק 34 משחקים שכן הוא גוייס לצבא ונשלח להלחם בקוריאה. בפועל הוא עסק בעיקר במשחקי בייסבול ושוחרר במאי 1954 וחזר הישר לזרועות הג׳איינטס שם הוא חבט ממוצע 345 לOPS של 1078 וזכה בתואר הMVP הראשון מבין שניים שלו (השני ב1965), ואף נבחר לאולסטאר בפעם הראשונה, הוא ישאר אול סטאר ב20 השנים הבאות. השנה המדהימה הזו הסתכמה בעלייה של הג׳איינטס לוורלד סירייס שם הם מעכו את האינדיאנס בארבעה משחקים. מייז רשם במשחק הראשון את המהלך המפורסם ביותר שלו, תפיסה של כדור שעף עמוק לתוך מעמקי הפולו גראונדס מעבר לכתף תוך שהוא רץ כשגבו לכדור. ב1958 עברו הג׳איינטס לסאן פרנסיסקו ומייז איתם. ב1963 הוא חתם על חוזה שהקנה לו 103,000 דולר לעונה, שיא די היסטרי לאותה תקופה, ואף מונה לקפטן הקבוצה. על הדרך הוא חבט ארבעה הומראנס במשחק אחד ב1961, וב1972, הועבר בטרייד לניו יורק מטס שם בילה את השנתיים האחרונות בקריירה, ובכך נתן את האות למסורת רבת שנים של שחקנים רבים שהפכו את המטס לתחנה אחרונה לעשות קצת כסף בתפוח הגדול לפני הפרישה.

המונח ״5 tool player״ בבייסבול מתייחס ל5 הכלים ששחקנים אמורים להצטיין בהם, כשהטובים שבטובים מצטיינים בכל החמישה: hitting for average, hitting for power, speed, defense, throw. מייז הצטיין בכל החמישה. הוא השיג 3286 היטס בממוצע של 302. ממוצע הסלאגינג שלו היה 557, הOPS שלו 941 והוא חבט 660 הומראנס (מקום 6 בכל הזמנים). ההגנה שלו זיכתה אותו ב12(!) כפפות זהב בסנטרפילד התובעני (גם במגרשים שאינם הפולו גראונד מדובר בעמדה אוכלת שחקניה), והוא גנב 338 בסיסים בקריירה כשהוא מוביל את הליגה בגניבות בשנים 1956-1959. הוא החל את דרכו כשחקן השחור היחיד בקבוצה, וסיים כששחקנים שחורים והיספאנים ממלאים את הליגה כשווים בין שווים. הוא התחיל כאאוטסיידר וסיים ככוכב הגדול של הבייסבול בשביל דורות של שחקנים. החברות שלו עם אחד בובי בונדס גם הפכה אותו לסנדק של בונדס הבן, בארי, שלימים יהפוך ליורשו וממשיך דרכו של מייז באאוטפילד של הג׳איינטס, ואף ישבור לא מעט מהשיאים שהשיג מייז. אבל בניגוד למייז, בונדס לא היה מנהיג, והוא לא נלחם. השורשים של מייז תמיד היו בנגרו ליג, והוא מעולם לא שכח מאין הוא בא, ובשביל מה הוא משחק. ועל כן, מייז הוא השחקן השלם והמושלם של הבייסבול בתקופתנו.

יש לכם 24 שעות להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: 25? תקום שעה קודם.