על אורך חוזים וקדנציות של מאמנים / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

על אורך חוזים וקדנציות של מאמנים / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

אי אז באמצע אוקטובר בשנת 2020 הרחוקה בחרו הלוס אנג'לס קליפרס בטיירון לו למאמנם הבא. על טיירון לו אישית – יתרונותיו, חסרונותיו והאיש שעבר מעליו – נכתבו כבר מילים רבות מספור, אבל לא בכך נעסוק הפעם. הנקודה שעוררה את פליאתי בפרשה הייתה שהקליפרס העניקו לו חוזה ללא פחות ולא יותר מ-5 שנים ארוכות.

חשבתי אז, ואני חושב גם כעת, שאין הצדקה מקצועית לחוזה ארוך כל כך למאמן חדש. אף אחד לא מתחתן אחרי הדייט הראשון, (בסדר נו, כמעט אף אחד…), אף אחד לא מתחייב למקום עבודה לחמש שנים לפני יומו הראשון בתפקיד, ואין סיבה להניח שדווקא הנהלות נ.ב.א ומאמני נ.ב.א נמצאים בסיטואציה שמאלצת התחייבות שכזו. יתרה מזו, גם כשאני חושב על הסיטואציה הספציפית הזו, אני יכול לחשוב על מספר טעמים מדוע אין הצדקה לחוזה ארוך כל כך:

טעמים להעדר ההצדקה לחוזה ארוך טווח

ראשית, חמש שנים הם תקופה מאד ארוכה בליגה, והסיטואציה, במרבית המועדונים, משתנה מאד במהלך תקופה שכזו. מועדונים מובילים דועכים, מועדונים חלשים מתחזקים, כוכבים באים והולכים, שחקנים חותמים, עוזבים ומוטרדים, ועוד ועוד. אין כמעט מועדון בליגה שאם נסתכל על מצבו לפני חמש שנים נוכל לומר שאנחנו רואים יציבות, המשכיות וקו ברור.

גם במועדונים כושלים, ששומרים על "יציבות מרשימה" בתחתית הליגה, אנחנו נמצא שינויים רבים בהשוואה שכזו. בפרפרזה לממרתו של טולסטוי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה", אפשר לקבוע שמיניסוטה האומללה של 2016 אינה מיניסוטה האומללה של 2021.

לכן, גם אם המאמן שנבחר הוא אכן המתאים ביותר, לדעת ההנהלה, להוביל את המועדון במצבו הנוכחי, אין סיבה לחשוב שהוא בהכרח יהיה המתאים ביותר להוביל את המועדון שלוש שנים מהיום, בסיטואציה שתהיה, קרוב לוודאי, שונה משמעותית מהסיטואציה הנוכחית. יתרה מזו, יש סיבות טובות לחשוב שההפך הוא הנכון:

לו, למשל, נבחר להוביל קבוצת כוכבים לאליפות, בעיקר בהתבסס על ניסיונו בסיטואציה כזו בקליבלנד של לברון. אם קבוצת הכוכבים הזו תתפרק במהלך החמש שנים הקרובות, ולנוכח הדינמיקה בליגה זו הערכה סבירה ביותר, ניסיונו של לו הופך מיתרון לחסרון, וזאת מאחר והוא מעולם לא הוכיח שביכולתו לבנות קבוצה מחדש, ואף עזב את קליבלנד 6 משחקים בדיוק לאחר שלברון עזב את הקבוצה. במקרה של דייויד בלאט, שהיה ידוע ביכולתו לבנות קבוצות, ומונה למאמן קליבלנד בקיץ 2014 על מנת לבנות את הקבוצה מחדש, הקלפים נטרפו כשלברון החליט שהוא חוזר הביתה, ובלאט מצא את עצמו, כמאמן חסר ניסיון בליגה, נאלץ להתמודד עם קבוצת כוכבים שנדרשת ללכת עד הסוף. איך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים, ולא בגלל שלבלאט חסרה הבנה בכדורסל.

שנית, להערכתי אין אף דמות משמעותית אחרת בקליפרס, או במועדון אחר, שחתומה לתקופה ארוכה כל כך, כלומר אם קוואי וג'ורג', נניח, היו חתומים לחמש שנים קדימה, היה היגיון מסוים בחוזה זהה באורכו, שמבוסס על ניסיון לסנכרן את המרכיבים העיקריים במועדון לאותו טיימליין. משהו בנוסח – יש לנו עכשיו חמש שנים "לעשות את זה", זה המאמן, אלה הכוכבים, קדימה הסתער. אבל למעשה, לא קוואי ולא ג'ורג' היו חתומים אז על חוזה ארוך כל כך, להפך – שניהם היו חתומים רק לשנה אחת נוספת, ושנה אחת באופציית שחקן. לכן, קשה לי למצוא הצדקה להחלטה שבעצם אומרת "אתה המאמן שלנו לחמש השנים הקרובות, בשנה הראשונה מובטחים לך קוואי וג'ורג', ואחר כך נראה". גם הסיטואציה של סטיב נאש, שחתם ל-4 שנים בברוקלין הקיץ, דומה מאד, מאחר ואין שום ערובה שדוראנט, קיירי או הארדן, יישארו במועדון למשך התקופה הזו.

שלישית, אפשר לטעון שהשחקנים ניידים יותר, הן דה-יורה – מבחינת משך החוזים המקובל שלהם, והן דה-פקטו – מאחר והם מוטרדים לעתים תכופות, אבל שהמאמן הוא חלק מרכזי בקבוצה, וככזה אנחנו רוצים לתת לו זמן להטביע את חותמו על הקבוצה, ולהוביל את האסטרטגיה שבחרנו, גם בזמן שאנחנו "מפרקים ומרכיבים מחדש" את הסגל לעתים מזומנות. דוגמא לכך הינה בראד סטיבנס, שמאמן את בוסטון מזה שנים ארוכות, ומגלה בכל קיץ, ולעתים גם בחורף, שהארסנל שעומד לרשותו השתנה משמעותית, בין השאר עקב חיבתו של דני איינג' לטריידים.

אני חושב שיש משהו נכון בטיעון הזה, אבל שבמידה רבה הוא רלבנטי רק אחרי שמתברר שהמאמן הוא אכן חלק משמעותי במועדון, וזה קורה, להערכתי, רק לאחר מספר שנים שבהם הוא מוכיח את עצמו ו/או זוכה לאמון ההנהלה והבעלים. דוגמאות לכך הן כמובן פופ, שגם משמש כנשיא לענייני כדורסל בספרס, ספולסטרה, שאינו משמש כנשיא, אבל הוא יד ימינו של ריילי מזה שנים ארוכות, וכנראה שגם טרי סטוטטס בפורטלנד, שאמנם אינו נחשב למאמן דגול, אבל כנראה זוכה לאמון ההנהלה באורגון. אני חושב שהטיעון הזה פחות רלבנטי למאמנים בקדנציה הראשונה שלהם, וגם אם הקליפרס ולו "כבר הכירו" מאחר ושימש כעוזר מאמן בעונה הקודמת, עדיין קשה לי להאמין שההיכרות הזו הייתה מספיק מעמיקה כדי לבסס את אמונם בו, כמאמן ראשי, למשך שנים ארוכות.

ובכל זאת ניתנים למאמנים חוזים ל-4 ואף 5 שנים

לאחר שהבעתי את תרעומתי על אורך החוזה של לו, גילרי הצביע על כך שמאמנים רבים דורשים, ומקבלים, חוזים ארוכים ל-4 או 5 שנים, וכי למעשה זו הסיטואציה הקיימת בליגה.

חשבתי שאפשר בהחלט לטעון שגם אם אני אישית לא מבין מדוע זה המצב, כנראה שהמועדונים מחתימים את המאמנים לתקופות ארוכות מאחר וזה משרת את האינטרסים שלהם באופן כזה או אחר, והם בוודאי יודעים מה טוב להם. אבל גם בנוגע לטיעון זה יש לי ספקות – אם המאמנים היו דורשים חוזה ארוך טווח, מקבלים, ומצליחים בעת כהונתם הארוכה, אפשר היה לומר שלמרות ההסתייגויות שלי, "המכונה עובדת", ואין מה להתווכח עם ההצלחה. אבל זה רחוק מלהיות המצב, להיפך, חלק לא קטן מהמאמנים מסיימים את דרכם בקבוצה הרבה לפני תום החוזה. ושוב טיירון לו מהווה דוגמא טובה – לאחר הזכייה באליפות ב-2016 לו חתם על חוזה לחמש שנים, הגיע לגמר ב-2017, ו-2018, ופוטר מקליבלנד 6 משחקים לתוך העונה השלישית, כלומר למעשה מיד כשלברון לא היה בקבוצה. גם נייט מקמילן עזב את תפקידו מספר שבועות, למיטב זכרוני, לאחר שחוזהו הוארך בשנתיים. כלומר, הקשר בין אורך החוזה, לבין השלמתו או אפילו אורכה של הקדנציה, נראה מקרי בהחלט.

התופעה הזו קשורה גם לסוגית הטיימליין שציינתי קודם לכן – גם אם למועדונים יש איזו "תכנית חומש" כזו, הם לא באמת מחכים עד תום חמש השנים לבדוק האם עמדו ביעדיה אם לאו – הם בודקים את מצב המועדון בין העונות, ובמהלכן, ואם נראה שהעסק לא מתקדם בכיוון הנכון המאמן יאבד את משרתו. אני מניח שהמיילסטונז של התוכנית משתנים ממועדון למועדון, ומתעדכנים בהתאם לנסיבות, ("אבל דוראנט עזב", כפי שהיטיבו לנסח דונובן בקיץ 2016 וקר בקיץ 2019), אבל בסופו של דבר גם חוזה ארוך טווח לא באמת יגרום למאמן להתמקד רק בטווח הארוך, ובצדק.

הסבר תיאורטי נוסף הוא, בדומה לחוזים של השחקנים, שחוזה ארוך טווח מאפשר למועדון שלא לאבד את המאמן עבור מועדון אחר. לכאורה, שיקול חשוב עבור מועדונים קטנים, שלא ירצו לאבד מאמן כוכב שיחוזר על ידי המועדונים הגדולים ו/או המצליחים כיום בליגה. בפועל, למעט אותו סיפור הזוי, ולמיטב ידיעתי גם יחיד, על דרישתו של איינג' לקבל בחירת דראפט עבור שחרורו של ריברס מבוסטון לקליפרס, כנראה שזה לא המצב, ואין אפשרות למנוע ממועדון אחר לחזר אחרי המאמן שלך. נוסף לכך, גם אם יש איזושהי מגבלה חוקית של ה-CBA בנוגע לחיזור אחרי מאמנים של קבוצות אחרות בליגה, קשה לי לראות איך, פרקטית, מכריחים את המאמן להמשיך לאמן כשהוא לא רוצה בכך. נראה לי שהשאלה היחידה היא בעניין הפיצויים שכנראה שהוא מקבל במקרה של פיטורין, אבל לא במקרה של התפטרות ומעבר למועדון אחר. מה שמעביר אותנו לנקודה הבאה…

הקשר בין אורך החוזה לבין השכר

אפשר לטעון שאורך החוזה מהווה, הלכה למעשה, אמצעי להגדלת חבילת התגמול הכוללת של המאמנים, כלומר אם אני דייויד פיזדייל, למשל, ואני חותם עם הניקס על חוזה ל-5 שנים, נניח בעלות שכר של 4 מיליון דולר לשנה, החוזה מבטיח לי, למעשה, 20 מיליון דולר, גם אם הניקס, כמו הניקס, יסיימו את העסקתי אצלם אחרי שבוע או חודש או שנה.

זה נכון, כמובן, אבל אם תג המחיר של פיזדייל, בפועל, הוא עשרים מיליון דולר, ושני הצדדים יודעים שהסיכוי שיסיים שם חמש שנים הוא זעיר, אפשר היה, למשל, להסכים על חוזה של עשרים מיליון דולר ל-3 שנים בלבד. פיזדייל יודע שיקבל את ה-20 מיליון שלו בכל מקרה, אבל הוא נערך לטיימליין מציאותי יותר, וכך גם המועדון. במצב כזה, אם אחרי 3 שנים שני הצדדים מרגישים ש"די", לאף אחד מהם אין סיבה "למרוח" את העסק. במצב של חוזה 5 שנתי, נוצרת סיטואציה שאינה בריאה לדעתי, שבה המועדון "מחכה" שהמאמן יתפטר כדי לחסוך בעלויות המשך החוזה, והמאמן, שגם הוא לא פראייר, "מחכה" שהמועדון יפטר אותו כך שיקבל את שארית חוזהו. אף אחד, לדעתי, לא מרוויח ממשחק הצ'יקן הזה, וגם כשהוא נפתר, זה בדרך כלל עקב אירועים לא נעימים דוגמת הריב המתוקשר בין פיזדייל למארק גאסול בממפיס. לדעתי זה ממש "כשל שוק" – הסיטואציה המקובלת היא כזו שלא ממקסמת את האינטרסים של שני הצדדים, ששניהם מעוניינים בשלב הזה להיפרד, אלא להיפך, מעמידה ביניהם אינטרס מנוגד שגורם להם לדחות את הפרידה.

לכן, לדעתי, אם אנחנו רוצים לתגמל את המועמד המועדף עלינו, ולמשוך אותו אלינו על ידי הצעת תנאים טובים יותר, הדרך לעשות זאת היא באמצעות שכר שנתי גבוה יותר. אם לחזור לדוגמא המקורית שלנו, אם באלמר מעוניין בלו, וחושש שפילדלפיה, נניח, מעוניינת גם היא בלו, הוא יכול להציע שכר שנתי גבוה יותר, באחוז מסוים, ובכך "להנחית" את לו אצלו. למעשה, זו הדרך המקובלת לעשות זאת בשוק הפרטי – אתה מעוניין במועמד מסוים? גוגל מציעים לו חבילה בשווי כלשהו? תציע לו עוד עשרה אחוזים והוא יחתום אצלך. ובוודאי שלבאלמר, למשל, אין בעיה לעשות זאת. איני מכיר מגבלה כלשהי על שכר המאמן שנובעת מתקרת השכר. ככל שאכן אין כזו, הרי שגם הטיעון הזה אינו תקף.

אבל, ההיגיון שלי לחוד והמציאות בליגה לחוד – ולא נראה שיש קשר בין אורך החוזה לבין השכר השנתי. פופ למשל, דורש ומקבל את המשכורת הגבוהה ביותר למאמן בליגה, כ-11 מיליון דולר לעונה, אבל חתום ל-3 שנים בלבד. קר, שהיה חתום על חוזה 5 שנתי בשכר מוערך של 5 מיליון דולר לעונה, האריך את חוזהו, כנראה לחמש שנים נוספות, בשכר מוערך של 10 מיליון דולר לעונה. הנתונים המדויקים על משכורות המאמנים בליגה אינה מפורסמים במלואם, אבל קראתי שהמשכורת הממוצעת הינה כ-3.5 מיליון דולר לעונה. אני בהחלט מבין מדוע פופ וקר ידרשו, ויקבלו, משכורת גבוהה יותר, ואף באופן משמעותי מהממוצע בליגה, אך כאמור אין לזה קשר ישיר לאורך החוזה.

המצב בפועל בליגה

ניתן לטעון שאורך החוזה קשור לאיכותו המוכחת של המאמן בכלל, ושל המאמן במועדון הספציפי בפרט. דא עקא שהקורלציה בין שני הפרמטרים האלה חלשה ביותר – מאמנים מקבלים חוזים ארוכים בקבוצות חדשות (דונובן בשיקגו, פיזדייל בניקס, ועוד), וכך גם מאמנים בתפקידם הראשון בליגה (דונובן באוקלהומה ל-5 שנים ב-2015, סטיבנס בבוסטון ל-6 שנים ב-2013) או אף בכלל (נאש בברוקלין ל-4 שנים ב-2020), ודווקא פופ, כאמור, חתם כבר פעמיים ל-3 שנים בלבד.

הנתונים, כאמור, חלקיים, אבל נראה שאין קשר ישיר בין אורך החוזה של המאמן לבין אורך הקדנציה שלו בפועל – מאמנים שחותמים ל-5 שנים לא בהכרח נשארים בתפקידם יותר מכאלה שחתמו ל-4 שנים. כלומר, לא נראה שלאורך החוזה יש ערך אבחוני כלשהו להערכת פרק הזמן שבו המאמן ימלא את תפקידו בסופו של דבר.

ברור שמאמן שמצליח בתפקידו יישאר זמן ארוך יותר במועדון, שהרי אם לא יצליח יפוטר או יעזוב, ואם כן יצליח אין סיבה שלא יישאר, אבל גם כאן לא נראה שיש קשר בין אורך הקדנציה הכוללת של מאמן לאורך הארכות החוזה עליהן הוא מסכים עם המועדון – ההארכות בדרך כלל נחלטות אחרי מספר שנים, ובדרך כלל מאריכות את החוזה לטווח זמן של כ-4 שנים מזמן ההארכה, כך שבפועל, אורך החוזה אינו ארוך יותר, ובדרך כלל קצר יותר, מאשר כשחתם על החוזה הראשון שלו במועדון. וגם הארכה, אין בה כדי להעיד על התוחלת בפועל, כפי שראינו במקרים של לו בקליבלנד ומקמילן באינדיאנה, בין השאר.

לבסוף, וכפי שנראה בהמשך הפוסט, לא נראה שיש הבדלים משמעותיים בין המועדונים השונים בליגה בסוגיה זו, למעט חריגים ספורים.

מצב החוזים בליגה כיום

הנתונים אינם מלאים, אבל אחרי מאמץ משולב של גילרי ושלי נבנתה תמונת מצב של חוזי המאמנים בליגה כיום. חשוב לציין שגילרי, כדרכו, מקפיד לספק נתונים נכונים, כך שהטעויות, ככל שנפלו כאלה, וכנראה שנפלו כאלה, כולן שלי. מאחר והטבלה כוללת גם מאמנים בחוזה חדש, וגם מאמנים וותיקים שזכו להארכות חוזה, נתוני השנים מתייחסים למספר השנים שנותרו כעת בחוזהו של המאמן, ללא קשר לשאלה האם זהו החוזה הראשון או הארכה במסגרת חוזה קיים.

כפי שניתן לראות לעיל, כיום רק למאמן אחד בליגה חוזה ל-6 שנים, תגידו שלום לבראד סטיבנס. ל-7 מאמנים "אופק שירות" של 5 שנים – נמצא שם את ספולסטרה (נשמע סביר), אבל גם את ברוקס (פחות סביר). ל-15 מהם – מחצית ממאמני הליגה – תוכניות ל-4 השנים הקרובות, וביניהם גם קר וגם סיילאס מיוסטון. רק 5 ציינו ביומן את שנת 2023 כשנה שבה הם יכולים לצאת לחופשה ארוכה במאלדיביים בתום 3 שנים, ובין הנופשים הפוטנציאליים נציין את פופ ואת נרס, למשל.

בנוגע ל-4 מאמנים לא הצלחנו למצוא את הנתונים כלל. במקרה, או שלא, מדובר במאמנים צעירים יחסית, דוגמת נייט "לא זמרת מאיסלנד" ביורקגרן מאינדי, טיילור "לא סוויפט" ג'נקינס בממפיס, ראיין "לא אבא שלי" סונדרס ממיניסוטה, ומארק "גם אני לא יודע איך הוגים שם המשפחה שלי" דייגנו(ל?[ט??]) באוקלהומה. נשמע לי סביר שהאיפול התקשורתי נועד להסתיר אורך חוזה קצר, ו/או עתיר אופציות קבוצה, ו/או שכר נמוך יחסית, אבל אין לי שום הוכחות לכך.

אם שמים רגע בצד את רביעית השושואיסטים נטולת המספרים, ומסתכלים על כל השאר, האופק הממוצע של מאמן בליגה הינו מעט יותר מ-4 שנים, החציון, כלומר המספר שמעליו ומתחתיו נמצאים חצי מהמאמנים, הוא 4, וגם השכיח, כלומר אורך החוזה הנפוץ ביותר בליגה, הוא 4. בשורה התחתונה, התמונה היא ברורה ללא קשר לפרמטר הסטטיסטי המועדף עליכם – 4 שנים, טייק איט אור ליב איט, היא התקופה המקובלת לאורך חוזה של מאמן בליגה בימים אלו.

אורך קדנציה בפועל

עד כה, התייחסנו לאורך החוזה, כלומר לתוכנית של "מה אמור לקרות". אבל כפי שגילו מאמנים רבים לאורך השנים, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. ברור שלא כל חוזה מתממש עד יומו האחרון, אך עם זאת מעניין לבחון את הסטטיסטיקה ולנסות להבין האם מדובר במקרים חריגים, או שאכן אין הלימה בין אורך החוזה המקובל בליגה למימושו בפועל.

נתחיל בלבחון את אורך הקדנציה של המאמנים המכהנים בליגה כיום.

אורך הקדנציה של המאמנים המכהנים בליגה כיום

המאמן הממוצע כיום מחזיק בתפקידו 4.4 שנים, מספר שמסתדר עם אורך חוזה ממוצע של 4 שנים. אז מצד אחד עולה האפשרות שאורך החוזה המקובל בליגה דווקא הגיוני. מצד שני קל לראות בעמודות הכחולות בגרף דלעיל שקיימת שונות גדולה בין הקדנציות של המאמנים המכהנים – לא פחות מ-10 מאמנים התחילו זה עתה את הקדנציה שלהם, אבל יש שלושה מאמנים שמחזיקים בתפקיד כבר למעלה מעשור (פופ, ספולסטרה וקרלייל), ועוד מגוון מקרי ביניים. לכן, במקרה הזה הרלבנטיות של החציון והשכיח נראית גבוהה יותר.

החציון – כלומר המספר שמחצית מהמאמנים נמצאים מעליו ומחצית מתחתיו – עומד על 3 שנים, והשכיח, המספר הנפוץ ביותר, הוא גם הקטן ביותר – שנה ראשונה בתפקיד ל-10 מאמנים העונה. אם לוקחים את המספרים הללו בחשבון, אנחנו מבינים שהמגמה היא שרוב המאמנים, רוב הזמן, נמצאים בשנים הראשונות של החוזה שלהם.

הקו האדום המטפס משמאל לימין גם הוא מצביע על המגמה הזו. הקו סוכם את כל השנים בקדנציות של כל המאמנים המכהנים כיום, וכפי שניתן לראות הוא עולה מאד מהר ומאד חזק למעלה, בגלל שהשנים הרבות של המאמנים הוותיקים מהוות חלק ניכר מסך כל השנים הללו. לאחר מכן, ככל שהקדנציות "מתקצרות", התוספת הולכת ופוחתת והקו מתיישר לאיטו.

מי שפחות אוהב גרפים יכול להציץ בטבלה הבאה:

אם סוכמים את כל השנים של המאמנים המכהנים היום מקבלים לא פחות מ-132 עונות במצטבר. פופ, לבדו, "אחראי" ל-25 מתוכן, ומהווה 19% מהסכום הכולל. האמת שזה נתון מטורף למדי, כשאדם אחד מתוך שלושים נהנה מכמעט חמישית מהניסיון הכולל של הליגה (באותו מועדון, להזכירכם, וודאי שלמאמנים הללו יש ניסיון במועדונים אחרים). אם מצרפים לפופ גם את ספולסטרה וקרלייל, הטופ-3 האלה אחראים ל-39% מסך הניסיון בתפקיד. אם מוספים גם את סטיבנס וסטוטס, אנחנו כבר ב-52%, ואם אנחנו לוקחים את 9 המאמנים שנמצאים מעל לממוצע, הם כבר תופסים 70% מכלל הניסיון המצטבר בתפקיד.

למי שאין בכלל כוח למספרים – ברכות, הגעתם לשורה התחתונה, והיא אומרת ששליש ממאמני הליגה נמצאים בשנה הראשונה בתפקיד, שליש נוסף נמצאים בשנה השנייה או השלישית, ורק שליש אכן מכהנים יותר מ-4 שנים (שליש זה לא מספר אם כותבים במילים, לא ידעתם?).

לכן, נראה שתמונת המצב, לפחות בכל הנוגע למאמנים המכהנים היום, אכן מצביעה על פער משמעותי בין אורך החוזה הממוצע (4.15 שנים), לבין המצב בשטח. ואני אטען שבמצב כזה עדיף לתת חוזה קצר יותר, למשל ל-3 שנים בלבד, ואחר כך להאריך בהתאם. אם יתברר למועדון, ולמאמן, שהם מצליחים ביחד, ומתאימים זה לזה, תמיד יוכלו להאריך את החוזה עוד ועוד. כלומר אם אתה "פופוביץ' בפוטנציה" החוזה הקצר לא ימנע ממך להמשיך עוד ועוד. אם, לעומת זאת, אתה "פיזדייל בניקס בפוטנציה", ההשלכות הכלכליות של הפרידה ממך יקטנו.

אורך קדנציות, כולל נתוני עבר

כל זה טוב ויפה, אבל ההיסטוריה, כפי שהילדים שלי לעתים שוכחים, לא התחילה היום, ובוודאי שמסד הנתונים המתייחס למצב כיום הוא מוגבל, על כן, החלטתי לבחון לא רק את הקדנציות היום אלא גם את נתוני העבר. מספר הערות לפני שנצלול לגרפים:

ראשית, היות שנתונים על אורך החוזה הנוכחי התקשינו לאתר, הניסיון למצוא נתוני עבר כאלה היה נראה לי חסר תוחלת ולכן וויתרתי עליו לחלוטין. מה שקל היה לאתר, הוא את אורך הקדנציות בפועל של מאמני העבר. על כן, המשך הניתוח להלן יתייחס רק לאורך הקדנציה ולא ירחיב בעניין אורך החוזים.

שנית, שילוב של שיקולי זמן ורלבנטיות גרם לי להתמקד במילניום הנוכחי בלבד. שיקול הזמן ברור. השיקול של הרלבנטיות נובע מכך שבהחלט יתכן שהמקובלות השתנו בליגה במהלך השנים, ולכן גם אם בשנות החמישים המועדונים החליפו מאמנים כמו גרביים, או ההפך – החליפו מאמנים כמו גרביים של מילואימניק ששכח את הגרביים בבית – לא בטוח שהם יתרמו לשיקוף נכון של המצב דהיום.

שלישית, כל הנתונים מבסקטבול רפרפנס. אני חושב שלאחרונה סר חינו של האתר בעיני גילרי, אז בהחלט יתכן שיש טעויות בדאטאבייס. כמובן שיתכן שגם אני טעיתי – משום מה האתר לא נתן לי לעשות אקספורט לאקסל, הייתי צריך לעבור קבוצה אחרי קבוצה ולרשום את המספרים, ועוד כל מיני דברים בלתי נסבלים שאמנם אפיינו את חיינו לפני שביל גייטס התערב אבל כבר שכחנו מהם. בכל מקרה, נראה לי שהתמונה המצטיירת ברורה למדי ולא תשתנה משמעותית גם במקרה של טעות או שתיים.

רביעית – קדנציה שהתחילה לפני המילניום נכנסה במלואה – פופ, למשל, קיבל את כל ה-25 שנה שלו, למרות שחלקה התקיים לפני כן וכך גם ג'רי סלואן ביוטה ואחרים. היו מקרים של מאמנים שהחליפו מאמן שעזב, אך עשו זאת רק למשחקים ספורים לפני שהגיע מחליפו, והם לא נכנסו לסטטיסטיקה. מי שכן נכנסו, הם מאמנים שהחליפו מאמן שפוטר, אבל עשו זאת למספר משחקים משמעותי (בדרך כלל כמה עשרות), מתוך מחשבה שלמאמן זה הייתה אפשרות להוכיח את עצמו כראוי למשרת האימון הראשית, אבל בסופו של דבר הוא לא נבחר לתפקיד.

התוצאות לפניכם:

הגרף מציג את מספר הקדנציות לפי אורכן – היו 74 קדנציות שנמשכו עונה אחת (או פחות מכך, הנתונים מעוגלים למעלה), 50 קדנציות של 2 עונות, 45 קדנציות של 3 עונות וכן הלאה. כמו קודם לכן, גם אחרי הרחבת מאגר הנתונים וההתייחסות לעבר, התמונה נשארת דומה – הרבה מאד קדנציות קצרות, מעט קדנציות בינוניות באורכן, ורק 5 קדנציות של למעלה מעשור.

כמה זה יוצא באחוזים? נסתכל כאן:

כמעט שליש מהקדנציות הסתיימו בתוך שנה, כמחצית בתוך שנתיים, ולמעלה משני שליש בתוך 3 שנים. ושוב התמונה ברורה למדי – קיים הפרש ניכר בין אורך החוזה הממוצע בליגה, לבין אורך הקדנציות בפועל, באופן שאינו מצדיק, לדעתי, את אורך החוזה הממוצע כיום.

האם קיימים הבדלים בין המועדונים?

אפשר בהחלט לחשוב, שגם אם הנתונים על פני הליגה כולה מצביעים על תמונה ברורה למדי, הרי שיתכנו הבדלים משמעותיים בין המועדונים השונים בסוגיה שעל הפרק. גם בלי לבדוק אפשר לחשוב מיד על מועדונים יציבים יחסית, ועל מועדונים תזזיתיים יותר, וגם הגיוני להניח שמועדון שאינו מצליח יחליף את מאמניו בקצב גבוה יותר, עד שימצא את המועמד שיביא, או לפחות יסייע, לשיפור ברמתו.

ועם זאת, על פני תקופת המחקר, מאז תחילת המילניום, ושוב למעט חריגים ספורים, התמונה דומה למדי ברוב המועדונים בליגה.

אורך קדנציה ממוצע

אז כן, יש לנו את הספרס, את יוטה של סלואן, את דאלאס, מיאמי, בוסטון ופורטלנד, אבל אחר כך העמודות דומות למדי. הממוצע, לאורך כל התקופה, בכל המועדונים ביחד, הוא 3.2 שנים לקדנציה (העמודה האדומה), כשמלבד החריגים שכבר צוינו, בדרך כלל מעל הממוצע נמצא מועדונים שהצליחו יחסית בתקופת המחקר דוגמת יוסטון, אטלנטה של בודנהולצר, אינדיאנה, טורונטו של קייסי ונרס, ואוקלהומה. מתחת לממוצע, כצפוי, נמצא קבוצות שידעו כישלונות רבים לאורך התקופה, כמו דטרויט והניקס, וגם קבוצות שידעו טלטלות ושינויים חדים במצבן לאורך התקופה כמו הלייקרס, מילוואקי, פיניקס, קליבלנד וגולדן סטייט. בסיכומו של דבר, מלבד חמשת החריגים העליונים, שנתוניהם מושפעים בעיקר ממאמנים יציבים שמאריכים את חוזיהם פעם אחר פעם, רק שני מועדונים בליגה, והם יוסטון ופורטלנד, מחליפים מאמן בממוצע פעם ב-4 שנים, באופן המתיישב עם אורך החוזה המקובל בליגה. עם זאת, מצולקים ולמודי לקח, נסתכל לא רק על הממוצע אלא גם על החציון והשכיח.

חציון אורך קדנציה

החציון, כפי שנראה בגרף להלן, בהחלט משתנה בין המועדונים השונים. החציון בכל המועדונים ביחד הוא 2, כלומר מחצית מהקדנציות בליגה הן בנות שנה עד שנתיים, כפי שראינו קודם לכן. במועדונים תזזיתיים במיוחד כגון ברוקלין, פילי, וניו אורלינס, החציון נמוך עוד יותר ועומד על 1.5 או 1, כלומר, מחצית מהמאמנים בקבוצות אלו עוזבים עוד לפני תום העונה השנייה. בשליש מהמועדונים החציון זהה לחציון של הליגה כולה, עם עזיבת מאמן כל שנתיים, ולאחר מכן המספרים מטפסים לאיטם. ושוב חמשת המועדונים האחרונים כוללים את החשודים הרגילים, ושוב רק בשלושה מועדונים החציון הוא 4 שנים, בדומה לאורך החוזה המקובל בליגה, והם שוב יוסטון ופורטלנד, כשאליהם מצטרפת גם אינדי.

אורך הקדנציה השכיח

בעניין השכיח, יש להקדים ולומר שבחלק מהמקרים לא היה שכיח (מכיוון שהמספרים לא חזרו על עצמם), אז במקרה כזה, ועל מנת לשמור על גרף "זורם", "הסמכתי" את הממוצע לייצג גם את השכיח. אחרי שעיגלתי את הפינה המתמטית הזו כנראה שגם האקסל הבין שלא תמיד צריך להיות רציניים כל כך והתחיל לחפף בעצמו – כך למשל בתקופת המחקר לאוקלהומה היו שני מאמנים שכיהנו 5 שנים, ושניים שכיהנו משך שנתיים, ומשום מה האקסל בחר להציג את ה-5 ולא את ה-2. בשיקגו, שם היו שני מאמנים עם 5, ושניים עם 4, האקסל דווקא העדיף את ה-4. גו פיגר.

בכל מקרה, אחרי שהזהרתי אתכם שלא לקפוץ למסקנות על סמך הנתונים הנ"ל, ננסה בכל זאת להבין אם אפשר ללמוד מזה משהו.

כפי שנראה בגרף להלן, ב-8 קבוצות השכיח זהה לזה של הליגה, כלומר שהתרחיש הנפוץ ביותר בהן הוא שהמאמן נשאר עד שנה בתפקיד. נראה שקבוצות אלו ידעו הרבה מאמנים מחליפים או סתם כאלה שלא התאימו לקבוצה. יש 6 קבוצות שבהן השכיח הוא 2, כלומר שהתרחיש הנפוץ ביותר הוא שהמאמן נשאר עד שנתיים, ו-7 שבהן השכיח הוא 3. נשאיר שוב בצד את החריגים שבצמרת, ונמצא שרק ב-5 מועדונים "רגילים" התרחיש הנפוץ הוא שהמאמן יסיים תקופה של 4 בשנים בתפקיד, באופן שמתיישב עם אורך החוזה המקובל, והם פורטלנד, אינדי, ויוסטון בהם נתקלנו עוד בגרף של החציון, ואליהם מצטרפות שיקגו ואוקלהומה, שגם הן התאפיינו ביחס של "איפה ואיפה" מצד האקסל.

מי שבכל זאת רוצה עוד זווית, יכול לבהות להנאתו בגרף שלהלן שמציג את כל השלושה ביחד.

בכל מקרה, גם לנוכח שיגיונות האקסל, ההמצאות המתמטיות שלי, ובטח איזו טעות או שתיים שהשתרבבו להן לנתונים, המגמה לאחר סקירת שלושת הפרמטרים ברורה למדי – יש מעט מאד מועדונים חריגים שבהם הקדנציות ארוכות, וגם בהם המספרים בדרך כלל מבוססים על מאמן ותיק מאד אחד או שניים, בעוד ברוב הליגה משחק הכיסאות המוזיקליים בשיאו, ורוב המאמנים, ברוב הקבוצות, אינם מתקרבים אפילו לקדנציה בת 4 שנים המשקפת את אורך החוזה המקובל בליגה כיום.

מספר מאמנים לאורך התקופה

זהו פרמטר שבודק את מספר המאמנים הכולל במועדון מאז תחילת המילניום. הוא מעט פחות מדויק מאורך הקדנציה, מאחר והוא כולל גם מאמנים ש"זלגו" מהמילניום הקודם, אז למעשה בשורה של יוטה מופיעות להן 34 שנים, ואצל הספרס 25, בעוד שמאז תחילת המילניום, מעדכנים אותי מהמערכת, חלפו רק 21 שנה, אבל לא ניתן לזוטות כגון לוח השנה הגרגוריאני לעצור בעדנו, ונראה אם אפשר למצוא כאן איזו תובנה שלא עלתה עד כה.

ראשית, וודאי נחרדתם גם אתם לגלות את אורכה ה…המממ… איך לומר זאת… "ארוך" של השורה של הניקס. לא פחות מ-14 מאמנים אבדו להם במדיסון סקוויר גארדן בשנים האחרונות. קל לראות שלמעט אותו 7 בהתחלה, השורה משופעת ב-2, וב-1, ולעתים מגיח איזה 3 או 4 להפריע למנוחת השכנים. גם השכנה ממול, ברוקלין (לשעבר ניו ג'רזי), לא טמנה ידה בצלחת עם לא פחות מ-12 מאמנים. בסך הכל, עם 26 מאמנים לשתי הקבוצות, בתוך (בערך) 21 שנה, נראה שיש להמליץ למאמן שמגיע לניו יורק שלא לקנות דירה בעיר, אלא רק לשכור אחת.

אבל אלו רק שתי דוגמאות, בואו נסתכל על המגמה הכללית בגרף שלהלן. שימו לב שהציר עובר בנקודת הממוצע בליגה (8), כלומר, כל מי שמופיע "למטה", בצד שמאל, ובצבע ירוק, מיעט להחליף מאמנים, מי שבאמצע, ובצבע כתום, החליף כמו הממוצע בליגה, פלוס מינוס אחד, ומי שבצד ימין, למעלה ובצבע אדום, החליף מאמנים בתדירות שבה פי.ג'יי טאקר מחליף נעליים.

לגופו של עניין המגמה כאן דומה לזו שראינו בפרמטרים האחרים, כשיש לנו מעט מועדונים ומאמנים יציבים, שליש לערך באזור הממוצע, ושליש מתחת לממוצע (כלומר מעל לקו באמצע) בהובלה ניו יורקית ברורה.

לסיכום

"אופק החוזה" הממוצע למאמן בליגה הוא כ-4 שנים. נתון זה אינו משתנה משמעותית בין המאמנים השונים, המועדונים השונים, כתלות בשכר או אף בשאלה האם זוהי הקדנציה הראשונה של המאמן בקבוצה או שהוא חותם על הארכת חוזה.

הקדנציות של רוב המאמנים קצרות הרבה יותר, באופן שגורם לכך שאורך החוזה הנחתם כמעט ואינו רלבנטי, ואף מגלם השלכות שליליות במקרה של מערכת יחסים לא מוצלחת.

גובה התגמול הכלכלי אינו קשור ישירות לאורך החוזה, ובוודאי שעדיף שלא יהיה קשור אליו – עדיף לכל הצדדים להסדיר את התגמול הכלכלי באמצעות גובה השכר השנתי ולא באמצעות אורך החוזה.

מומלץ, לכל הצדדים, להעדיף, למעט בנסיבות ייחודיות, אופק חוזה של 3 שנים, לכל היותר, שהינו הרבה יותר רלבנטי לדינמיקה בליגה. שינוי כזה אינו צפוי להשפיע על אורך הקדנציות בפועל, לא בממוצע, ובוודאי שלא על אורך הקדנציה של מאמנים מצליחים.

ואם הגעתם עד הלום, תיהנו מקצת טריוויה של מאמנים.

האפליקציה הזו משום מה לא כוללת תשובות, אז להלן:

1. רד אורבך אימן בהוקס, ב1950, בגיל 32, למשך עונה אחת, בזמן שהם נקראו הניצים השחורים של שלוש הערים
2. שיקגו מינתה, ב-2008, את ג'ים בוילן (עם A) למאמנה למשך שנה אחת, ולאחר מכן, ב-2016 את ג'ים בוילן (עם E) למשך שנתיים. לא לומדים שם לקחים כנראה.
3. אלווין ג'נטרי – אימן ב-5 מועדונים ושימש כעוזר מאמן בארבעה נוספים, מאז 1988
4. הואן גנדים אימנו, ביחד, ב-6 מועדונים שונים – סטאן ב-4 וג'ף ב-2

מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים בכלל, ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל, אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות. תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.

לפוסט הזה יש 44 תגובות

  1. מיקי – כמו שכבר אמרתי לך, חתימה על חוזה חדש 4-5 שנתי היא משהו שנותן למאמן טווח נשימה. כשאתה על חוזה דו שנתי אתה נמצא על הכיסא החם מהיום הראשון. ככה אתה נותן לו לפחות בהתחלה לעבוד בשקט.
    אתה צריך לזכור שאין שום השלכות לחוזה המאמן. שום דבר לא מפריע לך להטיס אותו ברגע שבא לך. לכם אין כזו משמעות עמוקה.

    1. אבל זה בדיוק העניין עידו – הנתונים מצביעים על כך שגם חוזה של 4-5 שנים לא באמת נותן למאמן טווח נשימה, שהוא בהחלט נמצא על הכסא החם מהיום הראשון שאין לו שקט, ושזו המציאות ללא קשר לאורך החוזה. מסכים שאורך החוזה מוגזם הוא לא הדבר הכי נורא בעולם, אבל אני כן חושב שיש לו השלכות שליליות, בעיקר במצב של חוסר שביעות רצון הדדית, ומכיוון שאני לא מוצא שום יתרון, בפועל, לחוזה ארוך, אני חושב שעדיף לדייק את העניין.
      כמו שזה מתנהל עכשיו, זה נראה לי נטול כל היגיון, וגם מעלה שאלות על מה בכלל המדיניות של המועדונים בנוגע למאמן – הם "פשוט מנסים" מישהו? מתי בעצם מחליטים ש"זה לא זה"? ולמה? אם יש תשובות לשאלות הללו, הן צריכות, בסופו של דבר, בעולם מתוקן, לבוא לידי ביטוי גם באורך הקדנציות של המאמנים, ואלה אמורות להשפיע על אורך החוזה ומבנהו.

      1. זה לא מדויק – מאמן שמתחיל על חוזה ארבע שנתי פלוס לא יתחיל לחשוב מחר מפטרים אותי אם לא ננצח. נראה לי שלא לקחת בחשבון גם שהרבה מהקדנציות החד שנתיות שלך שם הם מאמנים זמניים שהחליפו מאמן שפוטר.
        אתה רוצה חהגיד שהנורמה של חוזה ארבע-חמש שנתי מוגזמת? יכול להיות אבל במה זה בתכלס משנה למישהו? על מה זה משפיע?

        1. ועוד משהו קטן – העובדה שמאמן נמצא בשנת חוזה משפיעה מאד על היחס דל השחקנים והתקשורת. זה שם אותו מיידית בסיר לחץ.

          1. בנוגע למתי המאמן צריך להתחיל לדאוג – אני חושב שזה תלוי במצב הספציפי של הקבוצה, אבל העניין הוא שזה לא תלוי באורך החוזה, לכן אם זה 4,5 או 2 זה לא ממש משנה לעניין זה.
            .
            בנוגע למחליפים – אם זה היה רק למשחקים ספורים לא הכנסתי אותם, אם זה היה לכמה עשרות כן הכנסתי כי לטעמי זה מספיק זמן כדי להפוך לקנדידט. ז'ק ווהן, למשל, בהחלט יכול לחשוב שהיה קנדידט, ולא סתם ממלא חורים בין אטקינסון לנאש.
            .
            בנוגע למה זה משנה – כמו שכתבתי למעלה, אני מסכים שזה לא הדבר הכי חשוב, אבל זה מין רעש במערכת – פרקטיקה שאני לא מוצא בה תועלת, וכן קצת נזק, היא פרקטיקה שאני מעדיף לוותר עליה, או לפחות לנסות משהו אחר ולראות מה קורה. באופן כללי יותר – ככל שמנתקים בין הסכמה פורמלית, דוגמת אורך החוזה, לבין מה שקורה בפועל, ההסכמות הללו מאבדות מערכן, וקשה יותר לאנשים למצוא נקודות אחיזה. אני מעדיף לצמצם את הפער הזה כדי שהדברים יהיו ברורים יותר לכל המערכת.

            1. יש כאן ללא ספק דפוסים שהתקבעו.
              אני חושב שהמקום אבל שבו עדיף שישתנו הוא בזמן שנותנים למאמנים. הנטייה הזו להעיף את המאמן אחרי עונה לא מוצלחת היא רעה חולה בעיני.

            1. זה כי שנת החוזה אצל מאמנים היא למעשה השנה לפני האחרונה. בשנה האחרונה הוא נחשב לסוס מת.
              אני מסכים שמאמן תמיד בסיר לחץ ולכן כל אלמנט שיכול טיפה להוריד מהלחץ הזה רק עוזר.

            2. השאלה האם הדימוי הזה של סוס מת אכן מוצדק. לדעתי מהנתונים עולה שכמעט כל מאמן, כמעט כל הזמן, הוא חצי סוס מת, ללא קשר לאורך החוזה שלו. בנוסף, חלק מה"רגישות" הזו של השנה האחרונה מבוססת להערכתי על מה שהחוזה אמור להבטיח, אבל לא באמת מבטיח, והוא הטיימליין של המאמן במועדון. אם ננתק את הקשר הזה, ונגיד – זה המאמן, עד להודעה חדשה – הקישור הזה יעלם. כשאתה עובד בחברה כלשהי, כל יום אתה יכול להגיע בבוקר ולגלות שהחליפו את המנכ"ל, ושדברים עומדים להשתנות, אבל ברוב המכריע של המקרים אנשים יעשו את מה שהמנכ"ל הנוכחי אומר, וכשיוחלף, יעשו את מה שמחליפו אומר. זה נראה לי מצב הרבה יותר בריא מאשר "להבטיח" חוזה ארוך, כשכולם יודעים שההבטחה הזו לא שווה כמעט שום דבר.

  2. תודה מאנו!
    כן, נושא המאמנים נראה שעדיין צריך לקבל כמה רפורמות בהקשר של אורך חוזים, נראה שזה לא משהו שחושבים עליו מספיק

  3. מיקי, פוסט מצויין גם בתוכן, גם בצורה הטכנית שהוא הוצג, ובזאת אני ממש מקנא בך. אבל אנא, אל תנסה ללמד אותי מה ניתן לעשות ב-IMGUR כי אני לא מוכן יותר ללמוד דברים חדשים. לא ידעתי שאימגור מאפשר את כל הדברים הללו שהכנסת, ואני רק מתאר לעצמי את הזמן שהשקעת בפוסט הזה.

    ראוי לפוסט כזה להיות מודבק, וזו אות הכבוד שלי לפוסטים מיוחדים. הפוסטים המורשים להדבקה הם הפריוויואים, הסקירות, 'חם מהתנור' בעל חשיבות מיוחדת, והמעורבים שלי (או לעתים מאמרים שלי שהם לא 'מעורבים' אבל אני, כבעל האתר, מנצל את ההזדמנות שאני יכול, ומדביק אותם, כמו הפוסט של היום שהוא מענה לפוסטים של טרכטמ)ן.. מדי פעם חבר צוות מבקש ממני רשות להדביק את הפוסט שלו – ואז אני מחליט אם לעשות זאת או לא.

    . ואז ישנם הפוסטים שאני מחליט שהם כה טובים וכה מושקעים שאני בעצמי מדביקם.. הפוסט הזה של מיקי הוא אחד מהם. זאת עשיתי בשלושת הימים האחרונים עם הפוסטים של אבי, וזה אני עושה עתה עם הפוסט של מיקי (וזאת לא הפעם הראשונה).

    עכשיו לעצם התוכן: אני הייתי מעדיף את הכותרת 'מסקנות' במקום 'סיכום', או שני קטעים – אחד 'סיכום', והשני 'מסקנות'.

    ובקשר ל-SUBJECT MATTER, במקרה של באלמר, בעל הקבוצה העשיר ביותר בעולם (בכל ענפי הספורט) שהונו מגיע לפי השערות ל-30 ביליון (מיליארד) דולארים, הוא מקרה אבוד בקשר להרמת הקבוצה ונתינת חוזה ל-5 שנים ללו טיירון הוא טרוף, אבל לגביו זה פרוטות.

    אם אני בעל קבוצה ממוצע בעושרו ב-NBA הייתי נותן חוזים לשנתיים. לא יותר. לא ידוע לי שבעולם העסקים, היי טק, וכו', נותנים 'חוזים' למנכ"לים, למשל. אם אתה טוב – אתה נשאר. אם לא טוב – ה-BOARD OF TRUSTEES מעיף אותך.

    ב-NBA אין דבר כזה 'תכנית חומש'. מעונה לעונה זה עולם חדש. ב-NBA זה SHOW ME THE MONEY. בעל קבוצה פיקח, יכול להחליט בעצמו – ללא 'חוזה' – שהמאמן שלו יודע מה הוא עושה, ושהוא משפר את הקיים – ואז במשך העונה יאריך לו את החוזה בעוד עונה. המילים אחרות למאמן יש רק עונה אחת מובטחת מעל ומעבר העונה הנוכחית, ולכן הוא חייב 'TO BE ON HIS TOES' כל הזמן מבלי לקחת 'חופשות'.

    5 שנים זה טרוף. מבחינה כספית משכורת המאמן לשתי עונות מסדרת אותו ואת משפחתו לכל החיים בצורה מקסימלית. אם הוא טוב – והוא יודע שהוא טוב – הוא לא צריך חוזה ל-5 שנים. זאת הבעייה הגדולה ביותר באקדימייה כשמרצה (ולא משנה מה הדרגה המקצועית שלו – אינסטרקטור, אסיסטנט פרופסור, אסושייט פרופסור, או פרופסור) – מקבל (או לא מקבל) בסיום השנה השביעית TENURE – קביעות. הייתי פרופסור בקביעות משנת 1974-5. יכולתי לשבת על התחת ולא לעשות הרבה מלבד להגיע להרצאות. אבל האהבה שלי ללמד ולהלהיב סטודנטים לשלב הבא נתנה לי מוטיבציה עד היום האחרון. גם הרצון לחקור ו-TO PUBLISH IN REFEREED JOURNALS (לפרסם בירחונים מקצועיים שעוברים 'שיפוט' ע"י מומחים נייטרלים במקצוע) לא פג, ואחרי שהייתי פרופסור בקביעות פיתחתי את ה-HAND GYM לחולי רומטואיד ארטרייטיס, ופיתחתי כמה מכשירי נהיגה לנכים ברמת נכות שונה, ופרסמתי 6 מאמרים על WORK STATIONS (מבוסס על ארגומטריה). אבל היו לידי פרופסורים בקביעות שיעשו מינימום שבמינימום מלבד להגיע להרצאות, ולישיבות חובה.

    אותו דבר באימון. מאמן עם חוזה ל-5 שנים רוצה כמובן להצליח ולבנות, אבל ישנם כאלה שיגידו 'בשנה הבאה'. ולא תהיה בהם את האש של מאמן שיודע ש'עכשיו או אף פעם'. שטוטס הוא מאמן כזה. גם דוק ריברס. לדעתי גם קרלייל ובראד סטיבנס.

    1. תודה רבה מנחם, על המילים החמות.
      .
      מסכים איתך לגמרי בעניין טווח הזמנים – שנתיים, גג שלוש, הם לדעתי פרק הזמן שאפשר להתייחס אליו בליגה, מעבר לזה הכל כבר ישתנה, וזה צריך לבוא לידי ביטוי בחוזים, ולעתים גם באורך הקדנציות.

  4. אחלה פוסט מאנו
    לפני 2-3 עונות הייתה עונה שלמה ונדירה ללא החלפה של אף מאמן, זה שיקח לטובת הנתונים שלך
    נראה שב NBA יש יותר סבלנות מהמקובל במחזותינו
    למאמנים תמיד יש נסיבות מקלות והם צריכים לשרת אינטרס של המועדון
    המסקנה שלי – להיות במקום הנכון בזמן הנכון זה יותר חשוב מהכל, לראייה סטיב קר מאבד אליפות ב 2016, מקבל את דוראנט, פוצע אותו ואת קליי בניהול רשלני של דקות
    והיום מקבל 10 מיליון דולר על אימון קבוצה שנראת כמו האחוזים של קארי, יום אסל, יום בלי סל
    לגביי 4-5 שנים לחוזה … טעות פטאלית של המועדונים
    צריכים לקזז לכיוון של 3 בעיקר למאמנים צערים כמו לוק וולטון

    1. שכחת גם שהוא גם קורע את האכילס של קליי באימון אכזרי ומסכן את קרי בכניסות מיותרות לסל בסביבה שבה יש הרי אדם כמו ארון ביינס.
      שלא לדבר על מה שהוא עולל ללוני וויגינס ואוברה.

      1. קשקשן
        ותפסיק להתנשא
        אתה זוהמה והסיבה המרכזית שלא אחזור לעולם לאתר
        בנושא של הפציעות של דורנט וקליי
        הסברתי את זה לא מעט בעבר
        דוראנט חזר אחריי פציעה קשה ולא כשיר ב 100 אחוז, הוא שיחק 12 דקות ברציפות.
        יש תיעוד בקבוצת ווטסאפ של 20 איש שכתבתי 2 דקות לפני שדוראנט נפצע שקר טועה שלא מוריד אותו
        לגביי קליי, הוא חזר לשחק מוקדם מידיי מהפציעה וקר נתן לו 40 דקות, הוא חזר מפציעת ברך מוקדם מהצפוי, פלא שנפצע?
        בזמן שנרס עשה לו בית ספר בגמר 2019 קר בחר לזרוק למערכה את כל מי שהוא יכול במחיר של פציעות
        אתה יותר יותר מדיי שחצן וכראה טיפש בשביל להבין את זה
        מאנו – זאת לא הפעם הראשונה שאתה קורע את התחת ונותן פוסט משובח והחבר גלירי מתרכז בפגמים
        מדובר בבן אדם עם בעיות אישיותיות, גיבור גדול מאחוריי מקלדת שלא ראינו את פרצופו מעולם(וטוב שכך)

          1. מה אתה לא מבין?
            מאנו סיפק פוסט משובח עם השקעה עצומה
            במקום לזרוק לו מילה טובה אתה עוסק בנקודה שבה אתה מעביר עליו ביקורת
            אי פעם נתת מילה טובה לכותב או חבר צוות?
            אתה מתמקד בעיקר בשלילי וזאת בעייה שאתה בטח מתמודד איתה בחיי היום יום שלך

            1. לא אני אף פעם לא נותן מילה טובה. זה מסוכן. מישהו עלול לחשוב שהוא כתב משהו מוצלח.
              רק איך זה הופך אותי לזוהמה.

  5. יש עוד נקודה מעניינית – כמות המאמנים שנפלטים מהליגה ולא חוזרים אלייה
    לפעמים החוזה שלך כמאמן הוא החוזה הראשון והאחרון

    1. אני לא בטוח שנפלטים מהליגה היא הגדרה נכונה. רובם חוזרים להיות עוזרי מאמנים או בעמדות ניהוליות כאלו או אחרות.

  6. א. פוסט נפלא! ממש עונג שבת.
    .
    ב. איזה כיף לקבל במהלך הקריאה את אושיק לוי.
    .
    ג. אני מסכים עם עידו. יש חוסר שקט מובנה בעתיד לא ידוע. ברור לכל שהעתיד בכל מקרה לא מובטח (למעט התשלום…),
    אבל כן יש איזה שקט מסוים שמקבלים ברגע בו לא מתנוסס דגל ה-"עונת חוזה".
    .
    שוב –
    אחלה פוסט!
    תודה, מאנו.

  7. טוב, זה חתיכת דבר. אני אאסוף את מחשבותיי ומבטיח לכתוב, אבל יהיו אלו מחשבות לא רק על המצוי מול הרצוי אלא גם על ביקוש והיצע, שנדמה לי מרפרוף שלא נכתב כאן ועל הפסיכולוגיה של נטילת סיכונים שאותה למדתי לפני כמעט שני עשורים
    כך או כך, המון שאפו

    1. ועכשיו, כשיש לי כבר יותר זמן, הנה מה שאני חושב.
      מה שאני חושב הוא שהמספר הזה של 3.5 מיליון דולר בממוצע מספר לנו המון, כי יחסית לשחקנים ולתקציב מועדון זה ממש מעט, ולכן אפשר לשחק בזה יותר. מה שגורם למשחקים של ביקוש והיצע, וכאמור הפסיכולוגיה של ההפסד של משהו שנמצא אצלך כבר ביד.
      קבוצה שצריכה עכשיו לתת חוזה, שבשבילה הוא אמנם משמעותי כספית אבל לא כ-ז-ה משמעותי כספית, יודעת שהיא (א) מתמודדת נגד אחרים, אם לא השנה אז בשנים קרובות, ולכן צריכה לתת למאמן משהו אטרקטיבי. כלומר, חוזה ארוך טווח. זה תנאי שוק נטו, שלא קשורים בכלל לשאלה האם המאמן הזה יישאר אצלך שנתיים או שלוש. קבוצה תיתן לכריס פול או לחילופין לברד סטיבנס חוזה ארוך, בשביל שבשנים הטובות והראשונות הוא יהיה, ובכן – אצלך ולא אצל האחרים. בלי קשר למה שיקרה עוד שלוש שנים.
      זה כמובן נושא אחד.
      הנושא השני הוא כמובן הפסיכולוגיה. כאשר יש לך כבר פרס ביד, ואומרים לך לבחור בדלת בה נמצא או פרס יותר גדול או כלום, מוכח במחקרים שרוב האנשים יבחרו במה שכבר יש, ולא ילכו על הסיכון (רואים את זה גם במונית הכסף למשל). כשמנכ״ל קבוצה חושב על זה שאולי יהיה לו את הברד סטיבנס הבא ביד (וכאמור, כולה 3.5 מיליון דולר.., לא כזה כסף גדול), והוא אולי יפסיד אותו בגלל חוזה קצר טווח, הוא מעדיף לתת לו חוזה ארוך, ומקסימם לא יילך – יפטרו. אבל אם יילך – אז הוא לא הפסיד את מה שהיה לו ביד.

      בקיצור, שני הגורמים האלה בעיניי מסבירים יפה את מה שהולך. אבל חוץ מזה, כאמור, כתבה מופלאה בעיניי.

      1. אני מסכים איתך שבהחלט יתכן שאלה מחשבות שעוברות לבעלי הקבוצה בראש, ויתכן שהן משקפות את מה שגילרי הגדיר כ"דפוסים שהשתרשו", אבל לדעתי זו הדרך הלא נכונה מצידם לטפל בסוגיה הזו.
        .
        נכון שהסכום הוא לא משמעותי מבחינה כספית, אבל אני לא רואה יתרון בלתגמל דרך חוזה ארוך טווח במקום דרך שכר גבוה יותר. נניח שאתה מתחיל עם ברד סטיבנס בשכר של 3.5 מיליון דולר בעונה, הוא מאד מצליח, אתה חושש שהניקס או מישהו כזה יגנבו אותו, אז פשוט תעלה לו את השכר ל-5, 7, ווטאבר. אין סיבה אמיתית שהתגמול יגיע דרך עונות מיותרות בחוזה.
        .
        בנוסף, מכיוון שאין אפשרות ממשית "להכריח" את המאמן להישאר, גם החוזה הזה לא באמת יעצור אותו אם הוא רוצה ללכת למקום אחר. הסתכלתי עכשיו על המקרה של בודנהולצר, שדי מתאים לסיטואציה של מאמן חדש, שמתברר כמוצלח, ואז עוזב.
        .
        בודנהולצר אימן בהוקס חמש שנים, בשלוש הראשונות מאד הצליח, ובחלקן שימש גם כנשיא לפעילויות כדורסל, אבל ברביעית הודח בסיבוב הראשון, ולמעשה הועבר גם מתפקידו כנשיא פעילויות כדורסל בתום העונה, והוחלף, בפועל, על ידי טראוויס שלנק. שלנק הבין, כנראה, שהקבוצה צריכה ריבילד, וכנראה שלבודנהולצר זה לא התאים, אז אחרי העונה החמישית שלו, כשפיספסו את הפלייאוף לראשונה מזה שנים ארוכות, הצדדים נפרדו.
        .
        בזמן הפרידה, שהוגדרה כמשותפת, לבודנהולצר נותרו עוד שתי עונות בחוזה, בסך של 13 מיליון דולר. מכיוון שאלו היו העונות השישית והשביעית שלו, ומכיוון שהשכר הוא 6.5 לעונה, אני נוטה להאמין שזה לא היה הסוף של החוזה המקורי, שקרוב לוודאי היה ל4-5 שנים, כמקובל, אלא כחלק מהארכת חוזה שבוצעה מתישהו, וכללה, סביר להניח, גם העלאה בשכר. ואף פורסם שבהנחה שהוא לא ימצא קבוצה חדשה ההוקס יצטרכו לשלם לו את הסכום הזה.
        .
        מה אנחנו למדים מהסיפור הזה, לדעתי – גם כשיש לך מאמן "ביד", ואפילו מאמן טוב, זה לא עוזר לך אם התכניות של הקבוצה משתנות, ואם המאמן רוצה ללכת. בסוף בודנהולצר מצא את הג'וב במילווקי, אבל אלמלא זה, כנראה שהיו גם צריכים לשלם לו על השנים האלו.
        .
        לכן לדעתי, בסופו של דבר זו פשוט סטרוקטורה שלא מתאימה לאינטרסים של שני הצדדים, ועדיף פשוט לעבור לחוזים קצרים יותר שמתאימים יותר לטיימליינז המקובלים בליגה, ואם זה יגרור העלאה בשכר השנתי, סבבה, כבר אמרנו שזה לא סכום משמעותי עבורם.

        1. זה מכאן:
          https://www.hoopsrumors.com/2018/04/mike-budenholzer-to-receive-full-hawks-salary.html
          https://nba.nbcsports.com/2018/04/27/report-mike-budenholzer-guaranteed-the-13-million-remaining-on-his-hawks-contract/
          .
          וכאן יש מישהו שחשב שההוקס ידרשו מהקבוצה החדשה שלו פיצוי כלשהו, כמו ריברס ואיינג', אבל בסוף קרה ההפך. בקיצור, כל העסק הזה לא ברור וצריך להיפטר ממנו ולעבור למשהו יותר גמיש וקונטמפורלי…
          😉
          https://www.ajc.com/sports/basketball/what-compensation-could-hawks-expect-for-letting-budenholzer-leave/rCCPvH85l9nrNzfv6WV3aP/

    1. תודה רועי.
      בנוגע לזמניים – הוצאתי את מי שאימן רק משחקים ספורים. את מי שאימן יותר הכנסתי מתוך מחשבה שניתן היה להתרשם ממנו ולהחליט למנות אותו למאמן ראשי בעונה העוקבת. לדעתי זה סביר, והאמת שאם אנחנו מוציאים את המאמנים האלה, זה יכול ליצור הסטות אחרות (טיירון לו, למשל, לא היה נחשב למאמן של קליבלנד ב-2016, שזה אבסורד), אבל ניחא, כדי לבדוק את ההערה שלך הוצאתי כל מאמן מחליף מהטבלה.
      התוצאות אכן השתנו, אבל לטעמי לא במידה מכרעת:
      ממוצע השנים בקדנציה עלה מ-3.2 ל-3.65
      השכיח קפץ מ-1 ל-2, זה רלבנטי, אבל עדיין לא קרוב ל-4, והפיזור לא השתנה משמעותית
      החציון עלה מ-2 ל-3, גם רלבנטי, אבל עדיין לא 4, והפיזור עדיין דומה – כלומר כמעט כל המועדונים ב-3 או פחות מזה, למעט 5 הווטרנים ועוד שלושת האחרים – יוסטון, אינדי ופורטלנד.
      מבחינת מספר המאמנים – הממוצע ירד מ-8 ל-6.6, הפיזור לא השתנה באופן משמעותי, והניקס ירדו מ-14 מאמנים בעשרים ומשהו שנה ל-12 בלבד.
      מבחינת פיזור הקדנציות לפי שנים, כמובן חל שינוי משמעותי, כי "הוצאנו" המון 1-ים, ועכשיו התמונה היא כזו:
      16% מהקדנציות נמשכות עונה אחת בלבד (ירידה מ-30%)
      25% מהקדנציות נמשכות שתי עונות (עליה מ-20%)
      22% נמשכות 3 עונות (עליה מ-18%)
      זה בהחלט מעביר את כובד המשקל לעונות 2 ו-3, אבל עדיין 60% מהמאמנים לא מגיעים לעונה הרביעית בקדנציה שלהם.
      .
      להבנתי, זה עדיין אומר שחלון זמנים של 4, ובוודאי 5 שנים, הוא ארוך בהרבה מזה של המאמן הממוצע/שכיח/חציוני בליגה.

  8. הי, תודה על המחקר המושקע והמעניין.
    יש נקודה אחת שלדעתי כדאי לבדוק, כי היא עשויה להשפיע דרמטית על החשיבה בנושא – האם חוזי המאמנים הם "מובטחים". אסביר:
    שחקנים בליגה, בגלל כללי השכר וההעברות, מקבלים בדרך כלל חוזה מובטח, שמשמעותו שהם זכאים לשכר מלא עד יומו האחרון של החוזה. כששחקן עובר בטרייד הוא עובר עם החוזה שלו. זה כמובן לא המצב ברוב שוק העבודה: בדרך כלל כשאני ואתה מגיעים למקום עבודה חדש, אין המון משמעות לאורך החוזה, כי התפיסה היא של "חוזה יחס", כלומר חוזה מתמשך לזמן לא מוגבל, שכל אחד מהצדדים יכול לסיים אותו בהודעה סבירה מראש (בדרך כלל בין חודש לכמה חודשים), ובמקרה של פיטורים – עם מתן פיצוי מוגדר.
    לדעתי רוב הסיכויים שהחוזים של המאמנים בליגה הם חוזים רגילים כאלה, ולא "חוזים מובטחים".
    אם זה אכן המצב, אז עיקר המשקל עובר משאלת אורך החוזה לשאלת גובה הפיצוי במקרה של פיטורים – כי אם מאמן חתום ל-5 שנים אבל ניתן לסיים את העסקתו בתשלום פיצוי בגובה של, נניח, שכר של 3 או 6 חודשים, אז אורך החוזה כבר לא נראה כל כך ארוך.

    1. תודה נועמיקו, על התגובה המפורטת.
      .
      אני לא יודע בוודאות, אבל להבנתי בעיקר על סמך הדיווחים בנושא (בסיטואציות של "הבעלים רוצה להעיף את המאמן אבל לא רוצה לשלם גם על הישן וגם על החדש") החוזים מובטחים. מסכים כמובן שאם זה לא המקרה הסוגיה משתנה מהותית מבחינה כלכלית.

  9. מוטב מאוחר באשר בכלל לא:
    לא הזכרת כלל את השחקנים.
    כדי שלמאמן תהיה סמכות, צריך שהשחקנים ידעו שהמאמן (שגם כך מרוויח פחות מחלקם לפחות) יהיה שם לאורך זמן. שידעו שגם אם הם יחבלו בעבודתו, ההנהלה – לפחות בהתחלה – נותנת לו גיבוי.
    חוזה לשנתיים, גורם לכך שהשנה השנייה תהיה מבחינת השחקנים בצורה אוטומטית קלה יותר לחבל בעבודת המאמן, לפחות בתפישה, שהרי הוא "בשנת הארכת חוזה".

    1. כל התגובות מתקבלות בברכה ללא קשר למועד הגעתן 🙂 תודה מולי.
      .
      בעניין מעמד המאמן:
      .
      ראשית, אני לא חושב שהסנטימנט הנפוץ אצל השחקנים, לפחות ברובם המכריע, הוא נגד המאמן או אפילו בניית מאזן כוחות מולו. כולם רוצים להצליח, כשחקנים וכקבוצה, ואני מאמין שרובם מגיעים עם אנרגיות טובות וגישה חיובית.
      .
      שנית, המאמן בהחלט צריך לבסס את סמכותו, אבל קשה לי להאמין שהיא מבוססת בעיקר על משך הזמן שלו בתפקיד, נראה לי שהיא קשורה יותר למידת ההתרשמות של השחקנים מרמתו המקצועית והאישית. מישהו יכול להיות מנוסה וותיק ולאבד את חדר ההלבשה מהר מאד, וההפך.
      .
      שלישית, גם אם נניח ששתי הנקודות הראשונות לא נכונות, הרי גם אם השחקנים לא עשו את באקסל כמוני, אני מניח שגם הם יודעים שהקשר בין אורך החוזה לבין מה שקורה בפועל קלוש למדי, ולכן, לדעתי, לא אורך החוזה הוא שייצר את האפקט שאתה מדבר עליו. אם אכן חושבים שהוא דרוש, צריך לבסס אותו על אלמנטים אחרים. ושוב, זו בעיה ניהולית כללית, שארגונים מתמודדים איתה גם בסיטואציות שבהן החוזה יכול להסתיים באופן מיידי. כבר קרה לי יותר מפעם אחת שהגעתי למשרד, פתאום שלחו מייל לכל החברה על הודעה מיוחדת, הצטופפנו בחדר דיונים וראינו מישהו חדש עומד ליד המנכ"ל שהודיע שהוא עוזב…
      😉

כתיבת תגובה

סגירת תפריט