ראסל והמציאות – קריאה נוספת בפוסט של מנחם / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

ראסל והמציאות – קריאה נוספת בפוסט של מנחם / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

טוב, אז קראתי הבוקר בשקיקה את הפוסט, השני, המצוין, של מנחם על ראסל ווסטברוק, והרגשתי ש"יש לנו פיצוח", כמו ששוש עטרי הייתה אומרת בתכנית "פיצוחים" בתקופת המזוזואיקון התחתון או מתי שזה לא היה.

גילוי נאות, יש לי איזה קטע עם הראסל ווסטברוק הזה. הוא מוציא אותי מדעתי ומהווה עבורי דוגמא ומופת לאיך לא צריך לשחק כדורסל. אני לא שונא אותו כלל וכלל, להיפך, אני מחבב אותו, ואני יודע שהוא נותן 125% מעצמו כל משחק. למעשה, נדמה לי שזה בדיוק מה שמוציא אותי מדעתי – הפער המחריד הזה בין ההשקעה, הכישרון הבסיסי והפוטנציאל, לבין מה שקורה עם זה במציאות – במשחק, בסדרה, במסגרת הקבוצתית. הפער הזה זועק לשמיים.

לא נעים לכתוב דבר כזה באתר מכובד כמו שלנו, אבל מסורתית חשבתי שהאיש פשוט דביל. או נרקיסיסט. או ילדותי. או גם וגם וגם. לא יודע.

גם עכשיו אני לא בטוח שהוא לא כזה, אבל הפוסט של מנחם הציג בצורה יפה מאד איזו זווית של ראסל שלא חשבתי עליה בצורה מסודרת, ולדעתי מאד מוסיפה לאותה דיסיפלינה בין תחומית מופלאה, הווסטברוקיזם, שצומחת בצומת הדרכים שבו נפגשים כדורסל, פסיכולוגיה, אופנה, וכל מיני פרצופים מוזרים ועוויות פנים אחרי דאנק מופרך במוגזמותו.

הזווית שאני קורא בפוסט של מנחם מתייחסת לאופן שבו ראסל מתייחס למציאות החיצונית.

הביטויים לכך עוברים כחוט השני לאורך כל הפוסט, וביניהם:

א. אין לו מושג כמה קלע

ב. לפעמים הוא לא יודע אפילו אם ניצח או הפסיד

ג. הוא מקפיד על שגרה קבועה באופן קיצוני – סדר "הטקסים" לפני המשחק הוא קפדני ומדויק

ד. הוא מדגיש את המאמץ הטוטאלי מעבר לכל היבט אחר של המשחק

ה. הוא לא סומך על אף אחד חוץ מהטבח באוקלהומה להכין עבורו את הסנדוויץ' שלו

ו. הוא מעיר את סטיבן אדאמס באמצע הלילה כדי להסביר לו טעות שעשה במשחק קודם לכן.

ז. הנאמנות היא ערך עליון אצלו

ח. לא משנה לו מה אומרים עליו

אני חושב שהמכנה המשותף בין כל הנקודות הללו הוא איזושהי הפרדה בין ראסל לבין המציאות החיצונית.

קצת פסיכולוגיה בגרוש, ברשותכם, לפני שממשיכים.

אדם בתוך עצמו הוא גר. זה ברור. אנחנו מסתובבים בעולם הזה בתוך עורנו, לא בתוך עורן של תופעות אחרות. כתוצאה מכך, קל לחלק את העולם לשתי קבוצות בלתי שוות בעליל – אני, וכל שאר הדברים בעולם. אני זה אני – אני מכיר את עצמי, שולט בעצמי, מחליט על עצמי. אני גם בעד עצמי. כל שאר הדברים בעולם אינם כאלה – הם לא תמיד ברורים, צפויים ונשלטים, ולא נראה שהם בהכרח בעדי. החלוקה הזו, גם אם אינה לגמרי חסרת בסיס, עלולה לפעול לרעתנו אם נאמץ אותה כמות שהיא, כשחור ולבן, וללא התייחסות לגוונים של אפור.

כשהעולם לא בעדך זה מטריד. זה עלול לגרום לך לחשוב שאי אפשר לסמוך על מה שקורה בחוץ. שאי אפשר "לבנות עליו", על העולם. אמנם לא תמיד העולם מאכזב, אבל אם אתה לא רוצה להתאכזב, ולהיפגע, אז הנחת העבודה צריכה להיות לא להסתמך על העולם. אף פעם לא להסתמך עליו, ולא לצפות ממנו לעזרה או תועלת. על מי אפשר להסתמך? על עצמך. רק על עצמך.

אבל אדם לא יכול לשרוד רק בכוחות עצמו. אתה לא רופא. ואם במקרה אתה רופא אז אתה לא חייל, וגם חקלאי, וגם מהנדס מים וגם פועל בניין. אז אתה מבין שאתה כן תלוי בעולם, ובאנשים אחרים בעולם. אז אתה לומד להפעיל אותם. להשתמש בהם. מהר מאד הם מתחלקים לאלה שבעדך ואלה שלא. אלה שבעדך – אתה תעזור להם. לא בטוח שתסמוך עליהם, אבל תעזור להם ותשתף איתם פעולה. כדי שיעזרו לך. אלה שנגדך – אתה תתגבר עליהם. אתה לא תיתן להם לעצור אותך או להסיט אותך מהמסלול.

בשני המקרים, העבודה הזו, מול העולם, כרוכה בהתגברות. התגברות על החששות ("מה יהיה אם אפסיד?", למשל). התגברות על הקשיים הצפויים (עייפות, למשל. החטאה, למשל). נדרשת התארגנות פסיכולוגית ואנרגטית מדוקדקת כדי להיערך למשימות הללו, ולבצע אותן.

וחוזרים לראסל

למה לשחקן אין מושג כמה קלע? אפשר להסביר זאת בכך שהוא התמקד כל פעם ברגע הזה (זן). התמקד בפעולה הספציפית שעשה, מתי שעשה אותה. פעולות שעשה בעבר כבר אינן בשליטתו. לכן הן כבר לא רלבנטיות, הן כבר לא בפוקוס, ואפשר לשכוח אותן. מה שהוא לא שולט בו כבר לא מעניין. אז החטאות קודמות, משחקי עבר, כולם כבר לא רלבנטיים, ולכן אין מה ללמוד מהם.

איך קורה ששחקן לא יודע אם ניצח או הפסיד? גם זה סוג של הפרדה מהמציאות החיצונית. יש את המשחק "שלו", שנמצא בשליטתו, שכולל את הפעולות שלו ואת המאמץ שלו. ויש את המשחק החיצוני, שנמצא מחוץ לשליטתו, שכולל את הפעולות של היריב ואת מה שהיריב משיג. תוצאת המשחק היא המקום שבו המשחק "שלו" והמשחק החיצוני נפגשים זה עם זה ונמדדים זה ביחס לזה, לכן היא לא בשליטתו. ואם היא לא בשליטתו… כבר אמרנו – היא לא רלבנטית.

השגרה הקבועה, וסדר "הטקסים" הקפדני והמדויק לפני המשחק, הם סוג של התארגנות לפני המפגש עם העולם. ניסיון לייצר וודאות, איפה שאפשר – בפעולות שלו, ומתי שאפשר – לפני המשחק, כל זאת לפני שהדברים יוצאים משליטתו במשחק עצמו. האם זה עוזר לו? קרוב לוודאי שכן. האם זה באמת פותר את הבעיה? קרוב לוודאי שלא.

הדגשת המאמץ הטוטאלי מעבר לכל היבט אחר של המשחק משקפת גם היא פוקוס על העצמי וכזה שאינו קשור לתוצאה הסופית. המאמץ, לית מאן דפליג, הוא תנאי הכרחי על מנת להצליח ברמות הגבוהות ביותר. אבל הוא בוודאי לא תנאי מספיק. המון דברים אחרים צריכים לקרות – צריך לעשות את הדבר הנכון, צריך לעבוד ביחד, צריך להתאים את עצמך לנסיבות. אבל לכל אלה אין אזכור בעמדתו של ראסל ולא במקרה, מאחר וכולם, למעט המאמץ האישי, קשורים בהיבטים חיצוניים. הם חלק מהעולם. הדבר הנכון לעשות בהכרח משתנה לפי הנסיבות על הפרקט – השחקן שמולך, הקבוצה שמולך, השחקנים שלצידך ומצב השעון. אבל אצל ראסל, כל אלה נמצאים, כאמור, מחוץ לפוקוס, ולכן אינם מוזכרים כלל וכלל.

ראסל לא סומך על אף אחד חוץ מהטבח באוקלהומה להכין עבורו את הסנדוויץ' שלו. הטבח באוקלהומה עוד הצליח איכשהו לעבור את המחסום שבין ראסל לבין העולם, ולהיחשב ל"בעדנו". כל הטבחים האחרים בעולם – לא. טבעי בהחלט לא לסמוך על איש שירות שאנחנו לא מכירים. מוסכניק, צבעי, ובוודאי מנתח נוירו-כירורגי שעומד לפתוח לנו את הגולגולת. אבל טבח? שעושה לנו סנדוויץ' עם חמאת בוטנים וריבה? (כן, כן – 2/3, 1/3 – הבנתי).

ראסל מעיר את סטיבן אדאמס באמצע הלילה כדי להסביר לו טעות שעשה במשחק קודם לכן. נדמיין את זה רגע – אמצע הלילה. ראסל יושב בחדר וצופה בתקציר המשחק. ראסל מבין שאדאמס עשה טעות. ראסל הולך, באמצע הלילה, לחדרו של אדאמס, מעיר אותו, מראה לו את התקציר, ומסביר לו שהוא עשה טעות. מה קרה כאן בעצם? ראסל והעולם התערבבו להם פתאום. ההפרדה לא נשמרה. האם ראסל חשב שאדאמס, כחבר לקבוצה, הוא בעצם שלוחה של ראסל עצמו, ולכן הוא נחשב, לצורך זה, כחלק מהפנימי? או שאולי בסערת הרגשות ראסל לא שם לב שהוא שובר את ההפרדה שבינו לבין העולם? או אולי זה מה שקורה כשראסל לא מארגן את עצמו, בטקסים וסדר פעולות קבוע, לפני היציאה לעולם – הדברים יוצאים משליטה ונתפסים על ידי העולם כתמוהים?

הנאמנות היא ערך עליון אצלו – נאמנות, בהקשר זה, היא מנגנון שמאפשר לו להפחית את החרדה מפני העולם, ומפני האנשים האחרים בעולם, ובעיקר מפני אלה שאין לו ברירה אלא להסתמך עליהם. אנשים שקיבל לקבוצת ה"בעדנו", ופתאום מתברר שהם לא, מזכירים לו שוב את המתח הבלתי נסבל הזה, של צריך להסתמך למרות שאי אפשר להסתמך. הם גם מזכירים לו שהסתמכות כזו, גם כשלכאורה היא עובדת, עלולה להסתיים בכל רגע. עד שכבר הסכים להוריד את ההגנות, בניגוד לכל מה שהוא מאמין בו, הזולת שוב הכזיב. עד שכבר סמך על מישהו ש"יתן לו גב", הקאפקייק דקר אותו בגב. זה הסיוט הגדול ביותר שלו.

לא משנה לו מה אומרים עליו – משפט ששומעים מפעם לפעם מאנשים. לכולנו לפעמים נמאס לשמוע את הדעות של אנשים אחרים, שלא תמיד מבינים, לא תמיד יודעים, ובטח שלא תמיד בעדנו. זה טבעי. אבל אצל רוב האנשים המשפט הזה לא באמת נכון – זה כן משנה להם, הם כן מקשיבים. לפחות חלק מהזמן. לפחות למי שנתפס אצלם כבעל ידע ושותף, כמו המאמן או שחקן מהקבוצה. אצל ראסל, כך נראה, זה באמת נכון. לא נראה שלמישהו יש השפעה של ממש על הבחור. לא לברוקס, לא לדוראנט, לא לדונובן, לא להארדן, לא לדאנתוני, ובטח שלא לשופטים, ליריבים או לאף אחד אחר. כי הם חלק מהעולם. חלק מהמציאות.

והמציאות, כבר אמרנו, היא נפרדת מראסל ווסטברוק.

לבד מול כולם. ראסל ווסטברוק

מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים בכלל, ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל, אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות. תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.

לפוסט הזה יש 51 תגובות

  1. דוקטור רזי הופמן

    6 דצמ 2020 12:21:09

    יההההאהאהא.
    נחמד מאד מיקי.
    ראס בהחלט אדם יוצא דופן ומעורר תגובות קיצוניות משני הצדדים, כמעט כמו התאגיד
    🙂

  2. Ari

    6 דצמ 2020 12:37:59

    טוב..
    אני ממשיך עם פרשנות ה"דביל"
    מי שצופה באובססיביות בריפלייז לא בודק את המספרים?
    מי שמתלבש מוחצן לא חשוב לו מה יאמר העולם?
    בקיצור קאט דה בולשיט
    מדובר בשחקן מאוד מוכשר אבל גם מאוד טיפש שמתעקש לעשות מה שהוא לא יכול (מתוך אמונה ש"בסוף זה יילך" ו"מי שמתעקש ינצח")
    .
    הוא באמת מקרה טרגי ומכאן הצורך של אנשים בעל לב רחום כמו הדוק ללמד עליו זכות

        1. asaf

          6 דצמ 2020 19:25:42

          תודה מאנו . כרגיל מהנה ומרתק לקריאה. כמורה לחינוך מיוחד שעובד עם נערים ונערות על הספקטרום האוטיסטי מעניינת ההשערה שהעלתם כאן חיים ושחר. אגב ההגדרה של אסרפגר די הוצאה למעשה מספר ה-DSM בגרסתו המעודכנת.

          1. Jonathan

            6 דצמ 2020 21:18:09

            כיום זה הכל מוגדר כספקטרום אוטיסטי ומה שכונה אספרגר מוגדר כאוטיזם בתפקוד גבוה.
            יש הרבה קריאות להפסיק להשתמש בשם אספרגר כי האנס אספרגר שיתף פעולה עם הנאצים ושלח ילדים אל מותם (אני מכיר את זה כבר 6 שנים, אבל זה התפוצץ חזק לפני שנתיים). יכול להיות שזה באמת חלק מזה שהשימוש במושג בדעיכה.
            https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.6013685

  4. Yinon Yavor

    6 דצמ 2020 12:56:47

    על הכל אפשר להאמין – חוץ מלשטות שאינו יודע אם ניצח או הפסיד.
    הרי מי שמתיימר לשים את הקבוצה לפני התועלת האישית, וסביר שהוא לא יודע אם בנקודת זמן כלשהי יש לו 33 נקודות ו-8 אסיסטים או 37 נקודות ו-7 אסיסטים, מי ששם את הניצחון הקבוצתי מעל הכל – לא ייתכן שאינו מודע לתוצאת המשחק.
    על השאר עוד אפשר להאמין, וגם על זה אני רואה שיש הרבה שחולקים ולא מאמינים. אבל על לדעת תוצאה של משחק (ניצחון/הפסד) – זה לא סביר וסתם הגזמה.

          1. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

            6 דצמ 2020 14:18:07

            זה לא אני… על פי המאמר שמנחם מצטט ממנו זה ניק קוליסון:
            .
            "ניק קוליסון, שמשך רוב שנותיו של ראסל ווסטברוק היה החבר הטוב ביותר של ראסל (והם עדיין בקשר רצוף): "לאנשים אין מושג מי זה ראסל ווסטברוק. בסיום משחק אין לו מושג כמה קלע. 25? 39? 50? לא משנה לו. לא איכפת לו. הדבר היחיד המעניין אותו הוא אם ניצחנו או לא. לפעמים הוא כזה 'הייפר' בסיום המשחק שהוא לא יודע אם זה היה 'W' או 'L'. עד כדי כך!"

            1. עידו גילרי

              6 דצמ 2020 14:47:25

              זה קצת סותר את עצמו לא?
              אתה כבר צריך לדעת איך לקרוא דברים דרך הפילטרים של מנחם…

            2. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

              6 דצמ 2020 15:40:32

              לניק קוליסון הפתרונים…
              וגם אני לא "משוכנע" שכל הסיפורים האלה מדויקים לחלוטין… אבל ההצטברות שלהם, וההתנהגות שלו באופן כללי, היא הבסיס לתזה הפסיכולוגיסטית הזו, מפוקפקת ככל שתהא, ולא בהכרח דוגמא ספציפית כזו או אחרת.

            3. עידו גילרי

              6 דצמ 2020 16:10:13

              אתה באמת חושב שהוא לא יודע כמה נקודות יש לו?
              בהחלט יש כמה קווים מאפיינים שמצביעים שווסטברוק עושה מה שהוא חושב אבל אתה לוקח אנקדוטות והופך אותם לכלל.

            4. מנחם לס

              6 דצמ 2020 16:10:45

              מיקי, תסביר לגילרי שהעובדה שבמשחק הוא מטורף לנצח, והעובדה שהוא כזה הייפר שחצי שעה אחרי שהמשחק ניגמר הוא יכול להיות כל כל מבולבל שהוא לא יודע אם הקבוצה ניצחה או הפסידה – לא סותרות בהכרח אחת את השנייה. הוא רצה לנצח את המשחק בטרוף. אחרי שהמשחק ניגמר – הוא היסטורי.

            5. עידו גילרי

              6 דצמ 2020 16:12:29

              מנחם תסביר בבקשה למיקי למה אתה צריך לשנות את הדברים שאתה מתרגם?

            6. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

              6 דצמ 2020 16:20:11

              אני לא יודע מה נכון ומה לא נכון.
              מכיוון שאלו עניינים שנמצאים בין אזניו של ראסל, אני לא יודע אם אפשר בכלל לדעת.
              אני רק תארתי את התמונה המצטיירת אצלי על סמך האנקדוטות האלו, והרבה סיפורים ורגעים מהעבר.
              למותר לציין שאני לא פסיכולוג, רופא מנתח, אקרובט או מטפס הרים, אבל משפל מעמדי יצא לי להרהר על ראסל אחרי שקראתי את הפוסט של מנחם וזה מה שעלה בראשי. בראשו של מישהו אחר תעלה התובנה שראסל הוא גאון בלתי מובן, חידה מקפצת או איש שיווק ציני. איש איש ואסוציאציותיו. לא חייבים להסכים.

          2. חיים

            6 דצמ 2020 14:19:36

            מתוך המעורב:
            ניק קוליסון, שמשך רוב שנותיו של ראסל ווסטברוק היה החבר הטוב ביותר של ראסל (והם עדיין בקשר רצוף): "לאנשים אין מושג מי זה ראסל ווסטברוק. בסיום משחק אין לו מושג כמה קלע. 25? 39? 50? לא משנה לו. לא איכפת לו. הדבר היחיד המעניין אותו הוא אם ניצחנו או לא. לפעמים הוא כזה 'הייפר' בסיום המשחק שהוא לא יודע אם זה היה 'W' או 'L'. עד כדי כך!

  5. סימור סקגנטי

    6 דצמ 2020 13:06:59

    המציאות היא שב NBA משחקים 82 משחקים, וזה רק בעונה הסדירה. ראס עושה מאמץ לשחק בכולם ולהיות טוב בכולם. זה לא פשוט בשגרה השוחקת של הליגה (הן פיזית והן מנטלית) לנסות להביא את עצמך לשיא ערב אחרי ערב – זאת כנראה הסיבה לכל המנגנונים שהאיש מפתח כדי להיות במיטבו. בעיני זה ראוי להתפעלות, עובדה שהרבה שחקנים ששיחקו איתו מעידים עליו שהוא מקצוען אמיתי ומודל לחיקוי

  7. עגל

    6 דצמ 2020 14:34:12

    תודה מיקי.
    בקיצור, ווסטברוק חי בסרט, סרט בו הוא הבמאי והשחקן הראשי.
    אבל גם אני מחבב את הטמבל הזה, הוא היה יכול להיות החייל האידאלי ביחידת עילית.

  8. Jonathan

    6 דצמ 2020 15:43:47

    נו די כבר. אני יודע שאני זה שזרק פנימה קשב וריכוז ומנחם הביא את הOCD אבל אלו יריות באפלה. ולי זה בעיקר הזכיר אנשים עם בעיה כזו, לא אומר שיש לו
    המציאות לא נפרדת ממנו, הוא כנראה פשוט מתעניין ביותר מידי דברים במקביל.
    לכולנו יש קווים של הספקטרום האוטיסטי. להיות על הספקטרום/אספרגריות זה פשוט כמה מאפיינים תפקודיים שבהם יש פער משמעותי מהנורמה.
    זה לא משהו שאפשר לאבחן ממה שכתוב כאן.

            1. Jonathan

              6 דצמ 2020 16:54:52

              מה מסתדר? לאבחן אנשים על הספקטרום על סמך כמה טענות שעלו עליהם מכתבות?

            2. אור

              6 דצמ 2020 17:44:49

              מה אכפת לכם שנהניתי מהפוסט? ברור שהאבחון לא מדויק

            3. שחר אלוני

              6 דצמ 2020 17:56:35

              לא מאבחנים, פשוט בעקבות הדברים שכתובים בפוסט זה פחות או יותר מה שעולה, או משהו בכיוון.
              כמובן שזה על סמך הפוסט של מנחם ולא על סמך איזו הכרות מעמיקה עם האדם, זה ברור

            4. עידו גילרי

              6 דצמ 2020 18:13:33

              תהנה. לא דיברתי בכלל על הפוסט אלא על כל התגובות אחריו שהתחילו לאבחן את ווסטברוק על הספקטרום האוטיסטי.
              אתה הגבת אלי וקראת לזה 'ניתוחים לעומק'….

            5. אור

              6 דצמ 2020 18:49:29

              פסדר, זה חצי בצחוק כמו גם הפוסט עצמו. הפואנטה שלי היא שניתוחים פסיכולוגיים כאלה (גם אם זה דה שוט בתגובות) זה משב רוח מרענן לעומת אלה הכדורסלניים

  11. etayef

    6 דצמ 2020 17:11:44

    בנבא, רק צעירים וטיפשים נותנים את הכל כל הזמן.
    הרמה הגבוהה ביותר היא להיות מסוגל לתת דקות טובות מתי שצריך, בלי שתהיה אפשרות לעצור אותך.
    ראסל מעולם לא למד איך להיות יעיל בטווח זמן מסויים באופן קבוע. במילים אחרות, הוא לא יודע איך לשלוט במשחק, למרות שיש לו את הנתונים לעשות את זה.

  12. ארז

    6 דצמ 2020 19:15:21

    תיאור מעניין, את השנקל הפסיכולוגי שלי כבר נתתי בפוסט של הדוק, אבל מה שכתבת מזכיר לי מישהו שהכרתי. היה איזה תהליך קבוצתי, לא משנה הסיטואציה, והוא כל הזמן התגובה שלו היתה לכל ביקורת: ״מה שאתה מתאר לא תואם את המציאות שאני חי בה״. בסוף נמאס לי ואמרתי לו שאולי יתחיל לחיות במציאות שכולנו חיים בה, וזה יעזור לו קצת.

  13. אשך טמיר המקורי

    6 דצמ 2020 19:47:56

    תודה מאנו.
    אני לא רואה אצל ראס שום מאפיין של אוטיזם.
    אני לא פסיכולוג אבל למדתי על זה לא מעט באקדמיה ובלימודי המשך, ובנוסף עבדתי עם אוטיסטים.
    מה שאני כן רואה זה הרבה מאפיינים של נוער בסיכון.
    הצורך להראות לכולם כמה אתה חזק כי אתה חלש מאוד בפנים.
    לנצח בעצמך כדי להוכיח לכולם (ולעצמך) שאתה שווה משהו.
    סף תסכול מאוד נמוך והתמודדות רעה מאוד עם כשלונות.
    קושי גדול עם ביקורת כי העצמי לא מספיק חזק להכיל את זה, וכנ"ל לגבי דחיות (לגבי דוראנט – "אני אדחה אותו כדי לא להרגיש שהוא דחה אותי).
    ויש אצלו המון פוזה וצורך פסיכי בשליטה (שוב זה נובע מחולשה).

    1. שחר אלוני

      6 דצמ 2020 22:52:59

      יש מצב, ועם צריך עוד פסיכולוגיה בגרוש, אז אספרגר/ספקטרום פחות מתאים לאנשים דומיננטיים שלא נרתעים מעימותים.
      תכל'ס אנחנו לא יודעים מה קורה כי לא מכירים אותו, יש להניח שלחץ של ספורטאי על שהוא גם סלב, יכול לייצר כל מיני מנהגים יוצאי דופן וכד'.
      אין ספק שחשוב לו להצטיין ושהוא משחק בהתלהבות שמזכירה את אייברסון (ללא ניהול עומסים וכד')

  16. IDO

    7 דצמ 2020 05:22:58

    תודה מאנו, רפרפתי כי זה מאמר מאד ארוך.
    כשדיימו רואה את ראס זה מלחמת כלבים ודיימו תמיד מנצח כי הוא פחות טיפש. הרבה פחות טיפש. הרבה הרבה פחות טיפש מראס.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט