בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.
Sam Seaborn: He said this is how ordinary Americans get their entertainment
Toby Ziegler: I've been to 441 baseball games at Yankee Stadium. There's not a single person there who's ordinary
את הקלישאות כולנו מכירים. ״הם אולי מובילים 3:2, אבל המשחקים הבאים אצלנו בבית״, ״אין מצב שעם 20,000 אוהדים מאחוריהם הקבוצה לא לוקחת״, ״קבוצות היו מפסידות את המשחק בחדר ההלבשה כשהם היו שומעות את הקהל שואג״, ״הקהל דחף אותנו לנצח״, ״היא קיבלה רוח גבית מהקהל״, ״הלחץ של הקהל הביא לטעות הזו״, ״הקהל שלהם שווה עוד ריצה/גול/טאצ׳דאון/10 נקודות למשחק״, ״הקהל שלנו שווה עוד 3 נצחונות בעונה״, ״חשוב שהקהל יעזור״, ״כולם יודעים את החשיבות של הקהל״, ״אני מקדיש את הנצחון הזה לקהל שבלעדיו לא הייתי פה״, ״הקהל אוהב אותי כי אני כורדי כמוהם (אלון מזרחי)״.
אז נכון, קהל זה חשוב. בלי קהל אין הכנסה מכרטיסים, בלי הכנסה מכרטיסים אין למועדונים תזרים מזומנים שוטף שמכסה את ההוצאות השוטפות. נכון שהיום לקבוצות יש הכנסה גם מזכויות שידור וכמובן מרצ׳נדייז, אבל אם אין קהל, אין מי שירכוש את הכובעים והצעיפים והחולצות והפוסטרים. וכמובן שאם אין קהל גם אין מי שיראה את המשחקים בטלוויזיה וכך לרשתות השידור יהיה פחות תמריץ לשלם סכומי עתק לקבוצות (הכוונה לקהל בכללי למועדון, לא כמו בעונה הקודמת שהיה קהל, רק לא ביציעים). אבל זה לא מה שהשחקנים, אוהדים, מאמנים, שדרים ובכלל מכוונים אליו כשהם משגרים אי אילו מהקלישאות שפורטו להלן, או אי אילו מאלפי הקלישאות ששוגרו בעבר וישוגרו בעתיד. הטענה החוזרת ונשנית היא של״בית״: מגרשה/אצדיונה/היכלה של הקבוצה יש חשיבות המתבטאת בניצחונות, והאקס פאקטור, הגורם שמביא את הקבוצה לנצח בביתה (ולא לנצח בחוץ) הוא הקהל ביציעים שדוחף/מושך/מרים/מביא/לוקח את השחקנים לניצחון בזכות… משהו. לא ברור מה.
Twelve Angry Men
אין וויכוח על כך ש״יתרון הביתיות״ הוא מושג אמיתי וקיים בספורט. בNFL קבוצת הבית מנצחת 57% מהמשחקים, בNBA הקבוצה הביתית מנצחת 60% מהמשחקים, ובבייסבול 54% מהמשחקים. בכדורגל, מחקר שבחן 9000 משחקי נבחרות בשנים 1993-2004 מצא שהנבחרת המשחקת בבית מנצחת 50.5% ממשחקי הבית שלה ומפסידה רק 24.50% מהמשחקים, נתונים מהליגות השונות מראים מספרים דומים, למשל בפרמייר ליג בעונת 2016/17 ניצחה הקבוצה הביתית 49.2% מהמשחקים והפסידה רק 22.1% מהם (יחס שערים 457-607 לטובת הקבוצה הביתית). וכאמור המספרים משאר הליגות ומעונות אחרות די זהים. אז יש יתרון ביתי כזה או אחר בכל ענפי הספורט, השאלה היא בעיקר ״למה״.
אז כמו בכל נושא שבו לאף אחד אין ממש מושג מדויק, יש לשאלה הזו די הרבה תשובות. הסיבה הראשונה היא Familiarity (היכרות, אבל גם קרבה, שיוך). כל קבוצה משחקת 50% ממשחקיה באצטדיון הביתי שלה וכן מתאמנת בו ושוהה בו יותר מבכל מקום אחר, מכאן שיש לשחקנים יתרון במגרשם הביתי, בין אם זה ההיכרות הכמעט אינטואיטיבית עם המגרש, מימדי המגרש, תנאי המגרש, מה נמצא איפה, וכיוב. אם כי, בפרפראזה על טומי לסורדה, הגשם יורד על שני הצדדים; או לחלופין, זה לא שהGreen Monster בפנווי פארק בבוסטון עבדה רק מול חובטי היריב. סיבה נוספת היא זמן נסיעה ומנוחה. משחקי חוץ מצריכים מהשחקנים לבלות שעות ארוכות בנסיעה, אם זה במטוס או באוטובוס הקבוצתי, ללון במלונות ובשאר סידורי אירוח, להתייצב בזמן ובמקום לאימונים ואז להתקבץ חזרה לנסיעה למלון או הביתה. במשחקי בית השחקנים ישנים בביתם, ויכולים להגיע בניחותא למשחק ברכבם הפרטי בזמן הנוח להם וכמובן שמגרש האימונים גם הוא קרוב. חשוב לציין שזה קריטריון קצת מיושן, ובימינו תנאי הנסיעה וההגעה למגרש, וודאי בליגות הבכירות, הם כאלה שמקלים על השחקנים. ויותר מזה, דווקא אלה הגרים בערים הגדולות לפעמים סובלים לא פחות מאחר והנסיעה אל ומהמגרש עשויה להיות ארוכה ומתישה דווקא במשחקי בית, בעוד שהמלונות במשחקי החוץ הם לרוב קרובים מרחק כמה דקות מהמגרש.
הסיבה השלישית היא כאמור, הקהל. הטענה המקובלת היא שהקהל נותן יתרון פסיכולוגי לשחקנים, שהנוכחות שלו ביציעים עושה להם משהו ושהעידוד נותן להם אנרגיה. מן הסתם כל התיאור הזה הוא לא משהו שניתן למדידה, ולכן תמיד קיבלו אותו כפשוטו. אלא שפה קרה משהו מעניין. מאז פרוץ הקורונה בסביבות פברואר 2020, המשתנה הזה זכה למה שמכונה בשפה המדעית ״קבוצת ביקורת״. עונת הבייסבול (המקוצרת), עונת הכדורסל (המקוצצת) ובימים אלה הפוטבול והכדורסל ובאירופה הכדורגל והכדורסל משוחקים ללא קהל. האם הדבר מביא לשינוי מהותי, מובהק סטטיסטית, ביחס הניצחונות בית-חוץ?
שנים עשר שבטיא
אז בגדול כן. כלומר, יש ירידה דרסטית באחוז הנצחונות הביתיים. בבייסבול יחס הנצחונות הביתיים ירד ל50.5%, הנמוך בהיסטוריה. אחוז הנצחונות הביתיים בבונדסליגה בכדורגל עומד על כ33% ביחס ל43% בעונה הקודמת. היחס בNFL הוא 127-128-1, כלומר קצת פחות מ50% לרעת הקבוצה הביתית. אז האם זה אומר שהוכח חד משמעית שלקהל אכן יש השפעה על המשחק? לא בדיוק. דבר ראשון ״הוכח חד משמעית״ קשה להגיד מאחר ויש עוד הרבה הבדלים בין העונה הקודמת/הנוכחית לשאר ההיסטוריה. כזכור, בעונת הבייסבול כל קבוצה שיחקה 60 משחקים (162 ברגיל), 40 מול קבוצות הdivision שלה ו20 מול יריבות מהליגה המקבילה באזור. בנוסף, משחקים נדחו בגלל הקורונה, קבוצות שיחקו בהרכבי טלאים ולעיתים רבות בלי שחקני המפתח שלהם שבחרו (או נאלצו) לשבת בבית, שוחקו משחקים כפולים של 7 אינינגס, קבוצה אחת (טורונטו בלו ג׳ייז) שיחקה באצטדיון בבאפלו ולא באצטדיון הביתי שלה וכן הונהג החובט היעודי בנאשיונל ליג לראשונה בהיסטוריה. זה לא משהו שאפשר להשוות אחד לאחד לעונות רגילות. אותן בעיות קיימות בעונת הNBA של שנה שעברה שהופסקה לחודשים ואז חודשה ב"בועה״ ובעונה הנוכחית שוב נדחים משחקים וקבוצות עולות בלי שחקנים שהתגלו חיוביים לקורונה. גם בפוטבול ובכדורגל קבוצות עלו לשחק בהרכבים חסרים בגלל הקורונה. אז זה לא ממש ״קבוצת ביקורת״.
אבל מה שכן אפשר לשים לב אליו, וזו אולי הסיבה הרביעית והמעניינת מכולן למה שמכונה יתרון הביתיות, הוא שכמות השריקות ה״ביתיות״ צנחה. כלומר ההשפעה של האין קהל הורגשה, אבל לא בתפקוד השחקנים, אלא באופן בו השופטים פעלו. למשל בבייסבול, מסורתית חובטי הקבוצה הביתית זכו לסטרייק זון ידידותי (כלומר קטן יותר) וליותר קריאות של ball מאשר חובטי הקבוצה השניה מה שמפעיל לחץ על הזורק ומאפשר פחות פסילות ויותר הליכות של החובט לבסיס הראשון. 2020? חובטים ביתיים 9.4% הליכות ו22.7% סטרייקאאוטס מול 8.8% ו23.9% של חובטי הקבוצה המתארחת, כשלראשונה בהיסטוריה חובטים ביתיים קיבלו יותר קריאות סטרייק מball בזריקות הגבוליות. בכדורגל האירופי נרשמה ירידה בכל הליגות במספר העבירות שנשרקו ובמספר הכרטיסים, צהובים ואדומים, שנשלפו לקבוצות המתארחות (בסריה A למשל, ירידה של23% בשריקות, 26% בכרטיסים הצהובים ו70% באדומים למתארחות) וזה רק קצה הקרחון. הנתונים שמגיעים מכל הליגות מלמדים על שינוי מהותי ביחס של השופטים לקבוצות הבית והחוץ באופן שעדיין מוטה לטובת קבוצת הבית, אבל לא באופן החד צדדי של עונות קודמות.
וזהו, לצערי, השינוי האמיתי. ההשפעה הביתית של הקהל, מעבר לfeel good של כולנו, ולהנאה בלראות יציעים מלאים בטלוויזיה, וכמובן להיות במגרש עצמו, הסתכמה בעיקר בהשפעה של הקהל על אדם אחד (או שלושה, או שבעה, תלוי בענף). השפעה, מיידית או מצטברת, שסייעה להטות את תוצאת המשחק לטובת הקבוצה הביתית (יחד עם כל הגורמים האחרים שצוינו לעיל). וזה אגב לא משהו מפתיע. הנתון היחיד שלאורך השנים הראה על הבדלים בין משחקי בית למשחקי חוץ היה שריקות השופטים. שחקנים לא קלעו טוב יותר לשלוש בבית, מאמנים לא הלכו על דאון רביעי כי הקהל הביתי דרש, וחובטים לא ניסו לחבוט יותר במשחקים ביתיים. אבל השיפוט הביתי? תמיד היה. יותר שריקות לטובת שחקני הבית, יותר החמרה עם שחקני החוץ, בכל הענפים. וכך התברר, ולדעתי באופן די מכריע, כי היתרון היחידי של ״השחקן ה12״ הוא בהשפעה שלו על ״השחקן ה13״ – השיפוט.
מספר חזק: טום בריידי
יש הרבה וויכוחים נצחיים בספורט, הגנה או התקפה, אגואיסטיות או קבוצתיות, התוצאה או הדרך, וכמובן, היחיד או הקבוצה. האם הכוכב עושה את הקבוצה או להפך. נראה שלא משנה מה הוויכוח, ספורטיבי או בכלל, טום בריידי יימצא במרכזו. מעבר לתפקיד הקוורטרבק בפוטבול, שמרכז אליו הרבה מהדיונים האלה (האם הפוטבול הוא משחק של איש אחד, או שמדובר בבורג מרכזי במערך), היותו של בריידי הקוורטרבק של הקבוצה הטובה, הדורסת, המנצחת ביותר בעשורים האחרונים שמה אותו במרכז כל הדיונים, כי אי אפשר להגיד היום פוטבול בלי ששמו של בריידי מייד עולה, הצל שהוא הטיל מאז שהחל לשחק בשנת 2000 על עולם הפוטבול והספורט האמריקני גדול מדי בשביל להתעלם ממנו.
בריידי הוא מאלה שהרוויחו את השנאה שלהם ביושר, כמו הניו יורק יאנקיז, או מכבי תל אביב בכדורסל, הוא צבר עשרות גולגלות על החגורה ורבים אוהדי הפוטבול ש"זכו" לראות אותו חוגג על חשבונם. בסיום עונתו ה21 כשחקן בNFL, הקוורטרבק בן ה43 ניצח יותר משחקים (203) מכל קוורטרבק אחר ביחס נצחונות-הפסדים של 76.9% (יותר מכל קוורטרבק ששיחק מעל 10 שנים). הוא מוביל את הליגה ביארדס שנזרקו, בטאצ׳דאונס שנזרקו (ל77 תופסים שונים, גם שיא), באליפויות הדיוויז׳ן, בנצחונות בפלייאוף, בנצחונות בסופרבול, בתארי MVP של הסופרבול… מצד שני הוא גם מקום שני אחרי פארב במספר הsacks שהוא אכל, כי פוטבול זה עדיין משחק קבוצתי. אבל בעצם, חוץ מלנצח, מה בדיוק הוא עשה שצריך לזכות אותו בכזו שטנה?
למסתכל מהצד קשה להאמין, אבל למרות הסופרטנקרים של שנאה שמומטרים על האיש, אין ממש סיבה לשנוא אותו, בוודאי לא לאוהד הנייטרלי, או למי שהוא אוהד פוטבול נטו ולא קבוצה. פרסונלית הוא מתברר כאדם חביב למדי, אמנם שותף בדעותיו לאלה של מאמנו לשעבר ביל בליצ׳יק והבוס שלו לשעבר רוברט קראפט, אבל, דיס איז אמריקה, לבנאדם מותר להיות חבר של טראמפ (ובליצ׳יק אפילו סירב לקבל את מדלית החירות מטראמפ אחרי ההסתה שהובילה לפריצה לבנייני הקפיטול), אז מה נשאר לשנוא? זה שתפסו אותו מוציא אוויר מהכדור במשחק מול הקולטס ב2014? בחייאת. כולם מרמים, פשוט הוא נתפס. העזיבה שלו לבאקנירז אחרי 20 שנה? אם אחרי 20 שנה שהאיש הזה תרם משמעותית להפיכת הפטריוטס לאימפריית פוטבול וכל הכסף שהוא הכניס למועדון הוא צריך לריב עם הבעלים על עוד 5 מליון או לדרוש שיורידו את הfranchise tag, אז באמת אולי עדיף שיעבור לטאמפה ביי. השורה התחתונה היא שהאיש, קנדידט רציני מאוד לתואר הטוב בכל הזמנים, נשנא פשוט על הסיבה הזו, שהוא יותר טוב מכולם. יותר מצליח, יותר עשיר, יותר זוכה, יותר מנצח, יותר חתיך, יותר שנים, יותר אשה דוגמנית, יותר הישגים, יותר שיאים, יותר הכל. קשה עם האנשים האלה.
מספר דו ספרתי זה מספריים? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: יום רביעי ה13.
jefffoster10
20 ינו 2021 22:44:26מצוין כרגיל, תודה
אולי הנתון המפתיע ביותר על בריידי- עם כל הכסף שהכניס, הוא עדיין רק השני בשוויו בבית משפחת בריידי-בונדשן. ג'יזל שווה 200 מיליון דולר ממנו.
והו כמה שהיא שווה במושגים שאי אפשר להעריך בכסף. עוד נדבך לשטנה כלפיו (למרות ששונאים אותו פחות מאשר אל היאנקיז, זו יותר שנאה לפטריוטס איתו ולדארת' ויידר). לדעתי בריידי ענה על שאלת הביצה והתרנגולת שמלווה את עולם הפוטבול ב-20 שנה האחרונות- הוא אחד הגדולים בכל הזמנים, אולי הגדול ביותר, בוודאי גדול הרבה יותר מ"קוורטרבק של שיטה" שפשוט מתפקד טוב במערכת מנצחת. ייתכן וג'רי קראוס זצ"ל יחלוק עלי, אבל האליפויות של הפאטס הן של בריידי לפחות כמו שהן של המערכת של הפאטס ודארת' ויידר העומד בראשה- ורוצה לומר, אפילו יותר.
לגבי השחקן ה-12- תמיד היה ותמיד יהיה, והדגמת זאת יפה מאוד בטור. כמובן יש מקרים שבהם אותו שחקן 12 קובע איזה שחקנים להביא (בית"ר), דוחף אבוקות לגרונות של שוטרים סמויים ביציע (הכוכב האדום בלגרד), זורק ראשים של חזיר על שחקנים (אוהדי ברצלונה על פיגו), או סתם פורץ למגרש ומפוצץ משחק (משחק האליפות של הפועל ת"א בשנת 2000). אכן משמעותי.
13? ווילט או נאש. 13 אליפויות לפיל ג'קסון.13 שערים לז'יסט פונטיין במונדיאל 58', שיא למונדיאל אחד, 13 גולים לארצ'י תומפסון במשחק של אוסטרליה נגד סמואה האמריקנית ב2001, שיא למשחק אחד (המשחק נגמר 32-0).
אבל לדעתי- 13 נק' ב35 שניות, כולל סל ניצחון- טי מאק על הספרס, והותיר את פופ חסר מילים.
ארז
20 ינו 2021 23:10:35תודה! אפשר לציין גם את הקהל של בית״ר שעמד על הקווים ב״משחק השרוכים״ המפורסם והיה לו חלק נכבד בהחלטה של בית שאן להפסיק לשחק בדקות הסיום. ואם כבר, הרבה מהמהפך שקרה באנגליה בתחילת שנות התשעים שהביא להקמת הפרמייר ליג ובעקבותיה לכסף הגדול שזרם לכדורגל האנגלי, ובעקבותיו לשינויים הגדולים בכדורגל האירופי, אירע בגלל הקהל האנגלי שגרם לאסון הייזל ולאסון הילסבורו.
שחר דלאל
20 ינו 2021 22:53:27הנתון הכי מוזר שקראתי עליו בתקופת הקורנה הוא שגם בבועה של ה-NBA אחוז הניצחונות היה לטובת "הקבוצה הביתית" שנקבעה טכנית לצורך ניהול טופס המשחק…
.
יש הרבה טענות בנושא, אך האיזכור המוקדם ביותר למושג "השחקן ה-12" שייך כנראה לקבוצת הפוטבול של אוניברסיטת טקסס A&M שאפילו הגישה בקשה לזכויות יוצרים של המושג.
.
מספר 13 תמיד מתחבר לי לסנטרים הגדולים של המשחק, ובמיוחד לווילט צ'מברליין, שאפשר לסקר את הקריירה שלו במספרים אין סופיים (אבל עדיין כנראה לא נגיע להבנה אמיתית על מי היה האיש)
עידו גילרי
20 ינו 2021 23:06:19זה לא היה יתרון ברור כל כך. זה היה לגמרי במסגרת סטייה סבירה.
מנחם לס
20 ינו 2021 23:14:08מספר שהוא OBIQUITOUS:
*כמובן 12 שבטי ישראל
*12 אינטשים ב-FOOT
*12 מחודשים בשנה
12 שעות ביום
12 חברי מושבעים
* 12 apocalypse
* ב-12/12/12 בשעה 12:12 קים מורינה מאלבמה היה בדיוק בן 12.
ארז
21 ינו 2021 13:14:45לא יודע מי זה קים מורינה זה, אבל כל הכבוד לו ולהוריו על הפרוייקט. 12 הוא מספר מעניין, תרבויות היסטוריות כמו המצרים והשומרים הנהיגו שיטת מספרים מבוססת 12 ולא 10 כמו היום, השיטה הזו השתמרה עד היום כמו שהראית, בשעון, לוח השנה, הפוט וכיוב. הסיבה לכך לא ממש ברורה, מתמטיקאים טוענים שבסיס 12 יותר נוח לחלוקה וחישוב, ויש טענות שזה מבוסס על הפרקים באצבעות, בכל מקרה, מספר מאוד מעניין.
אהרון שדה
20 ינו 2021 23:32:09תודה ארז
השחקן ה12 הוא גם זה שעולה מהספסל ומביא את השינוי מעניין שבתרבות זה לא נתפס כמו השחקן השישי בסל מעניין מאד למה אני חושב שיכולה להיות תרבות אחרת
בייחוד בשחקנים מבוגרים ומוכשרים שכבר לא יכולים להיות 90 דק במגרש אך כן להביא שינוי מהספסל כמו שעשה בזמנו שלום תקווה במדי הפועל תל אביב ה 12 הכי זכור לי הוא סולשיאר מהיונייטד כאשר דם המחליף השני אז שרינגהם כבש בגמר ההוא
גם סקולס בערוב ימיו ידע לעלות מצוין מהספסל .
השחקן ה 12 בתור ….קהל הוא קודם כל של אנפילד .
המספר החזק שלי הוא גמצי
ארז
21 ינו 2021 09:14:28באנגליה זה נקרא super sub. לדעתי הסיבה היא בעיקר שבכדורסל מותר להוריד ולהעלות שחקנים, ככה השחקן השישי, עולה, נותן תפוקה, יורד חזרה אחרי שהשחקן חמישיה נח וכן הלאה. בכדורגל יש יותר רעיון של שחקן מחליף לעשרים דקות כמו באמת תקווה וסולשיאר ודומיהם.
אהרון שדה
21 ינו 2021 00:33:4213 בעיני זה קודם כל עונת 1983-1984 בכדורגל השנה הראשונה שלי כאוהד כדורגל
בעונה ההיא כילד אהדתי את מכבי נתניה של עודד מכנס אך כילד ירושלמי הייתה לי סימפטיה לבית"ר …אבל גם למכבי חיפה בגלל אהרוני השם היחידי שהזכיר את שמי (כל העונה קיוויתי שהוא יבקיע בסוף זה בא לו עם שער אדיר ממש …רק שהיה שער עצמי שהעיף את חיפה מהגביע מול לוד שתיקח את הגביע בשער העצמי הכי מרהיב שראיתי מאז ומעולם).
בכל אופן בעונה ההיא רצו בית"ר ירושלים של שוויצר ראש בראש עם הפועל תל אביב על האליפות שהייתה עשויה להיות היסטורית לירושלמים ..מכבי חיפה לעומתם קרטעה במרכז הטבלה במקום השביעי .
באמצע העונה הפער בין בית"ר לחיפה הגיע כבר ל 13 הפרש בדיוק ! ומכאן הזיכרון לאותה העונה
אלא שבאמצע העונה מכבי חיפה ביצעה רכש …היום רכישות מנצחות באמצע העונה מגיעות מחו"ל על ידי זרים או ליגיונרים אך אז טרום עידן הזרים הרכש הגיע משפרעם קראו לו זהי ארמלי והוא הצטרף לקבוצה במחזור העשירי וזה לא מנע ממנו להיות מלך שערי הקבוצה עם …13 כמובן למיטב זכרוני גם המספר חולצה שלו היה 13 ככה שהוא גם המספר החזק….
בקיצור באיזה שהוא שלב הפועל תל אביב נחלשה מאד וחיפה התחילה עם רצף ניצחונות אבל בית"ר עדיין הייתה בראש ולאחר המחזור ה 27 בית"ר הייתה ראשונה עם 53 נקודות ואחריה חיפה עם 49 .
ואז במחזור ה 28 הגיעה לימק"א חיפה כאשר ניצחון ירושלמי היה מעניק רשמית את האליפות לבית"ר אבל חיפה ניצחה 2-1 מחזור לאחר מכן ערב ל"ג בעומר הגיעה הפועל תל אביב לימק"א והיממה את ירושלים עם 3-1 חיפה העפילה לפסגה אך במחזור האחרון היה עליה לנצח את עמידר שנאבקה על הירידה סלקטר כבש את השער היחיד שהביא את האליפות הראשונה בהיסטוריה של מכבי חיפה
כיכבו אז השוער אבי רן המנוח
בהגנה היו אלו ציון מרילי ואיתן אהרוני באגפים רפי אוסמו הגדול והקטן היו הבלמים
הקישור הורכב מברוך ממן ואברהם אבוקרט
בחוד שיחקו ארמלי עם רוני רוזנטל וסלקטר כשלעיתים לא מבוטלות שיחק איתם בהרכב צדוק מלכה במערך של 4 2 4 שהציב שלמה שרף.
בבית"ר התמודדו מולם יוסי מזרחי השוער חנן אזואלי אשש אבי כהן הירושלמי יוסי אברהמי (היום ראש מועצת גבעת זאב) דני נוימן אורי מלמליאן ואוחנה הצעיר ועוד ועוד.
13 בינלאומי זה מספר תארי האלופות של ריאל מדריד
13 נוסף מזכיר לי שפעם בשנות ה80 היו רק 2 שחקני ספסל באנגליה קרי הרכב של 11 +2 מחליפים בניגוד לכל העולם שהציבו אז 16 שחקנים ואח"כ 18 מה שהביא לכך שהרבה פעמים קבוצות לא הציבו שוער מחליף.
13 אחרון הוא של ז'יסט פונטיין שכבש 13 שערים במונדיאל 1958 זהו כמובן שיא שערים לגביע העולם בודד והוא עשה זאת ב 6 משחקים בלבד (כולל רביעייה במפגש על המקום השלישי בו ניצחה צרפת 3-6 ) המונדיאל הבודד הזה הספיר לו להיות מלך שערי המונדיאל בכל הזמנים עד שבא מולר בשנת 74 ועקף אותו .
ארז
21 ינו 2021 09:18:03חיפה של 84 הפכה אותי לאוהד, אם כי מאחר וגרתי במרכז לא התחלתי להתעניין במה שקורה בכדורגל עד לסוף שנות השמונים, ואז באה חיפה של הדאבל והציתה מחדש את האש.
לגבי ז׳יסט פונטיין, זה גם מתקשר לטור של שבוע שעבר, ולהבדל בין הכדורגל לשל פעם, לזה של היום.
ארז
21 ינו 2021 09:18:50ארמלי זכה לאחת הכותרות האהובות עלי אחרי ה10:0 ״אבו ארבע זאהי ארמלי עשה למכבי קריעת אליעזר״
אהרון שדה
21 ינו 2021 12:55:37נכון …מתקשר לגבי הכותרת נראה שאז היו קצת יותר יצירתיים …
סימור סקגנטי
21 ינו 2021 08:52:00משובח כרגיל. אני חושב שאנשים שונאים יותר את הפטריוטס מאשר את בריידי. נגד הפטריוטס הקייס אולי יותר מבוסס, אבל לטעמי עדיין לא נכון לשנוא לא את הארגון ולא את השחקן,
ארז
21 ינו 2021 09:19:47שנאה בספורט היא חלק מהמשחק. לשחקן, למועדון, לסגנון, לארץ. זה הצד השני של מטבע האהדה.
סימור סקגנטי
21 ינו 2021 09:40:39זה נכון מן הסתם, אבל "שנאה" ספורטיבית, כמו אהדה, היא עניין של רגש סה"כ. הכוונה היא שהפטריוטס לא מצדיקים שנאה מיוחדת לטעמי
ירון, החלום
21 ינו 2021 10:51:41בסד
תודה רבה.
מדהים כמה הקהל משפיע על השופטים.
ובריידי בהחלט שנוא בגלל קנאה.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
21 ינו 2021 11:22:45מצוין ארז, תודה רבה. לא מכיר אותו, אבל גם אני לא הבנתי מה חטאו הגדול של בריידי. נראה לי טיפוס הרבה יותר סימפטי ממייקל, קובי ושאר ירקות. בעיקר אני לא מבין איך הוא מצליח לשמור על הגוף בספורט כל כך קשוח אחרי כל כך הרבה שנים, לטעמי הוא כבר היה צריך להיות על קביים.
jefffoster10
21 ינו 2021 14:11:07מאנו היקר, הטור המצוין של רביב פייג ופריים טיים זק על חשיבות קו ההתקפה בפוטבול יתן לך סיבה טובה לאיך בריידי הצליח לשמור על עצמו כל כך הרבה שנים
ארז
21 ינו 2021 17:07:37הוא כאמור שני בכל הזמנים אחרי פארב בsacks, מהצד הלא נכון של הסאק, למרות קו ההתקפה המשובח שהיה לו. אמנם זה פועל יוצא של 20 שנה בפוקט, אבל זה גם נזק מצטבר. מה שכן, זה עדין אומר שהוא יחסית לראנינג באק לא יורד לדשא כל התקפה שניה. כך או כך קריירה מרשימה.
jefffoster10
24 ינו 2021 12:29:37עלה לי עכשיו- דן מרינו כמספר 13 חזק
הציפור הנדירה
14 פבר 2021 11:36:19בטוח שלא כולם מרמים גם אם רבים עושים זאת. ואני לא בטוח שבריידי עשה זאת באופן קבוע.
בעל מקרה, גם אם מדוברבעוכבעל עצום כמו בריידי זו התנהגות לא ספורטיבית, ואם היא הייתה חד פעמים אז אפשר לסלוח לו על כך ואף אם עשה זאת מעט פעמים עדיין אפשר להעביר לו בסופו של דבר לאחר נזיפה חמורה.
אך בכל מקרה זו התנהגות לא ספורטיבית ולא לגיטימית.