לימודים גבוהים יותר: כיצד שינה פרי ריס ג'וניור קהילה שלמה באוהיו לנצח / גארי סמית (תרגם יובל גינור) חלק 1

לימודים גבוהים יותר: כיצד שינה פרי ריס ג'וניור קהילה שלמה באוהיו לנצח

גארי סמית', 12 בדצמבר 2014

*****

גארי סמית' הוא סופר ספורט אמריקאי שכתב עבור מספר מגזינים, ביניהם רולינג סטון, טיים ואסקוויר. במשך שנים רבות במסגרת תפקידו ככותב בכיר בספורטס אילוסטרייטד היה כותב ארבע כתבות עומק בשנה, שרובן כתבות פרופיל. סמית' זכה בפרסים רבים על עבודתו בספורטס אילוסטרייטד, בהם ארבע פעמים בפרס המגזין הלאומי, המקביל לפרס פוליצר.

האמיש הם קהילה נוצרית המתגוררת בצפון אמריקה (בעיקר בפנסילבניה, אוהיו ואינדיאנה), שחבריה נודעים בתור אנשים השומרים על אורח חיים פשוט, לבוש מסורתי והימנעות משימוש בטכנולוגיה מודרנית. עקרונות האמיש מבוססים על הפרדה מן העולם ומנהגיו והסתגרות בקהילה ובמשפחה, עד כדי חרמות ונידוי בני משפחה שאינם הולכים בתלם. חבריה חיים בקהילות סגורות, חקלאיות ברובן. הערכות מ-2020 מעריכות שישנם כיום 350,000 בני אמיש.

מנוניטים הוא זרם נוצרי המונה כ-2 מיליון מאמינים ברחבי העולם. רובם פציפיסטים הדוגלים באי-אלימות בכל תחומי החיים, וכן בדרך חיים שיתופית. האמיש התפצלו מהמנוניטים מספר שנים לאחר ייסוד הזרם. 

*****

זהו סיפור על אדם, ועל מקום בו התרחש קסם. הקסם היה כה חזק עד שאנשים שם חוזרים אליו שוב ושוב, בניסיון להבין מי היה האדם ומה התרחש אל מול עיניהם, וכיצד זה ישנה את הזמן שנותר להם עלי אדמות.

אתם רואים אותם צועדים העירה לעבודה, או לכוס קפה אצל בויד ו-וורת'מן, או כדי לבצע הפקדה בבנק קילבאק? אזכור אחד של שמו מספיק כדי לעצור הכל, כדי שהכל ייצא החוצה…

"אני חושש שאני לא יכול להסביר מה הייתה המשמעות שלו עבורנו. אני חושש שזה עמוק מכדי שנוכל לבטא זאת במילים."

"זה כמעט כאילו הוא היה מלאך."

"אנשים הסתכלו עליו כאילו היה אלוהים."

הנה וילי מאסט. הוא יהווה התחלה טובה. זה משעשע, הוא יאמר לך, לחלוחית בעיניו. הוא היה כל-כך בטוח שהעיירה נפלה קורבן להונאה עד שכמעט עשה את מה שכעת לא יעלה על הדעת – להבריח את האדם מהעיירה לפני שניתנה הזדמנות לקסם להתרחש.

כל שווילי רצה היה להביא קצת באז לברלין, אוהיו. משהו לצפות לו בערב שישי, למען השם, בעיירה ללא קבוצת פוטבול תיכונים או מסעדת מזון מהיר, ללא רמזורים ואפילו ללא מקום לשתות בו בירה. עיירה מנומנמת בלבו של ריכוז האמיש הגדול בעולם. וילי גדל כאמיש, אך הוא עזב את הדת בגיל 24 – יותר נכון, הוא טס משם בשאגת מנועים כשלא היה מסוגל לשאת את זה יותר, בניסיון להגיע למקום כלשהו בחיים מבלי שהייתה לו מכונית או אפילו טלפון להתקשר למישהו שייקח אותו.

הוא קפץ מעבר לגדר, כפי שקוראים לזה כאן. הוא הפך למנוניט והקים חברת הובלות, מכל הדברים, כשמשאיותיו חולפות במהירות על פני כל הסוסים והכרכרות האלו, נושאות בקר ונתחי בשר על פני חצי יבשת. אך גאוותו  הגדולה ביותר היא על היום ההוא בשנת 1982 כשהביא העירה באחת ממשאיותיו אגדה חיה – צ'רלי האגינס. צ'רלי, המאמן שזכה בשתי אליפויות המדינה של אוהיו עם תיכון אינדיאן ואלי סאות', ואחת עם שטרסבורג-פרנקלין, הגיע לתיכון היילנד. וילי, אחד מאוהדי הכדורסל הנאמנים ביותר של התיכון, קרא להבאתו של צ'רלי במשך חודשים.

וכן, צ'רלי שינה הכל בחורפים האלה ב-82' וב-83', בדיוק כפי שהבטיח וילי, וכן, הדיבורים על כדורסל הפכו לוהטים יותר מהקפה בפעם הראשונה מזה 20 שנה בשולחן הקבועים של וילי במסעדת ברלין האוס. הם נהנו בעונה השנייה ההיא, כשצ'רלי הביא עוזר מאמן חדש – אדם שסייע לו במחנות הקיץ ושאיבד את עבודתו כשבית הספר הקתולי בו עבד נסגר – שהיה שחור. אבל, לעזאזל, צ'רלי היה מאמן התיכונים הטוב ביותר בשלוש מדינות; הוא בוודאות ידע משהו שהם אינם יודעים. הם גם לא התלהבו מהעובדה שהאדם השחור היה קתולי, בקהילה בה ילדים קוראים סיפורים המתארים כיצד אבותיהם נשרפו על המוקד על-ידי הקתולים במהלך הרפורמציה באירופה, לפני למעלה מ-400 שנה. אבל צ'רלי היה גאון. הם גם לא בדיוק העריכו את העובדה שהשחור הקתולי היה לוזר, 66 הפסדים ב-83 משחקים עם הילדים האומללים ההם בתיכון הקתולי של גרנזי, הסמוך לקיימברידג'. אבל צ'רלי…

צ'רלי התפטר. התפטר בגועל מההנהלה שלא אפשרה לשחקנים לצאת מהשיעור האחרון שלהם 10 דקות לפני הזמן כדי להתלבש לאימון. אך הוא שמר את החדשות לעצמו ממש עד לפתיחת שנת הלימודים של שנת 84', מאוחר מדי מכדי לערוך חיפוש ראוי למאמן ראוי. וילי מאסט בקושי הצליח לבלוע. היה זה כאילו האיש שלו, צ'רלי, עבד על כולם. מאמן הכדורסל החדש של ברלין, האדם בעל התפקיד החשוב ביותר בקהילה שהתנגדה לשינוי בכל מאודה, היה לוזר שחור קתולי לא נשוי. האדם השחור היחיד בכל מזרח מחוז הולמס.

זה לא שווילי שנא שחורים. הוא בקושי הכיר אנשים שחורים. "כל מה ששמעתי עליהם," הוא יאמר לך, "הוא שהם עושים מהומות ושהם עצלנים." מעטים מהם אי פעם הגיעו לפה, ואף פחות מכך לאחר שהבובה השחורה ההיא נתלתה עם חבל סביב צווארה בכיכר המרכזית של מילרסבורג, במעלה הדרך, לאחר מלחמת האזרחים. פעמיים בשנה, אולי, בשנות ה-40 וה-50, היה נוהג אספן גרוטאות יהודי להתגלגל במורד כביש 39 במשאית רעועה, ולאסוף פסולת מתכת וסחבות שהיה מוכר לאחר מכן לתחנות דלק 30 מיילים צפונית מזרחית משם בקנטון, או 60 מיילים צפונית משם בקליבלנד, והביא עמו אדם שחור לסייע לו במשאות הכבדים. אנשים בהו בו כאילו היה בצבע ירוק. ילדים שיחקו "תפוס את הכושון" בחצרות בתי הספר מבלי להקדיש לכך מחשבה, וכשמספר מבוגרים ראו את צבע עורם של שני שחקנים בקבוצת הכדורסל של תיכון ניוקמרסטאון לפני מספר שנים, אתם יודעים אילו מילים הדהדו באוזני השחקנים האלה כשירדו מהמגרש.    

כעת, פתאום, עמד האדם השחור הזה, בשנות השלושים המוקדמות של חייו, במרכז אולם הספורט שהכיל אלפי לבנים, תפס את הגופיה של הבנים שלהם ומשך אותם אליו עד שאפם היה במרחק אינץ' זה מזה, וצרח עליהם. "אני לא רוצה לשמוע את ה'אכלו לי, שתו לי' שלכם! הוציאו את הראש שלכם מהתחת!" איך הוא מעז?

גרוע מכך, האדם השחור הזה לא סיים קולג', והוא אפילו לא יכול היה ללמד בתיכון היילנד. הוא הרי עבד במפעל למוצרי עץ, העבודה שצ'רלי סידר לו, שם בנה עגלות אדומות עד שעה 2 בצהריים מדי יום. "הכושון הזה לא יודע לאמן," רטן אחד מהקבועים בברלין האוס.

וילי הסכים. "אם הוא ינצח, זה בזכות מה שבנה פה צ'רלי," הוא אמר. "מה הוא יודע על כדורסל?"

אבל מה אפשר היה לעשות? נראה שרבים בעיירה נהגו בו בכבוד. מובן, הם היו מבודדים, אך הם גם היו מהאנשים הנחמדים והנדיבים ביותר בעולם. חבריו האמישים לעבודה במפעל למוצרי העץ אהבו אותו, לאחר שהתעייפו לבסוף מלבהות בו. הם שיחקו איתו טניס שולחן בשעת ארוחת הצהריים, דנו בתיאולוגיה בזמן הפסקות, והדביקו לו את הכינוי 'האמיש השחור המקורי.' נראה ששחקני תיכון היילנד חשו באופן דומה.  

הוא היה בחור מוזר, האיש השחור הזה. הוא לא אמר דבר כשהבעלים של דירתו הראשונה בברלין ביטל את הסכם השכירות כשראה שהאדם עמו שוחח בטלפון היה אדם שחור, ולפתע נזכר שהוא מזכיר למשפחות בלבד. האדם נותר דומם מול המכוניות שהיו עוצרות מול הבית הלבן הקטן ברחוב סאות' מרקט אליו עבר במקום, מול הצעקות בחשיכה, מול הקולות המאיימים עליו בטלפון, ומול השמועות השקריות שהוא יוצא עם נשותיהם. "יתכן שהם אינם מחבבים קנדים צרפתים כאן," הוא היה אומר בחיוך קטן, כשהיה נכנס למקום וחש כיצד הוא קופא בשל נוכחותו. 

בסופו של דבר, הקרח נשבר. וילי ומספר חברים הזמינו את האדם לארוחת ערב במסעדת דגים בקנטון. הם אכלו ושתו בירה, צחקו יחד, ושלחו אותו לדרכו העליזה ואז… איזו מקריות: האורות הכחולים הבהבו במראה האחורית של האדם השחור. נהיגה בשכרות.

הטלפון של וילי צלצל בבוקר המחרת, אך במקום חבר שיספר על הצעדים שנקטה מועצת בית הספר כנגד המאמן החדש, זה היה הוא. פרי ריס ג'וניור. רק מודיע לווילי שהוא יודע בדיוק מה אירע אמש. ושהוא לא עוזב. מועצת בית הספר, שנודע לה על המזימה, לא אמרה דבר. מי היה האדם הזה?

כמה אנשים האמינו באמת ובתמים שהמאמן היה מרגל – נשלח על-ידי הבולשת כדי לעקוב אחר האמיש – או כוח החלוץ של מזימה להביא אנשים שחורים למחוז הולמס. בכל זאת, הוא הסתובב בעיירה והביט לאנשים בעיניים, מחייך בביטחון. הוא מעולם לא הביע שמץ מהבדידות ממנה לבטח סבל. כשהייתה לו בעיה עם מישהו, הוא פנה ישירות למקור. ישירות לווילי מאסט בחניון בית הספר לילה אחד. "אז אתה לא בטוח לגבי כי אני שחור," הוא אמר, והניח את הדברים כפי שהם על השולחן בפני וילי, הוא דיבר על גזענות וכיצד על שניהם ליישר את ההדורים.     

וילי מצמץ. הוא לא יכול היה שלא לשאול את עצמו את השאלה שרבים בעיירה בקרוב יתחילו לשאול את עצמם: האם אני הייתי יכול לעשות, או אפילו לחלום על להיות יכול לעשות, מה שעושה המאמן? וילי לא היה מסוגל לעשות כלום מלבד להנהן כשהאדם השחור הזמין אותו להצטרף אליו לנסיעת סקאוטינג, ולעצור לאכול משהו בדרך, ולא יכול היה שלא להרגיש טוב כשהאדם אמר שהוא מעריך את וילי על כך שלא מלמל חלושות כשהתעמת איתו – כי וילי, כך אמר, היה אדם אמיתי. הוא לא הפסיק ליילל משמחה כשההיילנד האוקס לא הפסיקו לנצח, 49 פעמים מתוך 53 משחקים בשנתיים הראשונות האלה, והגיעו עד לחצי גמר אליפות המדינה בחטיבה IV.

ניצחונות, זה מה שהעניק לאדם השחור זמן, הדבר שנתן לקסם הזדמנות לשטוף את העיירה ואת השדות המשתרעים מסביבה. זה הדבר שבזכותו היה לו שומן בחורף הקפוא של 87'. השנה שבה קיבל לבסוף את התואר שלו והחל ללמד היסטוריה בדרך בה מעולם לא לימדו היסטוריה במזרח מחוז הולמס, השנה שבה ההאוקס סיימו במאזן 3-18, והשרצים החלו לצוץ שוב לפני השטח. אבל וילי היה הראשון להגן עליו, והלוזר השחור הקתולי הזה הפך הכל בחזרה בעונה לאחר מכן, ולא סיים עוד עונה עם מאזן שלילי. 

איך? בכך שהשליך לפח את ההתקפה האיטית להחריד של צ'רלי היגינס. בכך שהקבוצה שלו התחילה לשחק Run and Gun, לזרוק שלשות בקצב, לשמור אישית לוחצת על כל המגרש מבאזר לבאזר – וכל זאת עם המחזור השנתי של מנוניטים כחושים, נמוכים ועדינים! אלו היו שחקניו: ילדיהם, נכדיהם וניניהם של בני האמיש, אשר בדומה לווילי, קפצו מעבר לגדר והתמודדו עם הנידוי שבא בעקבות זאת. מנוניטים דומים לאמיש בדבקותם באיסורים השונים: לא ייטבל אדם לנצרות בטרם יהיה מבוגר מספיק כדי לבחור בכך, לא ייקח חלק במעשה אלים כלשהו, גם בהוראת הממשלה, לא יפנה את גבו לקהילה, למשפחה, לצניעות, למשמעת ולסדר. אך המנוניטים החליטו שבניגוד לאמיש הם יוכלו להמשיך ללמוד מעבר לכיתה ח', להרים מתג אור או להתניע רכב, להשתמש בטלפון ואפילו, מלבד השמרנים ביותר מביניהם, ללבוש מכנסיים קצרים ולכסח את היריב על הפרקט, מבלי להחליק אל חיקו של השטן.

קן הנשרים, האולם הקטנטן של היילנד, הפך לדבר עליו חלם וילי: בית משוגעים, המקום היחיד אליו היו יכולים המנוניטים ללכת כדי להזיע ולצעוק ולצווח; האולם היה מלא עד אפס מקום, אוהדים ממלאים את המסדרונות בתור מול דלת הכניסה לאולם, ממתינים לפתיחת הדלתות, ואז דוהרים פנימה בפראות בניסיון לתפוס את המושבים הטובים ביותר, כשעה לפני פתיחת משחק הנוער של שעה שש; כתבים ומאמנים מבקרים נדחקים כסרדינים במרפסות עץ מעל הצופים, שכדי להגיע אליהם עליהם לטפס בסולם; הקהל בחוץ שנשפך אל האודיטוריום הסמוך כדי לצפות בשידור המשחק, בעוד רעש הקהל מרעיד את הקירות. כמה עשרות בני נוער של האמיש, מנצלים את הפעם היחידה בחייהם בה מתירים להם המבוגרים לראות את העולם המודרני, ואת רגליהן של מעודדות בנות 16, נדחקים כתף אל כתף בשתי פינות של אולם הכדורסל, בבית ספר שהם אינם מורשים ללמוד בו. אפילו מספר גברים בני אמיש, ישמור אותם האל, היו קושרים את סוסיהם ואת עגלותיהם בצד השני של הרחוב מול מגרש העצים של יודר, ומתגנבים לקן. ורבים בבית היו אומרים לגברת שהם בדיוק נזכרו במטלה שעליהם לבצע באסם, היו מדליקים את הרדיו שהיה מוסתר בערימות החציר, ומאזינים למשחק בתחנת WKLM.

בעודו יושב במושב שלו בשורה הראשונה, וילי הבין משהו, כמו כל שאר העיירה. הערכים של האדם השחור היו למעשה זהים לערכים שלהם. צניעות? לא היה מאמן שהתחמק כל-כך מהר ממחמאות, או שנמנע כל-כך מתמונות קבוצתיות. חוסר אנוכיות? המנהל יכול היה לקחת את המשכורת של המאמן למסיבות בית הספר ולהשליך אותה לקהל ‒ רובה ממילא הלך לילדים. יראת כבוד לאל? לא הייתה קבוצה שהתגודדה ושרה את תפילת האדון בצלילות ובהטעמה כמו ההאוקס לפני משחקים ולאחריהם. משפחה? כשהגארד הכוכב של היילנד ב-96', צ'סטר מאלט הסכים לחבק את אמו רק באסיפת הורים, פרי העמיד בפניו ברירה: תן לה נשיקה, או שב על הספסל. מוסר עבודה? יום העבודה והעונה כולה נראו כבלתי נגמרים, מאימונים בשש בבוקר עד עוצר לילי בשעה 10 בערב, מדליי הקאה ואימוני ריצה בסתיו, לשני אימונים ביום בראשית החורף, ומחנות אימונים וליגות ואימוני חדר כושר בכל יום במהלך הקיץ. הוא היה יותר אמיש מהאמיש, יותר מנוניט מהמנוניטים, וכולם, אפילו אלה שריח חדר הלבשה מעולם לא עלה באפם, החלו לקרוא לאדם השחור 'המאמן.'  

שאלו את וילי. "רוב המחלוקות הקטנוניות שהיו פה נעלמו בגלל המאמן," הוא יאמר לך. "הוא איחד את כולנו. מספר אנשים לא חיבבו אותי, אבל הם כיבדו אותי כי הוא כיבד אותי. כשאבי נפטר, המאמן היה איתי, כרע מול ארון הקבורה והצטלב. הוא הניח את זרועו מסביב לאמי ‒ היא אמיש ‒ והיא לא שכחה את זה. כשהיא מתה, הוא היה הראשון להיות שם. בשבילי. הוא עשה את זה עבור כל מיני אנשים. הגעתי למסקנה שצבע זה לא עניין גדול. החשבתי אותו לחברי הטוב ביותר." 

והבחור ההוא בחבורת בית הקפה של וילי שהתמיד בהתנגדותו, זה שנהג לקרוא למאמן 'כושון'? בעונתו החמישית של המאמן בהאוקס, בנו של הבחור שיחק בקבוצה, שהייתה אז ברצף חדש, והבחור ראה בעצמו את ההשפעה שהייתה למאמן על הילדים. בוקר אחד בברלין האוס, הוא כחכח קלות; הוא רצה לומר משהו.

"הוא כבר לא כושון." 

****

אוהדים פרועים הם חלק מהמורשת של המאמן בברלין.

הקסם לא נעצר בכושון שהפך לאדם, ובאדם שהפך לחבר הטוב ביותר. הוא המשיך להתרחב ולהעמיק. קווין טרויר, בניגוד לכל השאר, לא יבכה כשיספר לכם על זה. הם למדו בצעירותם לשלוט ברגשותיהם, אבל יתכן שהאימונים שלו טובים יותר. הוא פשוט מספר את הסיפור, שתחילתו באותו יום סתווי לפני עשר שנים כשהיה בן 16, והמאמן הושיב אותו במושב הקדמי של הג'יפ שלו, הביט אל תוך עיניו ואמר, "אמור לי את האמת."

מישהו פרץ לחנות ציוד הספורט של העיירה וגנב סחורה. ההתלחששויות בעיירה זעזעו את המתלחששים עצמם: האחראים לגניבה היו הגיבורים שלהם, ילדים שהיו יכולים להיכנס לכל מסעדה בברלין ולא יידרשו לשלם. הם הכחישו פעם אחר פעם, והמאמן הגן עליהם… אך כעת אפילו הוא החל לתהות.

כומר. זה מה שאמר למספר חברים שהיה אם לא היה מאמן. זה האדם שמול עיניו הבוחנות ישב קווין. איך אפשר להמשיך לשקר לאדם שעמד בלובי מדי בוקר, בירך לשלום את כל התלמידים, צד את עיני כולם כדי לראות מי זקוק לטפיחה על השכם, מי זקוק לכסף לארוחת צהריים, מי זקוק לאהבה? "אני לא יודע מה עשית היום, נסיכה," הוא היה מזמר לנערה מלאה או לא פופולרית, "אבל מה שזה לא יהיה, תשאירי אותו ככה. את נראית נהדר."

הוא היה מופיע עם חיוך חתולי מרוח על פניו, לבוש בחולצה שקיבלת לחג המולד ‒ איך הוא נכנס לארון הבגדים שלך? ‒ או נושא את הכרית שהוא שלף מתחת לראש שלך באחת ממתקפות יום שבת שלו, כשהיה חומק לחדריהם של שחקניו, מעיר אותם עם מכה בחזה, ואז בורח החוצה מצחקק. לעתים הגיעו ביקורים אלה בעקבותיהם של פשיטות ליליות, אותן כינה 'משימות נינג'ה', כשהיה מצלצל בדלת וקורא "תפסתי אותך!", ומביא את כל בני הבית לרדת למטה בפיג'מות וחלוקים כדי לשוחח ולהתבדח ולהנות מהזכות שנפלה בחלקם להיות המטרה לתעלול של המאמן. הוא השמיד לחלוטין את הדבר שאנשים כאן חונכו לשמור עליו: המרחק בין אחד לשני.

דלתו מעולם לא הייתה נעולה. כולם, ילד וילדה, היו מוזמנים למצוא את דרכם בין חצי תריסר החתולים שהמתינו במרפסת (שהמאמן הכחיש בתוקף שהוא מאכיל, עד שנמצא מחבוא אוכל החתולים שלו), לפתוח את המקרר, לקחת פחית משקה, להתיישב על הספה, לאכול פיצה, לצפות במשחק, לשחק בקלפים או בפינג-פונג או בנינטנדו… ולדבר. על גזע ועל דת ועל מערכות יחסים ועל צרות של בני נוער, על דברים שלא היו עולים בשולחן ארוחת הערב של קווין טרויר גם בעוד מיליון שנה. המאמן האזין כפי שאחרים לא היו יכולים, האזין באופן נקי ומבלי לקפוץ קדימה בניסיון לצפות מה יאמר עוד רגע, או מה אומר התנ"ך. כשהוא דיבר בסופו של דבר, לפעמים היה משמש פרקליטו של השטן, לעתים היה מציע אפשרות אחרת או שתיים, לילד שראה לנגד עיניו רק אפשרות אחת, או שאולי היה אומר בדיוק את הדבר שקווין לא רצה לשמוע. אבל קווין היה מוכן להתערב על כל כספה של אמו שהשיחות לא ייצאו מהבית הזה.

ביתו של המאמן הפך למקום בילוי עבור תלמידים, מקום בו היו יכולים לישון מבלי לעורר כל התנגדות מצד הוריהם… כל עוד הם היו מוכנים להתעורר בפתאומיות ל-AC/DC בעוצמה גבוהה או לצ'פחה על הראש תשע בבוקר. לא היו יותר הגנות להשיל. ההורים בטחו במאמן באופן מוחלט, סמכו עליו להטמיע בילדים את הערכים שלהם.

הוא הטמיע אותם, ועוד כמה אחרים. הוא לקח את קווין ואת שאר השחקנים לבתי ספר של האמיש כדי להקריא סיפורים ולזרוק לסל עם ילדים מוקסמים, שיתכן שלעולם לא תהיה להם הזדמנות לראות אותם משחקים. הוא לקח אותם לבקר בכנסיות זה של זה, ואז לכנסייה שלו, סיינט פיטר במילרסבורג. הוא הכיר להם את מלקולם X, את תבשיל הצ'ילי החריף להפליא שלו, את מרטין לותר קינג ג'וניור, בי. בי. קינג, סרטנים, כנפי עוף ברוטב קייג'ון, ג'ון לי הוקר, רוטב טבסקו, טראש-טוק של דייגים, מוחמד עלי.

והאפשרות. זה מה שהמאמן סימל, פשוט בזכות נוכחות בברלין: האפשרות, לא משנה כמה הסיכויים נגדך, לא משנה כמה ספורות נראות האפשרויות שלך בקהילה שאמונתה בקושי השתנתה במאתיים השנים האחרונות, שתיבות הדואר בה נשאו את שמותיהן של אותן משפחות אמיש שהגיעו בעגלותיהם מפנסילבניה בראשית המאה ה-19 ‒ יודר, וטרויר, וסטוצמן, ושלאבק, והוסטטלר, ומילר, ומאלט, ומאסט. מקום בו ילדים, במשך עשורים, סיימו את לימודיהם, התחתנו עם בנות זוגם לטקס הסיום, ונכנסו לעבודה בעסק המשפחתי של חקלאות, נגרות או כריתה ועיבוד עצים, מבלי להתייחס לעובדה שמחזורי הסיום של תיכון היילנד, שמנו 60 בוגרים, דורגו כמעט מידי שנה בעשיריה הראשונה באוהיו במבחני יכולת. להוריו של קווין טרויר לא היה אכפת אם ילמד באוניברסיטה או לא. קולו של המאמן היה זה שהמשיך לומר, "אלו החיים שלך. יש כל-כך הרבה עבורך לראות שם בחוץ. מקומות לבקר בהם. להשיג תואר. שלח את ידך. אתה מוכרח לנסות."

הילדים ניסו, יותר ויותר, אבל לא לפני שהמאמן היה מעמיס עליהם סלי כביסה עמוסים בחפצים להם יזדקקו כשיהיו רחוק מהבית, והם אף פעם לא היו רחוקים מדי עבור שיחות הטלפון האלו בשש בבוקר. "אני ער," הוא היה אומר. "ועכשיו גם אתה. זכור, אני תמיד כאן בשבילך."

הוא הצליח לעשות את כל זה מבלי לעורר כל חשד. הוא הסתיר את זה מתחת המעיל החמים של הנצחונות, במעלה השרוולים של כל הצניעות וההומור האלה. כולם היו עסוקים בלהתרגש מאחת עשרה אליפויות הבית האלה, וחמישה חצאי גמר של אליפות המדינה. הם נהנו יותר מדי מלסייע לו במתיחות שלו; לדחוף את השולחן של מר פראט למרכז הכיתה שלו, לקחת את הסולם למרפסת של שדר הרדיו ולהשאיר אותו תקוע שם למעלה, להשליך נייר טואלט על חצר ביתו של מפקח בית הספר ואז לראות כיצד המאמן, הבחור ההגון ביותר בעיירה, משקר במצח נחושה. הוא היה מבריח, זה מה שהוא היה. כומר מבריח.

"קווין… אמור את האמת." 

קווין חש רעד בתוך תוכו. כיצד יהיה מסוגל להסגיר את חמשת חבריו לקבוצה, להביא עליהם את חמתה של קהילה שבעיניה עשרת הדיברות עדיין חקוקות בסלע, להתוודות בפני האדם שהתפרצויות הזעם שלו הרעידו את כל אולם הכדורסל? כיצד הוא יכול להסביר משהו שהוא כולו רגש חסר היגיון ‒ שבדרך כלשהי, עם כל כמה שהוריו התנהגו אליו יפה, עם כמה שזה היה מחמם לב לגדול במקום בו אתה יכול לסמוך על השכן שלך בכל שעה משעות היממה, הכל חונק אותו? כל ההגבלות של הכנסייה המנוניטית השמרנית, שאסרה על חבריה צפייה בטלוויזיה, ביקור בקולנוע, לרקוד. כל הרגשות שהחניק בבית שנשלט על-ידי אביו ואימו, שחונכו להגיב לכל בעיה באמירה "מה יחשבו אנשים?" כל הציפיות שנערמו על כתפיו להצטרף לקבוצה שהוביל אחיו המצטיין, קית', לחצי גמר אליפות המדינה הראשון שלה ב-24 שנים, אי אז ב-1986. בדרך כלשהי, פריצה לחנויות במהלך קיץ 91' הייתה האגרוף שקווין לא יכול היה להרים כדי לרסק את כל זה.  

אני…. עשיתי את זה, המאמן. אנחנו…"

הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה למזרח מחוז הולמס נהרס. השחקן רנדי טרויר, אין קשר משפחתי לקווין, נעלם כשנפוצה השמועה. הקהילה כולה עצרה את נשימתה ‒ ששת הנערים האלה לא יוכלו ללבוש את מדי ההאוקס יותר לעולם. המאמן? הוא התפטר. הוא בגד באמון שנתנה בו העיירה ונכשל בתפקידו, הוא אמר לממונים שלו. "הבנים" שלו התדרדרו לפשע.

ההנהלה התחננה בפניו שיישאר. מי עוד זכה לכבוד שכזה מצד שופטים, בעלי חנויות, כמרים והורים כדי שיוכל להביא לפשרה ולצדק להם יסכימו כולם? המאמן השקיף מעבר לבריכה שמאחורי ביתו, בה נהג לדוג. הוא מצא פתרון שהיה נוקשה יותר ורך יותר מזה שמצאה העיירה. הוא ישכן את רנדי טרויר מתחת לקורת גגו, כעת ששב הילד לאחר שבועיים בהם התחבא במוטל בפלורידה. הוא יהיה אחראי להתנהגותו של רנדי. הוא ידאג שששת הילדים יבלו שבועיים במתקן כליאה לנוער, על מנת שיחוו את טעמו ריחו של הכלא. אך הוא יתיר להם לשוב לקבוצה. הוא יגרום להם לחוש ברי מזל על כך שהם יכולים לשחק כדורסל, כשלמעשה הוא ילמד אותם שיעור בנטילת אחריות.   

קווין מצא את עצמו בוהה במרכז קיר הלבנים בתאו, בודד כפי שרק ילד מנוניטי יכול להיות. אבל המאמן היה מגיע לבקר את כל שש הנשמות האבודות. ואז היה מגיע החיבוק מרסק העצמות, ועוד הטפה שלא להיגרר אחרי אחרים, להאמין בעצמך, ולהיות גבר.

שישיית ברלין חזרה. רנדי טרויר גר בביתו של המאמן למשך ארבעה חודשים. קווין ניגש למיקרופון בחגיגות טרום המשחק, חולה מרוב עצבים, והתנצל בפני בית הספר והעיירה.

הגאולה לא פשוטה כשיש לך סנטר בגובה 1.80 מ', אבל הקבוצה של עונת 1991-92 הפכה לחבורה מלוכדת, כשהשחקנים ממלאים את רכבו של המאמן מידי יום חמישי לאחר האימון, מתאספים סביב שולחן ארוך בבאר ספורט בדובר, מרחק חצי שעה נסיעה, ומחסלים 500 כנפי עוף חריפות. ואיך הנערים האלה רצו וקלעו. כל פעם שעזבה זריקה לשלוש את ידיו של קווין טרויר, או של אחד מהאחים מישלר, נווין וקווין, או של כוכב ההאוקס, ג'וניור רייבר, קמו תלמידי תיכון היילנד על רגליהם, הסתובבו כשהכדור נחת ברשת, והצביעו על הספרה '3' שנכתבה באדום על חולצותיהם. 

קווין ונווין מישלר, ששיחקו בקבוצת האליפות של ריס, עדיין משחקים אחד-על-אחד באסם שבו השחיזו את כישוריהם.

יום יבוא, אולי בעוד דור או שניים, שבברלין יהיו אנשים שלא יזכרו כל פרט ופרט מהאליפות הזאת. באליפות המחוז נגד לייקלנד, ההאוקס פתחו בצורה מזעזעת ופיגרו 20-5, והמאמן היה עקשן מדי מכדי לבקש פסק זמן ‒ האדם לא מוכן היה להראות אפילו שמץ ספק. במחצית הוא טרק את דלת חדרי ההלבשה בעוצמה כל-כך רבה עד שהיא נתלשה מציריה, אז הוא בעט בפח האשפה ופער בו חור, השליך בקבוקי מים לכל עבר, לפת גופיות וצעק כל-כך חזק עד שהצבע מהקירות התקלף. קווין וחבריו עשו מה שעשו כל שאר ההאוקס: הביטו היישר אל לתוך עיניו של המאמן והנהנו. הם ידעו בעומק ליבם כמה זניח הוא הזעם שלו, בהשוואה לאהבה שלו. הם פרצו מחדר ההלבשה כמו תנים, קרעו את לייקלנד לחתיכות, ניצחו בקלות את שני המשחקים הבאים, והגיעו לחצי הגמר. בברלין נעצר העולם.

כמה רחוק יכולים הרעב והדבקות במטרה לקחת קבוצה, בטרם טופחת המציאות על פניה ושמה קץ לכך? בחצי גמר אליפות המדינה בקולומבוס, נגד לימה סנטרל קת'ליק, קבוצה שהתהדרה בשחקנים מהירים יותר וגדולים יותר וגבוהים יותר וכהים יותר, בהנהגתם של האחים האצ'ינס התזזיתיים, ארון ואנת'וני, להאוקס לא היה סיכוי. הם פיגרו 62-55 כשנותרו 38 שניות לסיום, ואוהדי ההאוקס החלו לנוע בייאוש לכיוון היציאות, בעוד אוהדי לימה רצים למשרדי הכרטיסים בניסיון להשיג כרטיסים למשחק הגמר. לימה קראה לפסק זמן זהיר, והמאמן עמד בין שחקניו, מביט בתריסר ילדים מיואשים. כשדיבר, הוא היה רגוע כפי שלא ראו אותו מעולם, והפחד וחוסר האונים נשטפו מהם בעודם מביטים אל תוך עיניו וגומעים את תוכניתו. הדבר הבא שקרה גרם לך להבין שכל מה שסימל הכומר המבריח ‒ להתגבר על הקשיים, להאמין בעצמך והאפשרות ‒ עבר ממנו אליהם.  

נווין מישלר, שנהג לשבת בימי שישי ליד המדורה בחצר האחורית של המאמן ולדבר על החיים עד שתיים לפנות בוקר, קלע שלשה עם 27 שניות לסיום המשחק, והוריד את ההפרש לארבע. פסק זמן, מילים רגועות, עבירה מהירה. אנת'וני האצ'ינס מלימה החטיא את הזריקה (בליגות תיכונים, שחקן מקבל זריקת עונשין שנייה רק אם קלע את הראשונה – י.ג.).

נותרו 11 שניות. ג'וניור רייבר, שכילד רצה להיות שחור, בדיוק כמו המאמן, חדר לסל, וקלע תוך כדי נפילה ועבירה. הוא קלע את זריקת העונשין. ההפרש של לימה הצטמק לנקודה אחת. פסק זמן, מילים רגועות, עבירה מהירה. ארון האצ'ינס החטיא גם הוא מקו העונשין.

נותרו 9 שניות. קווין טרויר, שבסופו של דבר ילך לאוניברסיטה, ויהפוך להיות מורה ומאמן בגלל המאמן, חטף את הריבאונד וזרק את הכדור במעלה המגרש לנווין מישלר.

7 שניות נותרו. נווין החל לכדרר, אך ארון האצ'ינס לכד אותו באזור קו חצי המגרש, ושלח את ידיו בניסיון לחטוף את הכדור.

5 שניות לסיום, הכדור, העונה, והישועה מאיימים לחמוק מנווין, שחשש לאכזב את המאמן יותר משחשש לאכזב את הוריו. הוא השליך את גופו על הפרקט וזרק את הכדור לכיוון קווין טרויר. קווין, שבמשך שנים דרש ממנו המאמן לתת יותר מעצמו, כמעט מרחף, זינק והתנגש באנת'וני האצ'ינס, הסתובב ומסר את הכדור מאחורי גבו לג'וניור רייבר, בעוד קווין נופל לרצפה. 

3 שניות לסיום. ג'וניור כדרר שלוש פעמים וזרק זריקה בלתי אפשרית מ-11 מ', עם שני מגינים בפנים שלו, והחטיא לחלוטין את הסל עם הבאזר… אבל עשו עליו עבירה. הוא קלע את כל שלוש זריקות העונשין, וההאוקס ניצחו, הם ניצחו ‒ לא משנה כמה התכחשו לכך אוהדי לימה שעמדו מחוץ לאולם ‒ ויומיים לאחר מכן, על אדים אחרונים, הם זכו באליפות המדינה היחידה בהיסטוריה של בית הספר, בניצחון בהפרש שלוש נגד אקדמיית גילמור.

ביציעים, אנשים שנאסר עליהם לרקוד רקדו. הלוח המנציח את הישג חייו של המאמן הגיע ישירות לידיו של ג'ו וורקמן, נער המים והמגבות. קווין טרויר וחבריו לקבוצה קפצו על המאמן לפני שהספיק להסתלק, חיבקו אותו ונישקו אותו ושפשפו את ראשו, אך הוא היה זה שצחק אחרון. הצ'פחות של 9 בבוקר יכאבו יותר בתשע השנים הבאות, בגלל טבעת האליפות הארורה הזאת.

ילךדי מנונייט שהתקנאו והחלו לשחק בייסבול

שחקניו של ריס נהגו להקריא סיפורים לילדי האמיש בבית הספר היסודי צ'סטנאט רידג'.

*******************

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  1. ,תרגום מצויין. אני גרתי בווסטר, אוהיו, משך שנה וחצי ב-1961 עם אשתי רינה ז"ל, עיר 'עטופה' בחוות של אנשי אמיש. הם היו מגיעים העירה בעגלות שלהם ודיברתי איתם בכמה המילים הגרמניות שאני יודע. מי שלא קורא – מפסיד.

  2. תרגום מצויין. אני גרתי בווסטר, אוהיו, משך שנה וחצי ב-1961 עם אשתי רינה ז"ל, עיר 'עטופה' בחוות של אנשי אמיש. הם היו מגיעים העירה בעגלות שלהם ודיברתי איתם בכמה המילים הגרמניות שאני יודע. מי שלא קורא – מפסיד.

  3. אין על כתיבת ספורט להעביר אותך למקומות שבחיים לא חלמת שתכנס אליהם. מה שבכלל הזוי פה זה שזה רק חלק 1! מצפה בכליון עיניים.

  4. תרגום מעולה וסיפור מדהים! הבנאדם הזה גדול לו פחות ממלקולם אקס ומרתין לותר קינג.
    תודה שהבאת את הסיפור הזה. זה מאסט בתכנית הלימודים

כתיבת תגובה

סגירת תפריט