יד האלוהים לוחצת יד לאלוהים – דייגו מראדונה נפטר / מולי

דייגו מראדונה במדי ארגנטינה במונדיאל 1986 – מויקיפדיה בעברית

עשרים וחמישה ימים בלבד לאחר שחגג את יום הולדתו הששים, הלך היום דייגו ארמנדו מראדונה לעולמו בשל אירוע לב. יהי זכרו ברוך.

האיש שהיה ידוע בשל רגליו שחוללו פלאות, בשל ידו שעשתה מעשים אלוהיים, בשל התנהגותו שחצתה עולמות לכל כיוון אפשרי, סבל בשנים האחרונות מבעיות בריאות שהאחרונה שבהן היתה ניתוח להוצאת קריש-דם מראשו לפני מספר שבועות.

מראדונה לא היה טלית שכולה תכלת. מדי ארגנטינה היו אמנם תכלת לבן, אך חייו היו מלאים בעננים כהים, שכל עוד יכולתו על המגרש איפשרה לו לחפות עליהם, חייו התנהלו כחגיגה אחת גדולה. ואולם, מיד עם כל ירידה בכושרו, הוצאו לאוויר הבעיות שלו, במיוחד (אך לא רק) ההתמכרויות לסמים.

ועדיין, על המגרש האיש היה ווינר. בוויכוח הבלתי אפשרי על מיהו הכדורגלן הגדול בהיסטוריה, הוא מועמד מוביל עם פלה, מסי, ופושקש, ואין שום ספק שמעולם לא היה כדורגלן אחר שהשפיע על קבוצתו כמו מידת השפעתו של מראדונה על נבחרתו, במונדיאל 1986.

השפעתו בארגנטינה היתה ועודנה כל כך גדולה, עד שהוקמה כנסייה של שמו, "Iglesia Maradoniana" – "כנסיית מראדונה" שיש לה כ- 200,000 מאמינים שעשרת הדיברות שלה הן:

  1. הכדור לעולם לא מלכלך.
  2. אהבו כדורגל מעל הכול.
  3. הכריזו על אהבה ללא תנאי לדייגו וליופי הכדורגל.
  4. הגנו על חולצת ארגנטינה.
  5. הפיצו את הידיעות על הנסים של דייגו ברחבי היקום.
  6. כבדו את המקדשים בהם שיחק ואת חולצותיו הקדושות.
  7. אל תכריזו על דייגו כשייך לקבוצה אחת בלבד.
  8. הטיפו להפיץ את עקרונות כנסיית מראדונה.
  9. הפכו את דייגו לשם האמצעי שלכם ותנו לבנכם הבכור את השם דייגו.
  10. אל תחיו מנוכרים מהמציאות ואל תהיו חסרי תועלת.

דייגו לא היה חתיך. בהחלט גם לא היה יפה תואר ואין ספק שהוא לא היה גבוה. לא לחינם כינו אותו יריביו "גמד מכוער". אבל הגמד המכוער הזה, היה קוסם ומקסים ומעל לשכמו על המגרש, קוסם שחולל פלאות בל יאומנו ברגליו, ואולי אפילו יותר באישיותו שסחפה את חבריו לקבוצה לשיאים בל יאמנו.

ארגנטינה היום באבל, אבל לא רק היא. כל מי שראה את הקסמים שהצליח דייגו להפיק מעצמו ומאחרים, מוצא עצמו נאנח היום, נאנח משמחה על הגאונות שהיתה, נאנח מרחמים על האדם שהתהילה שיחקה בנפשו לא פחות משהוא שיחק בה, ונאנח בעיקר על עוד פיסת עולם שאבדה מאיתנו ולא תשוב.

ולסיום, הרשו נא לי להראות את מה שהם לטעמי גם נקודת השפל וגם נקודת השיא של דייגו מראדונה שאירעו – למרבית האירוניה – באותו משחק של ארגנטינה מול אנגליה במונדיאל 1986, כי אין כמו הגבוה ביותר והנמוך ביותר לתאר את הגמד המכוער והגאוני שהלך היום ללחוץ את ידו של אלוהים

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 58 תגובות

  1. זה היה מפתיע שהוא בכלל הגיע לגיל 60 עם כמות הקוקאין האקסטות וכל כימיה והאוכל.
    מבחינת כדורגל הוא מאד אוברייטד. הרומנטיקה והנאיביות של פעם נתנו לו גדולה יותר ממה שהיה בתכלס.
    לא בליגה בכלל של מסי או כריסטיאנו

      1. 😂😂😂😁
        ראיתי את דייגו הרומנטיזציה האדירה אותו.
        זידאן רונלדיניו גם עלו עליו תכלס.
        מסי וכריסטיאנו זה ליגה משלהם גם היסטורית הן מבחינת תארים קבוצתיים אישיים וסטט שלא ישבר ב100 השנה הקרובות ואורך השליטה.

        דייגו היה בשיא 6 שנים? מה עשה? הבקיע שער עם היד? ו2 אליפויות עם נאפולי. והיה כל התקופה בטח על ממריצים.

        1. יכולת השליטה בכדור והמסירה והבעיטה והמנהיגות של דייגו היו לא פחות טובים מהאחרים שהזכרת אם לא יותר לפחות בחלק מהדברים.

        1. לשמעון הקוריוז: המנהיגות והווינריות של דייגו, השליטה שלו בכדור, גאונות המשחק שלו, יכולת המסירה, יכולת בעיטות העונשין ויכולת הבעיטה בכלל, לא פחות מזידאן אם לא יותר וגם לא פחות ממסי ורונאלדו.

        1. דייגו הבקיע חמישה שערים ומסר כמה בישולים במשחקי הגביע העולמי (או אליפות העולם – כך צריך לומר כפי שמקובל בכל השפות שאומרים בשפתם הגביע העולמי או אליפות העולם ואין כל סיבה להשתמש בעברית במילה הספרדית מונדיאל שפירושה "עולמיז"), יותר מרונטלגו באליפות אירופה לנבחרות

    1. ראיתי אותו לא מעט גם באיטליה ובעיקר במדי הנבחרת. האיש היה גאון כדורגל והטוב בעולם בזמנו. לטעמי הוא היה טוב הרבה יותר מרונאלדו, אבל פחות ממסי ומפלה (את פושקאש לא ראיתי מספיק).

      1. הוא היה יותר טכני ומלהיב מכריסטיאנו אבל איפה הוא ואיפה כריסטיאנו. כריסטיאנו מנגב אותו בכל פרמטר
        יותר אליפויות יותר גביעי אירופה יותר mvp ובסטט זה ליגה אחרת דייגו לעומתו זה שחקן של 15 נק מול שחקן של 30 נק.
        אין שום פרמטר שמראדונה עולה עליו חוץ מיצירתיות וטכניקה אבל גם קמבה יותר מלהיב מלברון אז מה

      2. ליאונידס ודי סטפנו לא פחות מפושקאש. בהתקפת נבחרת כל הזמנים שלי את שם את פלה ולאונידס במערך עם שני חלוצים ופושקאש או די סטפנו (שיחקו יחד בריאל) כחלוץ נוסף במערך עם שלושה חלוצים.
        מראדונה חובה כקשר בנבחרת כל הזמנים וגם קרויף.

    2. הקוריוז במאמר ששלחתי למנחם הגנתי עלייך וכתבתי שבסופו של יום השתכנעת בגדולתו ( היה לנו ויכוח בזמנו ונדמה שהשכנעת )
      מוזמן לקרוא את המאמר שלי שיתפרסם ואז תבין למה היה הגדול מכולם בעיני .

  2. הפיק של דייגו היה קצר והסטט שלו על הפנים לעומת הגדולים. גם מבחינת תארים הוא נופל מהגדולים. זה כמו להגיד שנובציקי היה הכי גדול בכדורסל די שווה ערך או דוראנט

  3. הוא היה יותר טכני ומלהיב מכריסטיאנו אבל איפה הוא ואיפה כריסטיאנו. כריסטיאנו מנגב אותו בכל פרמטר
    יותר אליפויות יותר גביעי אירופה יותר mvp ובסטט זה ליגה אחרת דייגו לעומתו זה שחקן של 15 נק מול שחקן של 30 נק.
    אין שום פרמטר שמראדונה עולה עליו חוץ מיצירתיות וטכניקה אבל גם קמבה יותר מלהיב מלברון אז מה

    1. ביכולת המסירה ובשליטה בכדור הוא עולה על כריסטיאנו ולא פחות טוב בבעיטות עונשין אם לא יותר ולא פחות טוב כמנהיג ווינר ושיחק בקבוצות פחות טובות.

      1. הציפור בבעיטות עונשין הוא עולה כל כריסטיאנו בעשר דרגות לפחות.
        הוא היה אומן הבעיטות החופשיות הוא מסי ומלמליאן ….הגדולים מכולם

  4. תודה על הפוסט.
    אפשר לנסות להשוות סטטיסטיקות, הישגים, עקביות וכד', להתווכח שעות על ההבדלים בין התקופות…. בסוף, ספורט זה סיפור, ואין בכדורגל סיפור יותר גדול ממראדונה.

  5. עצוב אבל הוא חי חיים שמעטים זוכים לחוות גם עד גיל 120.
    .
    חבל שהתגובות פה יהפכו למי יותר טוב וכל הקשקושים המיותרים האלה

  6. אי אפשר להעביר את הקסם שלו, את מי שלקח את נאפולי הזערורית לפסגת העולם, ואת ארגנטינה החלשה יחסית.
    תמשיכו להתווכח על סטט' ומי יותר טוב ממי, את ההנאה עצמה מהספורט אתם כנראה משאירים לאחרים

  7. לא נמאס לך להתווכח שמעון? לפעמים צריך לקחת צעד אחורה ולהעריך את היכולת של דייגו ואת המילים של אלה שגדלו עליו, לאף אחד לא איכפת מרונלדו או מסי היום וזה בכלל לא משנה מי היה יותר טוב.
    כשמייקל ג'ורדן ימות אתה בטח תתלונן על ההחתמה שהוא עשה ב 2020 של גורדון היוורד

  8. תגובה לשמעון
    1 כתבתי מאמר מקווה שמנחם יכניס במאמר כתבתי שבעבר היה לנו וויכוח דומה עד שהשתכנעת …אז אתה סתם הורס…

    2. לגוף העניין דיברת על נוביצקי שגם הוא הוביל קבוצה לבד שאלת האם זה אומר שהוא הגדול מכולם ומה דייגו עשה חוץ מזה ?

    אז הנה תשובתי בקצרה

    א. נוביצקי באמת גדול יותר ממה שמחשיבים אותו בעיני בזכות אותה אליפות

    ב. ככלל המשקל הסגולי של שחקן כדורסל גדול יותר שכן משחקים 5/5 בכדורגל זה 11/11 ככה ששחקן גדול אחד שמביא תואר "לבד" זה משהו הרבה יותר נדיר ותראה לי אחד זולת דייגו שעשה זאת בגביע העולם /יורו
    תראה לי אחד עם דומיננטיות שכזו

    ג. זה לא רק 86 ב 90 הוא הוביל את ארגנטינה עד לגמר
    אבל צריך לזכור את נאפולי
    נאפולי לא לקחה שום אליפות איטליה לא לפניו ולא לאחריו
    איטליה של אז זו לא איטליה של היום אז זו הליגה הטובה בעולם בתקופת הרנסנס הגדולה ביותר שלה
    היריבות של דייגו היו מילאן של שלושת ההולנדים ועוד לפני כן של מאלדיני ובארזי (כולם טופ 110 כל הזמנים לפי רשימת הפראנס פוטבול )
    ואינטר עם ברגומי מתיאוס וברמה אף הם מאותו המועדון וכן שחקני על כזנגה או קלינסמן
    נאפולי הייתה רחוקה מהם שנות אור ודייגו מצעיד אותה ל 2 אליפויות שוב לא אליפות איטליה של היום אלא אליפות איטליה שהיא הליגה הטובה בעולם עם נאפולי הקטנה והצנועה לא פעם פעמיים ולא רק פעמיים אלא גביע אופ"א (שגם הוא היה הרבה הרבה יותר נחשב מהיום עם איכות יריבות אחרת לגמרי שכן גביע אלופות מנה אז קבוצה אחת בלבד בעוד בגביע אופ"א היו 2-3 ואולי 4 קבוצות מהליגות החזקות ולא פעם האלופות החדשות בארצם )

    הבעיה שלך קוריוז שאתה לוקח נתוני אליפות ליגה לא תחרותית של היום ומשליך זאת על אז

    בעיה נוספת היא ההסתכלות הסט' שהיא אמנם חשובה ונכונה אבל לא חזות הכל

    1. +100
      היה פלה, מרדונה, מסי ורונאלדו. אלו הארבעה הטובים בכל הזמנים.
      מרדונה היה מופלא וההישגים עם נאפולי הקטנהמדהימים.

  9. היה לי הכבוד – והייתי אומר הזכות – לראות אותו משחק. אני עדיין בוחר את פלה לפני כולם – מסי או מרדונה – בגלל המשחק השלם שלו.
    אני מקווה שהיו לו כמה שנות אושר בחייו.

  10. בכדורסל אנחנו כמעט לא מדברים על הגנה, כי את מי זה מעניין? למי יש כוח לסטט. על הגנה, העיקר יכולות התקפה.
    בכדורגל עם 11 שחקנים, על אחת כמה וכמה חשובה ההגנה, גם הקישור, הקבוצה, לא רק ההתקפה.
    אם יש לי הגנה חלשה, השחקן הכי טוב בעולם הוא אוליבר קהן, או שוער אחר בקנה מידה שלו.
    אם יש לי הגנה, אני מעדיף קשר כמו זידאן, או מראדונה (את פלה לא ראיתי).
    אם יש לי קבוצה שמסוגלת להתמודד עם קבוצות אחרות בהגנה ויש לה קישור סביר, אני לוקח חלוץ טוב, אישית מעדיף את רונאלדו הבראזילאי, אבל גם cr7 או מסי באותה רמה.
    בסופו של יום, מבין כל שחקני ההתקפה, אם לא מחשיבים את פלה, אני מעדיף את מראדונה. יותר גדול מזידאן, וקשרים התקפיים אחרים, יודע ליצור לעצמו ולאחרים, יודע למסור ולהבקיע מכל עמדה התקפית.
    בכל המונדיאלים שראיתי, הקבוצות עם הקישור הטוב ביותר בד"כ זכו, או שהיה איז חלוץ שובר שיוויון. אבל בקבוצה שלא שולטת במגרש, חלוצים, גם מאד גדולים לא אפקטיביים בכלל (מצד שני בלי מסיימים איכותיים אף פעם לא תננצח).
    הגדולה של מראדונה כשחקן התקפי, שידע לעשות הכל, והרבה פעמים גם בלי תלות במי שמשחק איתו.

  11. תודה מולי, ותודה דייגו. לא אשכח את הביקורים שלו בישראל. היה שחקן אדיר וחרא של בנאדם. תודה גם לך שמעון על יצוג טוב של ישראל, איך אומרים הארגנטינאים על הישראלים: "האסייתים האלה מה הם מבינים בכדורגל".

  12. תודה על הפוסט.
    לא זכיתי כמעט לראות אותו משחק אבל מבחינתי אין ספק בכל שהוא אחד הגדולים מכולם.
    שמעון – שחרר. אפשר להמשיך את הויכוח על מי-יותר-גדול לנצח אבל יש ימים שזה פחות מתאים.

  13. תודה מולי. בשבילי מראדונה היה חוויה מדהימה של צפיה. במקור בכלל התנגדתי אליו, בגלל הניצחון של ארגנטינה באליפות בביתה ב 1978. ניצחון שניתפס בישראל "כלא מוצדק" בגלל שהולנד נחשבה לחברה של ישראל (חברה עלאק, היום אנחנו רואים מה זה שווה בדיוק). אצלנו בקיבוץ יש רק משפחה ארגנטינאית אחת והם חגגו כמובן, וזה עיצבן, ובכלל אי אפשר היה אפשר להבין איך הם אוהדים את הבאד גאייז. וזה עוד לפני מראדונה.
    אבל אח"כ התחלתי להבין את הגדולה שלו. כשהוא היה משחק הנבחרת נראיתה אחרת לגמרי, כאילו כולם טובים בכמה רמות מעל הערך האמיתי שלהם, ואת זה שמעון לא מצליח להבין. ההרגשה של משחק איתו היתה כמו שלברון בשיאו משחק, ברגע ששחקן כזה על המגרש הכל נראנ אחרת. אותה דבר היה לי עם בארקלי בפיניקס, כשהוא היה עולה הכל נראה אחרת, זה היה כאילו הפעילו את כוח המשיכה בכיוון שלך ונגד המתחרה. הכל קרה דרך מראדונה, הוא היה המנוע והשרירים של הנבחרת. כשארגנטינה שלו היתה עולה לשחק (ולא רק מול ישראל) היריב היה רועד, זאת היתה אימפריה.
    אבל זה כדורסל ובכדורסל זה הרבה יותר קשה.

    1. אני מבין טוב מאד זה לא הופך לגדול מכולם. שמסי היה עולה לשחק היריבות היו מתחילות את המשחק בפיגור. שחקנים רדפו אחריו בלי הפסקה לא יכלו להוציא לו כדור מהרגל.

      1. וכשאקסל רוז היה עולה על הבמות, ווהו. סלאש היה צריך לרדוף אחריו עם גיטרה בלי הפסקה להוציא לו את המיקרופון מהיד.

  14. בגלל שאני עדיין מחוייב לקדם את גלאנו בכל מקום אפשרי, הנה דבריו על מראדונה:
    .
    He played, he won; he peed, he lost. Ephedrine turned up in his urinalysis and Maradona was booted out of the 1994 World Cup. Ephedrine, though not considered a stimulant by professional sports in the United States or many other countries, is prohibited in international competitions.
    .
    There was stupefaction and scandal, a blast of moral condemnation that left the whole world deaf. But somehow a few voices of support for the fallen idol managed to squeak through, not only in his wounded and dumbfounded Argentina, but in places as far away as Bangladesh, where a sizable demonstration repudiating FIFA and demanding Maradona's return shook the streets. After all, to judge and condemn was easy. It was not so easy to forget that for many years Maradona had committed the sin of being the best, the crime of speaking out about things the powerful wanted kept quiet, and the felony of playing lefthanded, which according to the Oxford English Dictionary means not only "of or pertaining to the left hand" but also "sinister or questionable."
    .
    Diego Armando Maradona never used stimulants before matches to stretch the limits of his body. It is true that he was into cocaine, but only at sad parties where he wanted to forget or be forgotten because he was cornered by glory and could not live without the fame that would not allow him to live in peace. He played better than anyone else in spite of the cocaine, not because of it.
    .
    He was overwhelmed by the weight of his own personality. Ever since that day long ago when fans first chanted his name, his spinal column caused him grief. Maradona carried a burden named Maradona that bent his back out of shape. The body as metaphor: his legs ached, he couldn't sleep without pills. It did not take him long to realize it was impossible to live with the responsibility of being a god on the field, but from the beginning he knew that stopping was out of the question. "I need them to need me," he confessed after many years of living under the tyrannical halo of superhuman performance, swollen with cortisone and analgesics and praise, harassed by the demands of his devotees and by the hatred of those he offended.
    .
    The pleasure of demolishing idols is directly proportional to the need to erect them. In Spain, when Goicoechea hit him from behind — even though he didn't have the ball — and sidelined him for several months, some fanatics carried the author of this premeditated homicide on their shoulders. And all over the world plenty of people were ready to celebrate the fall of that arrogant interloper, that parvenu fugitive from hunger, that greaser who had the insolent audacity to swagger and boast.
    .
    Later on in Naples, Maradona was Santa Maradonna, and the patron saint San Gennaro became San Gennarmando. In the streets they sold pictures of this divinity in shorts illuminated by the halo of the Virgin or wrapped in the sacred mantle of the saint who bleeds every six months. And they even sold coffins for the clubs of northern Italy and tiny bottles filled with the tears of Silvio Berlusconi. Kids and dogs wore Maradona wigs. Somebody placed a ball under the foot of the statue of Dante, and in the famous fountain Triton wore the blue shirt of Napoli. It had been more than half a century since this city, condemned to suffer the furies of Vesuvius and eternal defeat on the soccer field, had last won a championship, and thanks to Maradona the dark south finally managed to humiliate the white north that scorned it. In the stadiums of Italy and all Europe, Napoli kept on winning, cup after cup, and each goal constituted a desecration of the established order and a revenge against history. In Milan they hated the man responsible for this affront by the uppity poor: they called him "ham with curls." And not only in Milan: at the 1990 World Cup most of the spectators punished Maradona with furious whistles every time he touched the ball, and celebrated Argentina's defeat by Germany as a victory for Italy.
    .
    When Maradona said he wanted to leave Napoli, some people tossed wax dolls stuck with pins through his window. Prisoner of the city that adored him, and of the Camorra, the Mafia that owns it, he was playing against his heart, against his feet. That's when the cocaine scandal erupted, and Maradona suddenly became Maracoca, a delinquent who had fooled people into thinking he was a hero.
    .
    Later on in Buenos Aires the media gave a further twist to the knife: live coverage of his arrest, as if it were a match, to the delight of those who love the spectacle of a king disrobed and carted off by the police.
    .
    "He's sick," they said. They said, "He's done for." The Messiah who came to redeem southern Italians from their eternal damnation was also the avenger of Argentina's defeat in the Falklands by means of one sneaky goal and another fabulous one that left the English spinning like tops for several years. But when he fell, the Golden Boy was nothing but a numb-nosed, whoring phony. Maradona had betrayed the children who adored him and brought dishonor on the sport. They gave him up for dead.
    .
    But the body sat up. Once he had served his cocaine sentence, Maradona became the fireman of the Argentine squad, which was burning up its last chances to reach the '94 World Cup. Thanks to Maradona, they made it. And at the Cup once again, as in the old days, Maradona was the best of the best until the ephedrine scandal hit.
    .
    The machinery of power had sworn to get him. He spoke truth to power and you pay a price for that, a price paid in cash with no discount. And Maradona himself gave them the excuse, with his suicidal tendency to serve himself up on a platter to his many enemies and that childish irresponsibility that makes him step in every trap laid in his path.
    .
    The same reporters who harass him with their microphones, reproach him for his arrogance and his tantrums, and accuse him of talking too much. They aren't wrong, but that's not why they can't forgive him: what they really do not like are the things he sometimes says. This hot-tempered little wiseacre has the habit of throwing uppercuts. In '86 and '94, in Mexico and the United States, he complained about the omnipotent dictatorship of television, which forced the players to work themselves to the bone at noon, roasting under the sun. And on a thousand and one other occasions, throughout the ups and downs of his career, Maradona said things that stirred up the hornet's nest. He wasn't the only disobedient player, but his was the voice that made the most offensive questions ring out loud and clear: Why aren't the international standards for labor rights applied to soccer? If it's standard practice for performers to know how much money their shows bring in, why can't the players have access to the books of the opulent multinational of soccer? Havelange, busy with other duties, kept his mouth shut, while Joseph Blatter, a FIFA bureaucrat who never once kicked a ball but goes about in a twenty-five-foot limousine driven by a black chauffeur, had but one comment: "The last star from Argentina was Di Stéfano."
    .
    When Maradona was finally thrown out of the '94 World Cup, soccer lost its most strident rebel. And also a fantastic player. Maradona is uncontrollable when he speaks, but much more so when he plays. No one can predict the devilish tricks this inventor of surprises will dream up for the simple joy of throwing the computers off track, tricks he never repeats. He's not quick, more like a short-legged bull, but he carries the ball sewn to his foot and he has eyes all over his body. His acrobatics light up the field. He can win a match with a thundering blast when his back is to the goal, or with an impossible pass from afar when he is corralled by thousands of enemy legs. And no one can stop him when he decides to dribble upfield.
    .
    In the frigid soccer of today's world, which detests defeat and forbids all fun, that man was one of the few who proved that fantasy too can be effective.

  15. הוא היה אדיר שבאדירים, ןעם כל הכבור למסי ורונלדו, שאכן שברו כל שיא אפשרי ברמה האישית והקבוצתית, ברמת הכדורגל הבינלאומי, יש רק שניים בטופ של הטופ – רק פלה ומרדונה.
    וכן, גם ברמה האישית – שתי האליפויות בנפולי וגביע אופ"א – שוות לא פחות, ואולי יותר, מכל ההישגים של מסי בברלונה ושל רונלדו , בריאל ומנצ'סטר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט