זה הרוב בראש – מולי

"אתה יכול להכריח את עצמך לחוש הכי רגוע שבעולם, אבל כשהגוף שלך בלחץ, חצי האחוז הלא מפוקס הוא זה שיגרום לך להפסיד"  המולי @2020

בגיל ארבעים ושלוש התחלתי, בפעם הראשונה בחיי, לשחק טניס שולחן במסגרת רשמית. לא, לא משהו ממש רציני, אחרי הכול , עם כרס, קרחת וכמעט שלושים ק"ג של משקל עודף, אני לא בדיוק הייתי חומר לליגה, אפילו לא לליגה למקומות עבודה. ועדיין, בחוג במסגרת המתנ"ס שהשתתפו בו נערים בני 13, צעירים בשנות העשרים לחייהם (שחלקם כן שיחקו במועדון רשמי), ואפילו פנסיונרים –  אני בהחלט מצאתי את מקומי כל שני וחמישי בין תשע לאחת עשרה בערב.

בחוג הזה היה נהוג שאחת לחודש עורכים טורניר. כמנהגם של טורנירים  בכל העולם, נערכה בראשיתו הגרלה בין אלו שהופיעו באותו יום. עובדות החיים הן שאם הוגרלת מול אחד מהמעולים, ידעת שדינך נחרץ להפסיד בסיבוב בראשון. אני לרוב לא עברתי יותר משני סיבובים מלבד פעם אחת, ועליה אני רוצה לספר הפעם.

למרות שלא נשבו בחוץ שום רוחות מערביות מביאות מזל, ולמרות שלא החבאתי בכיסי בפעם ההיא שום רגל ארנב, או מזוזה, בפעם ההיא ההגרלה היתה לצדי. זה לא ששיחקתי נגד גרועים ממני, אבל בסיבוב הראשון והשני יצא לי לשחק מול שחקנים ברמתי, ואיכשהו זה היה יום מספיק טוב שלי כדי שאצליח לנצח אותם. בקושי.

ברבע הגמר, כנראה בכוחו של המומנטום, הצלחתי איכשהו, בפעם הראשונה (והאחרונה), לנצח מישהו שהיה טוב ממני בדרגה וחצי. צירוף של יום מעולה שלי שנסמך על המומנטום של הניצחונות הקודמים, יום מחורבן שלו, זה שלא היה לי מאומה להפסיד ותיבולו של קורטוב של מזל, גרמו לכך שניצחתי והגעתי בפעם הראשונה (והיחידה בכל השנים בהם שהיתי בחוג) למשחק חצי הגמר.

ה"בעיה" שלי היתה שמי שעלה לחצי הגמר היה בחור ברמה שלי. מישהו ששיחקתי עמו לפני והיה לי ברור שאנו פחות או יותר באותה רמה.

אבל מומנטום זה מומנטום, ואת המערכה הראשונה ניצחתי. בקלות. בטורניר הזה היה צריך לנצח שתי מערכות כדי להכריע את המשחק ומאחר וזה היה לפני לא מעט שנים, קצת לפני שחוקי הטניס שולחן שונו, המנצח היה צריך להגיע ל-21 נקודות בהפרש של לפחות 2 נקודות. המומנטום הביא אותי ל: 20-17 לטובתי… רק עוד נקודה אחת, ומובטחת לי מדליית הכסף…

ובנקודה הזו. בכמעט של הכמעט.  הלחץ התחיל לעשות את שלו, ומה לעשות, אני לא טוב בלחץ.

אז הפסדתי את הנקודה. 20-18 לטובתי.

אני זוכר את עצמי מנסה להרגיע אותי. אתה יכול לנצח. תירגע. יש לך מספיק שוליים.

ושוב הפסדתי את הנקודה. 20-19 לטובתי.

אני זוכר ששמעתי את השחקן הטוב ביותר שהיה אצלנו, זה ששיחק בהפועל ירושלים, אומר: "תראו איך הלחץ משחק עכשיו."

והכי משונה שאני לא מרגיש לחץ. מרגיש רגוע לגמרי. מכריח את עצמו לקחת נשימות ארוכות. מעביר בראש את החולשות של היריב שעד כה שיחקתי עליהן בהצלחה. נותן את מכת הפתיחה לשמאל שלו ונע ימינה כדי לקבל את ההחזרה, והנקודה מתמשכת, הנחתות והחזרות ו… הפסדתי את הנקודה. 20-20.

אני עדיין בלי התרגשות. בלי שום פרפרים בבטן. אומר לעצמי שאני עדיין יכול, עדיין כולי במן שלווה, וכמובן שעדיין מפסיד את הנקודה 20-21 לטובתו.

והוא ניצח 20-22.

התוצאה אחת אחת במערכות. והוא כיסח אותי במערכה השלישית ועלה לגמר.

בקרב על המקום השלישי הובסתי בקלות ע"י השחקן הטוב ביותר בחוג. זה שמעולם לא לקחתי מולו אפילו מערכה.

וכל הסיפור הזה למה?

אתמול, בחצי הגמר של אליפות סקוטלנד הפתוחה בסנוקר שיחק רוני או'סאליבן, שחקן הסנוקר הטוב ביותר שהיה אי פעם, נגד הסיני האנג לי (Hang Li).

האנג לי הוא שחקן סנוקר מקצועני בן שלושים שנולד בפרובינציית ליאונינג בסין . הוא נמצא בשולי הסבב במקצועני מאז 2008, והישגו הטוב ביותר עד אתמול היה חצי גמר אליפות סין פתוחה בשנת 2017.

האנג מדורג כעת בין ה-32 הטובים בעולם, ובעקבות ההישג של אתמול (ההגעה לחצי הגמר אליפות סקוטלנד הפתוחה), יש לו סיכוי להיכנס ל- 16 הטובים העולם. עצם ההגעה שלו לחצי הגמר הבטיחה לו 20,000 שטרלינג, ועוד לפחות 5,000 לירות שטרלינג מאחר והוא נכנס אוטומטית לטורניר נוסף.

חשוב שתבינו, האנג לי ניצח ברבע הגמר את טראמפ! לא, לא את דונלד, את ג'אד טראמפ שעל-פי סוכנויות ההימורים היה מועמד לזכות בתחרות.  המשחק ביניהם, וזה חשוב לדעת, היה נדנדה של ניצחונות שהגיע לפריים מכריע, ארוך ומייגע, שבסופו האנג לי ניצח.

וכעת הוא משחק נגד ה"פוקט רוקט", רוני או'סאליבן.

רוצים לדעת מי זה רוני או'סאליבן? אז תארו לכם מישהו שיש לו את היכולות ואת ההישגים של פלה, מאראדונה ומסי ביחד. תארו לעצמכם מישהו שהוא לא רק מייקל ג'ורדן אלא גם ווילט צ'מברלין וגם ביל ראסל וגם לברון ג'יימס, תארו לכם מישהו שכזה שאין לאף אחד שום עוררין על כך שהוא ה GOAT של כל ה- GOATS בעולם הסנוקר.

והמשחק מתחיל, ולי האנג נראה כמו הכלאה של זאוס (אבי האלים במיתולוגיה היוונית) ופֿוּ שִׂי伏羲 fúxī, שהיה הראשון מבין שלושת המלכים של סין ומי שנחשב גיבור תרבות בסין, ומייחסים לו את המצאת הטאי צ'י, הדיג, והכנת המלכודות.

הלהבות הסיניות שורפות את ה"פוקט רוקט", מלכודות מכות ההגנה פועלות לרעת רוני, ובנקודת ההכרעה האנג לי מוביל 4-1 בפריימים ונותר לו פריים אחרון כדי לנצח.

ובתחילת הפריים האחרון הזה נראה שהכול הולך לטובתו! ואז, בנקודה המכריעה, שנייה ממש לפני השלב בו הניצחון ברור, איך כותב דוד סעדה שאני מציע לכולם לקרוא את דיווחי הסנוקר שלו ב"אירועי דיומא": "פיזור אדומים לא מוצלח הכניס את רוקט רוני לתמונה."

ואני פתאום ראיתי בו את עצמי, באותה כמעט פסגה.

רוני או'סאליבן אולי כבר לא בשיאו. הרקטה שלו אולי בוערת בעוצמה פחותה מזו של לפני עשר שנים, השנים ורוני שלפני שבוע חגג 45 כבר פחות חד משהיה,  אבל דבר אחד בטוח: מאחר והוא כבר לקח חלק במאות אם לא אלפי משחקים מכריעים, החוזק המנטלי שלו הוא עדיין לא פחות ממופלא.

אז אני מניח שלא תתפלאו, בטח לא אחרי כל הסיפורעל חצי הגמר שלי, אם אומר לכם שרוני ניצח בתחרות 4-5.

האנג לי נלחם. אבל מה שעבד מול ג'אד טראמפ לא תמיד יכול לעבוד מול זאוס ופֿוּ שִׂי. האנג זיהה את החולשות של רוני ושיחק עליהן, אבל שוב ושוב, ברגע האמת, החולשות של רוני נמחקו מהעולם. שוב ושוב האנג לי פתח היטב את הפריים והוביל! ושוב ושוב,  כאשר התקרבה נקודת האל חזור, משהו השתבש בשיקול הדעת, משהו השתבש בכיוון הכדורים, משהו רעד ביד. משהו לא הצליח לו.

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. אז הנה התמונה בה האנג לי מליט את פניו בידיו כדי להזכיר לכולנו (ולי, אוי כמה שזה מזכיר לי…), שאתה יכול להכריח את עצמך לחוש הכי רגוע שבעולם, אבל כשהגוף שלך בלחץ, חצי האחוז הלא מפוקס הוא זה שיגרום לך להפסיד…

לי האנג מליט

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  1. מעניין, תודה.
    סנוקר, יותר מכל משחק שאני מכיר, זה משחק של התמודדות מנטלית.
    הקאץ' הוא שאתה מתמודד נגד עצמך.
    אתגר אדיר לפקס את המוח והנפש ולא להיכנע לתיסכולים ולחוסר ביטחון.
    וכשזה הולך – זה מסוג המצבים המדיטטיביים של ה-zone, על סטרואידים.

      1. אני חושב שסנוקר מורכב יותר, שכן יש המון משתנים בגלל כל הכדורים והחורים.
        למשל, כשהכל הולך נגדך, ועד שאתה מצליח להכניס מכה קשה אתה משאיר לעצמך סנוקר, או שהלבן נכנס.
        ויש את ה"קיקס" ועוד.
        המומנטום פה קובע הכל, והוא משתנה תמידית.

  2. שלום מולי.שאלה באיזו עיר אתה ואילו מסגרות יש כללית לטניס שולחן? וכל הכבוד לרוקט האגדי לפעמים מראה לבני את ה147 המהיר להשראה לפני תחרויות

  3. מדהים מולי.
    קורה לי דבר דומה כל פעם שאני ביתרון בכדורסל על אחי הגדול. לא יודע אם בפן המנטלי אלא כי אני יודע שא י יותר טוב ואני נותן לו לנצח כדי שירגיש יותר טוב עם עצמו.הבעיה היא שכעת זה לא כך ועדיין יש משהו שמפריע לי לנצח משחקים מולו.

  4. יפה, כמובן שצריך לזכור שאין דין סנוקר כדין טניס שולחן. ואין טניס שולחן ברמת חובבים כטניס שולחן ברמה מקצוענית. אני חוזר לדברים שתרגמתי מדייוויד פוסטר וואלאס ומשליך על טניס השולחן, ברמות המקצועניות המהירות שבה משוחק המשחק לא ממש משאירה מקום להתבחבשות מנטלית. זה לא אומר שאין טעויות ואין נפילות וכולם רובוטים, אבל זה פחות מנטלי ויותר התגובה ברגע נתון, והאימונים ושיטת המשחק וכו וכו. ברמה חובבנית יש הרבה יותר מקום לצד המנטלי כי מה לעשות. אגב זה די בכל ספורט, חלק גדול מהאימונים האינטנסיביים של אתלט מקצועי באים לנתק את המשחק מהקוגניציה מלאת הבעיות והאיטית ולהעבירם למה שמכונה תנועה רפלקסיבית/אינסטינקטיבית/זכרון שריר או איך שלא תרצו לקרוא לזה.
    סנוקר לעומת זאת, הוא משחק עם המווווון צד מנטלי, במיוחד זה המשוחק ברמה הגבוהה ביותר. האופן שבו השחקנים מנהלים את התנועה של הכדור הלבן דורשת ריכוז על ברמה של מנתח מוח, וטעות של מילימטר יכולה לעלות בפריים שלם. המאמץ המנטלי בסנוקר, הוא בעצם לנתק את המוח לגמרי, להכנס לסוג של טראנס, שבניגוד לטניס שולחן, שבו המהירות לא מאפשרת לך לחשוב, סנוקר הוא משחק שבו יש לך יותר מדי זמן לחשוב.
    אגב, למי שאוהב דו קרבות היסטוריים והיסטריים, מומלץ לחפש את הדו קרב בין סטיב דייוויס לדניס טיילור, שנחשב עד היום לגמר אליפות הסנוקר הטוב בהיסטוריה, בין דניס טיילור לסטיב דייוויס (שהוא טיעון התביעה מספר 2 למה או׳סאליבן לא גדול כמו שאתה מתאר אותו. טיעון מס 1 הוא סטיבן הנדרי). זה גמר שאפשר לחלום עליו, חזרה מפיגור ענק, דרמה אחרי דרמה, פריימים לפנתיאון וכמובן סיום דרמטי על חודו של כדור. לא היתה ולא תהיה דרמה כזו אי פעם.

  5. נהניתי מאד, מולי. טניס שולחן הפך למשחק כל כך מוזר. השולחן פתאום כזה קטן.
    ואגב, הדבר היחיד בגולף שהוא ממש 'מנטלי' הוא כשאתה על הגרין. השאר הוא, בעיקרו, אשכרה יכולת

  6. תודה מולי.
    אומרים על שחקני סנוקר, שהתכונה החשובה ביותר שצריכה להיות להם היא זיכרון קצר. במילים אחרות, אם משהו לא הולך, מדפדפים אותו וממשיכים הלאה. בהקשר של האנג לי, מה שקרה לו אתמול הוא שכמה טעויות שהוא עשה הכניסו אותו למצב של "טילט". הוא למשל ניסה להחביא כדור מאחורי כדור אחר, על מנת לכפות סנוקר קשה על רוני. אלא שהוא היכה בכדור חלש מדי, ולא פגע בכדור המטרה. קורה. רוני ביקש ממנו לשחק את המכה הבאה מהמצב הנתון (מותר אחרי עבירה). האנג עוד היה מרוגז על ההחטאה הקודמת, ונתן מכה של תיסכול, שנתנה לרוני את המשחק. זה משהו שאסור לשחקני סנוקר לעשות, בטח ברמה הזאת.

  7. אני הפוך בדיוק ממך. הרמה שלי עולה שאני מול נקודת משחק. יורדת שאני ביתרון. יורדת כמעט לאפס שאני ביתרון גדול.
    הגשה למשחק זו הנקודה הכי קלה שתתן לי .
    שכן שלי הוא אלוף גדול בפינג פונג. הוא גם בן 78. שבוע שעבר הוא ניגב איתי את המרתף שלו…. לא היה לי סיכוי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט