THE RING LEADER

מנהיג הזירה/פרנק דיפורד מתרגם שגב פירסט)-חלק ראשון

ספורטס אילוסטרייטד, עשירי במאי 1999

הכותב פרנק דיפורד, נולד ב16 בדצמבר 1938 בבולטימור, מרילנד.

נפטר בשנת 2017, בן 78 היה במותו.

דיפורד כתב עבור הספורטס אילוסטרייטד מ1962 ועד 2017, כמו כן הוא היה סופר וכתב 18 ספרים, 9 מתוכם נובלות. על מאמריו וספריו קיבל המון שבחים ופרסים ואף היה חבר היכל התהילה של איגוד התקשורת הארצי לספורט. (הוא כתב הספורט שמנחם לס מעריך יותר מכל אחד אחר מהכתבים/סופרים)

המתרגם הוא שגב פירסט בן 21 מלהבות חביבה, סטודנט להנדסת חשמל שנה א', אוהד שרוף של הבוסטון סלטיקס.

השחקן הקבוצתי הטוב ביותר בכל הזמנים, ביל ראסל היה במרכזה של שושלת הסלטיקס ששלטה בספורט ביד רמה יותר מכל קבוצה אחרת בהיסטוריה.

*****************

זה היה לפני 30 שנה, במכונית שבה נסעו שחקן הכדורסל לשעבר המבוגר וכתב חדשות הספורט הצעיר. המכונית עצרה ברמזור בדרך לשדה התעופה בלוס אנג'לס. (כמובן שמטבע הדברים, שחקנים מבוגרים אינם כל-כך מבוגרים מכותבים צעירים). השחקן המבוגר אמר "אני מצטער, הייתי רוצה להיות חבר שלך".

השיב לו הכתב "אבל חשבתי שאנחנו כבר חברים"

"לא, , הייתי רוצה להיות חבר שלך, ואנחנו יכולים להיות ידידותיים, אבל חברות דורשת מאמץ בשביל שהיא תעבוד, ואנחנו הולכים בכיוונים שונים בחיינו, לכן, לא, אנחנו באמת לא יכולים להיות חברים."

וזה הכי קרוב שהייתי להיות בקבוצה של ביל ראסל.

בשנים שלאחר חילופי הדברים האלה הרהרתי לעיתים קרובות בדברים שאמר לי ראסל, והתפעלתי שהוא חושב כל כך לעומק על מהי חברות. זה היה, כמובן, אותה סוג של תובנה פילוסופית בנוגע למושג הצוות שהפך אותו לחבר קבוצה הכי טוב שאי פעם היה.

תראו, אתה יכול לעמוד על הבר ולצעוק כל מה שאתה רוצה לגבי מי היה הספורטאי הגדול ביותר ומה הייתה שושלת הספורט הגדולה ביותר, ואתה יכול לצעוק את הסטטיסטיקה המדהימה שלך, ואולי אתה צודק, ואולי הבחור עם הפנים האדומות בהמשך הבר – זה עם הקצף בבירה שלו ודירוג הסטטיסטי המהודר – צודק, אבל אף אחד לא באמת יודע. הדבר היחיד שאנו יודעים בוודאות על עליונות בספורט של ארצות הברית  במאה ה -20 הוא שביל ראסל וקבוצות הבוסטון סלטיקס שהוביל עומדים לבד כמנצחים האולטימטיביים. ארבע עשרה פעמים בקריירה של ראסל זה הגיע למשחק אחד, משחק שאתה חייב לנצח או ללכת הביתה. ארבע עשרה פעמים הקבוצה של ביל ראסל ניצחה.

אבל האש תמיד בערה בוויליאם פלטון ראסל, והוא פשוט לא יסבול אנשים טיפשים- הכי גרועים הם אלה שפרצו לפרטיותו בשביל לקבל חתימה ממנו.

הוא היה אתלט חריג בנוף, הוא היה אתלט עם מודעות חברתית, קול מיוחד שתמיד הביע דברים חכמים ושקולים שהלך יחד עם גוף מיוחד שתמיד ביצע דברים מיוחדים בכדורסל.

חסר פחד ומורא, הוא התבטא נגד כל הדברים – גדולים וקטנים שהטרידו אותו. הוא אפילו לא הופיע בהיכל התהילה כשהוא נבחר אליו, כי הוא הגיע למסקנה שזה מוסד גזעני.

עכשיו, למרות התחנונים של חבריו, הוא הבחירה החיה היחידה מבין 50 הספורטאים המובילים של ESPN במאה שעברה שלא הסכים לדבר עם הרשת. זה בין השאר בגלל שלילה אחד הוא שמע קריין ESPN משבח את הסלטיקס 64 'כקבוצה האחרונה של בוב קוזי'. " קוזי כבר פרש לפני אותה עונה. ראסל אמר, "הם מופיעים בטלוויזיה, הם אמורים לדעת."

 קוזי אומר, "מה שהסלטיקס עשו עם ראס לעולם לא ישוחזר בספורט קבוצתי. אף פעם."

כמובן, הישגים אמתיים פחותים מפוזרים בכל מקום בימינו. במלאת 200 שנה למותו, ג'ורג' וושינגטון נשכח כל כך עד שהם הציגו את שיניו המזויפות ברחבי המדינה, וניסו להחזיר את העניין באב המייסד של המדינה עם פרסום בצורת גימיק. אז האם עלינו להיות מופתעים שדאנק מרהיב אחד בתקציר של אתמול נחשב יותר מאליפויות במשך עשור שלם, בעשור עתיק עוד לפני שלארי ומג'יק – כאילו המציאו את הכדורסל?

טומי היינסון ששיחק יחד עם ביל ראסל במשך 9 שנים וזכה ב10 אליפויות בעצמו, כשחקן ומאמן, מסכם את זה הכי טוב "כל מה שאני יודע זה שהבחור הזה זכה בשתי אליפויות NCAA,  ניצח 50 משחקי קולג' ברצף, זכה באולימפיאדה (56').

אחרי זה הוא הגיע לבוסטון וזכה ב11 אליפויות ב13 שנים.

ואנשי העיר בוסטון קראו למנהרה דפוקה על שם "טד וויליאמס."

לפי הסטנדרט הזה, רק ארמון או קתדרלה מפוארת על הגבעה ראויה להיקרא על שם ביל ראסל.

אבל אז, לעתים קרובות מדי כשאני מנסה להסביר את התשוקה של ראסל עצמו ואת המסירות שלו לקבוצתו ולניצחון, אני מגמגם.

זה כמו לנסות לתאר צבע לעיוור. כל מה שאני יכול לומר, בהתרגשות, הוא שאתה היית חייב להיות שם בשביל להבין. ואני מצטער בשבילך אם לא היית.

ראסל צדק. שנינו הלכנו בדרכים שונות לאחר שהוא הוריד אותי בשדה התעופה. הוא עזב את המשחק בדיוק לפני 30 שנה השבוע, ב -5 במאי 1969, עם האליפות האחרונה שלו, והילד הראשון שלי נולד ב 7 במאי. אז היו כמה דברים חדשים ששנינו היינו צריכים להתעסק בהם ובשנים שלאחר מכן נפגשנו רק כמה פעמים, ותמיד בקצרה.

ואז לפני כמה שבועות נפגשנו בביתו בסיאטל, ולראשונה מזה 30 שנה עליתי למכוניתו. על לוחית הרישוי בלקסוס נכתב CELTIC 6, ועל ידי הנהג היו שתי טבעות אליפות NBA: הראשונה שלו, משנת 57 ', והאחרונה, מ 12 שנים מאוחר יותר. נסענו יחד לאזור מפרץ סן פרנסיסקו, נסענו לשם בשביל לבקר את אביו של ביל, צ'רלי, בן 86 ומתגורר בבית אבות. זאת הייתה נסיעה של 13 שעות על הכביש. עצרנו בדרך למקדונלד'ס, תדלוק, קפה, לקופסת Good 'n' Plenty,להשתין ולקנות כרטיסי לוטו ברגע שעברנו את קו קליפורניה, כי הייתה הגרלה גדולה באותו שבוע במדינה הזהובה. באוקלנד מצאנו פונדק ואכלנו ארוחת דגים בכיכר ג'ק לונדון, שם ישבה חבורה של נשים שחורות זקנות ליד השולחן הסמוך. "חשבתי שהם זקנות," אמר ביל והנהן בראשו האפור לעברם. "ואז נזכרתי, אני כנראה בגיל שלהם." צחקתי. "היי, על מה אתה צוחק?" הוא שאג. אז כשנכנסנו לרכב, היעד שלנו היה חזרה בזמן.

חזרה לעידן ראסל. חזרה לסלטיקס ולאוניברסיטת סן פרנסיסקו דונס, לג'ונס בויז וקוז. כן, ובחזרה לווילט. לסאץ' והייני והשחקן השישי. רד, כמובן. אלג'ין וג'רי. אבל יותר מהסלים, יותר מסתם שנות ה-60.

הניסיון המשפחתי של ראסל מתאר את הקשת הרחבה של המאה. מכיוון, כשצ'רלי ראסל גדל בלואיזיאנה, הוא באמת הכיר גברים ונשים שהיו עבדים. הוא סיפר לי על "ביצוע סימנים באדמה" כדי לעזור לאביו האנאלפביתי לחשב. הייתי מבולבל מהביטוי הזה. "זה מהמדינה הישנה," הסביר ביל. כלומר, מאפריקה, מאות שנים קודם לכן, ביטוי שעבר מדור לדור. וכשדיברנו, והזקן – חובש חליפה אדומה מיוזעת וכובע ירוק – נזכר בתקופות המאוחרות יותר, הוא לפתע חייך ואמר משהו שלא ממש הצלחתי להבין. התקרבתי.

"מה זה, מר ראסל? איך מה?"

"לא, האל," הוא אמר. "הכל בגלל האל דג'וליו." צ'רלי זכר כל כך טוב, אחרי כל הזמן הזה. אתה מבין, אם ויליאם הצעיר, במקרה, לא היה שם באותו יום שדג'וליו הופיע באוקלנד היי בחורף 51 ', כל זה לא היה קורה. שום דבר מזה בכלל. אך לעתים קרובות החיים תלויים בקשרים (חוטים) כאלה, ולפעמים, כמו הפעם, אנו מסוגלים לקחת אותם ולשזור אותם לצעיף לצוואר ההיסטוריה.

הנסיעה הארוכה באוקלנד לא הייתה יוצאת דופן עבור ראסל. הוא נהנה לנסוע למרחקים גדולים. אחרי הכל, הוא מרגיש בנוח ביותר עם עצמו והכי נוח עם חברים קרובים, מגחך עם הצחוק הרועם הזה שלו שקוזי חושש שהוא ישמע מהדהד בחיים שלאחר המוות. במפתיע, 'שובבות' היא המילה הראשונה  שעליה מאמן ג'ורג'טאון לשעבר ג'ון תומפסון חושב על ראסל, ומספר 6 הישן עצמו תמיד מתייחס לסלטיקס שלו כאל "הבחורים" באופן מוזר שנשמע כאילו הוא מתבגר. היי חבר'ה, אנחנו יכולים לשחק את המשחק כאן!

אף על פי שהיה מוקד העניין במגרש, ראסל מעולם לא נהנה להיות הסלבריטאי לבדו. "אני עדיין חושב שהוא ביישן,  ילד של אמא," אומרת קארן קניאטה ראסל, בתו, "וגם עכשיו לא נעים לו להיות באור הזרקורים לבדו." אולי זו אחת הסיבות שהקבוצה חשובה לו כל כך; זה חיבק אותו בחזרה. "הסתדרתי עם כל החבר'ה," אומר ראסל, "ואף אחד לא היה צריך לנשק את התחת של אף אחד. היינו רק חבורה של גברים – ואוי, איזה מתנות נפלאות חברי הקבוצה נתנו לי."

היה פשוט כל כך נחמד להיות אתו בקבוצה", אומר פרנק רמזי, ששיחק עם ראסל בין השנים 1956 ל-64 ', שמונה השנים הראשונות של ראסל ב- NBA. "רק כאשר אחרים באו הוא הקים את החומה הזאת"

ראסל לא אוהב דבר יותר מאשר לדבר. "אה, הפילוסופיה", נזכר סאץ' סנדרס, ששיחק עם ראסל בין השנים 60-69. "אם הוא התחיל ואמר, 'אתה מבין', פשוט גלגלנו עיניים, כי ידענו שהוא הולך לחפור על משהו." אולם בשנים האחרונות ראסל עבר כמה שנים מבלי להתראיין. "אם אני אענה על השאלות, אני רוצה שאלה יהיו השאלות שלי, השאלות הנכונות", הוא אומר –  משהו לא הגיוני, בהתחשב באופן שבו העיתונות פועלת.

או-קיי, אז אין ראיונות. הרצון לפרטיות הוביל להתבודדות.

מצד שני, ככל שזה יישמע הזוי, ראסל מאמין שהוא יכול לחלוק יותר על ידי אי מתן חתימות, כי במקום חתימה מקושקשת לא אישית, עשויה להתקיים שיחה דו כיוונית. בעדינות: "אני מצטער, אני לא נותן חתימות."

"אתה לא?"

 "לא, זה לא אישי. אני לא. אבל תודה ששאלת." ואז, אם הוא חש בתגובה מנומסת, הוא עשוי לומר, "האם תרצה ללחוץ לי ידיים?" ואולי לשוחח.

נאמן עד הסוף לעקרונות שלו, ראסל  אפילו לא נתן לחבריו מהסלטיקס חתימות. פעם אחת זה הביא לריב מכוער עם סנדרס, שרצה מזכרת פשוטה: החתימה של כל שחקן שהוא שיחק איתו. "אתה, סאץ', מכל האנשים, יודע איך אני מרגיש," השיב ראסל.

"לעזאזל, אני חברך לקבוצה, ראס."

אף על פי כן, כאשר הסתיימה המריבה, ראסל עדיין לא חתם. תומפסון, שהיה המחליף של ראסל בסלטיקס במשך שנתיים, בטוח שראסל מעולם לא זכה להנאה מאירועים מסוג זה. "לא, זה הפריע לו," אומר תומפסון. "אבל לעשות את זה בדרך שלו, בתנאים שלו, היה חשוב לו יותר. וזה ביל. גם אם זה יפגע בו, הוא יישאר עקבי בעמדתו."

עדיף להבין מאשר להיות מובן

ראסל מדבר, לעתים קרובות, בפתגמים המשקפים את עמדותיו. "עדיף להבין מאשר להיות מובן", אמר לבתו. "חריץ יכול להפוך לשבר", הוא יעץ לחבריו לקבוצה. ואולי זה שקרוב ביותר לליבו: "אתה צריך לחיות חיים עם כמה שפחות שליליות – בלי להסכים לשליליות"!

אז, לבד, ללא שום מטרד, אחת התקופות המאושרות ביותר שראסל אי פעם חווה הייתה כאשר הוא רכב על אופנוע לאורך המערב בשנות ה -70. כשהוא יוצא לבדו לטיול רכב ארוך בימינו, הוא מאזין לרדיו הציבורי הלאומי, לתקליטורים ולקלטות שהקליט כדי להתאים לטעמו האקלקטי של עצמו. בקלטת אחת, למשל, נמצאים סטיבי וונדר וברל אייבס. על אחר: ווילי נלסון וארתה פרנקלין. אבל, תמיד, ראסל מפנה שעתיים לנהיגה בשקט מוחלט, במדיטציה. הוא מעולם לא שכח את מה שאמר לו פעם יואי ניוטון, הפנתר השחור, כי חמש השנים שבילה בבידוד היו למעשה המשחררות בכל ימי חייו!

ראסל חזר פעמיים ל- NBA לאחר שפרש כמאמן-שחקן של הסלטיקס לאחר עונת 1968-69. כמאמן וכג'נרל מנג'ר של סיאטל סופרסוניקס משנת 1973 עד 77' הוא בנה את הקבוצה שתזכה באליפות שנתיים אחרי שעזב. לקדנציה קצרה עם סקרמנטו קינגס בעונת 87-88 שהייתה, עם זאת, הרסנית ואומללה. בלילה בו פוטר, ניקה ראסל את משרדו; חזר לביתו בסקרמנטו, שהיה צמוד למגרש גולף; ונשאר שם, בשלווה לבדו, במשך שבועות, ויצא רק בשביל אספקה וגולף. הוא לא קרא את העיתונים ולא צפה בחדשות טלוויזיה. "עד היום אני לא יודע מה אמרו עלי," הוא אומר. הוא שיווק את ביתו מיד, ורק כשנמכר, כעבור שלושה שבועות, חזר לסיאטל, שם במשך 26 שנה הוא גר באותו בית באי מרסר, אחד שהוסתר על ידי צלע הר סילבנית, וצופה למטה על אגם וושינגטון.

הוא התגרש בשנת 1973, ראסל חי כהורה יחיד עם קארן במשך מספר שנים, עד שעזבה לג'ורג'טאון בשנת 1980 ולאחר מכן עברה להרווארד. ראסל נותר לבד, ראסל אומר, היו תקופות שהוא היה מתבודד ומתרגל את "הרגלי הנדידה" הביתיים שלו. כלומר, הוא היה סוגר את המטבח, מפעיל את אזעקת הפריצה, מכבה את הטלפון ולמשך שבוע, מסתובב בבית, עובר מספה אחת לאחרת, קורא בזריזות וצופה בטלוויזיה, או במסע בין כוכבים – פשוט הסתובב שם, הגבוה מבין כל ה Trekkies (מומחי מסע בין כוכבים), וישן על ספות שונות.

הוא היה די מרוצה. שחקן הקבוצה המשובח ביותר אי פעם הוא מטבעו מתבודד, שלדעתו שלו זכה להצלחה קבוצתית כזו בגלל האנוכיות המחפירה שלו:ל עולם לא תתחיל להבין את ביל ראסל עד שלא תבין שהוא בו זמנית עקבי וסותר את עצמו.

ראסל החל לצאת מהתקופה הבדידות הגדולה ביותר שלו לפני כשלוש שנים. זמן קצר לאחר שהגיע לסיאטל בשנת 1973, הוא נכנס לחנות תכשיטים, שם פגש במוכרת. קראו לה מרילין נאולט. "בוא אני אגיד לך", היא נאנחת, "לעבוד בחנות תכשיטים זה המקום הכי גרוע לפגוש בו גבר, כי אם אחד נכנס, זה לקנות משהו לאישה אחרת." אבל במרוצת השנים – מדלגים על הנישואים הבאים והקצרים של ראסל, עם מיס ארה"ב לשעבר – מרילין וביל נותרו חברים. כמו כן, היא הרשימה אותו כשחקנית דומינו תחרותי מאוד. כשמזכירתו של ביל נפטרה בשנת 1995, מרילין התנדבה לתת לו יד, ופתאום, אחרי יותר משני עשורים, הם הבינו שהם מאוהבים. כך היה שיום אחד, כשמרילין באה לעזור לביל בחשבונותיו, היא פשוט נשארה איתו בבית על הגבעה שמתחת לאשוחים הגבוהים.

יש שעון גדול בבית שמצלצל כל שעה. כמו ביל, מרילין כבר לא שומעת את זה. היא למדה גם איך לישון עם הטלוויזיה דולקת, כי ביל, חיית לילה, בדרך כלל נרדם כשהשלט תפוס בחוזקה בידו. בדרך כלל ערוץ הגולף פועל. דמיין שאתה מתעורר אל הערוץ הגולף. מרילין למדה גם להעריך נסיעות ארוכות ברכב. פעמיים היא וביל נסעו ברחבי היבשת ובחזרה. חייהם מאושרים למדי; מעולם לא נראה שהיא כל כך שלו. "הם הזוג האולטימטיבי של שנות ה -50", מדווחת קארן. "אין להם אלא דברים חביבים לומר אחד על השני, וזה חלק מהסכם שלהם שלפחות פעם ביום, הוא צריך להצחיק אותה."

אולם למרות כל השביעות הרוחנית שראסל חיפש מאז ומתמיד בחייו, המשחק שלו התאפיין בעוצמה יוצאת דופן ביותר. אם היה מקיא לפני משחק גדול, הסלטיקס היו בטוחים שהכל יהיה בסדר. אם לא, המאמן של בוסטון, רד אורבך, היה אומר לראסל לחזור לשירותים – מורה לו להקיא. שחקני שנה ראשונה (רוקי'ס )שראו את ראסל בפעם הראשונה במחנה האימונים תמיד חשבו שהוא איבד את זה במהלך הקיץ, כי הוא יעמד פנים ויוריד את היכולת שלו , אפילו ישחק גרוע בכמה משחקים, כדי להטעות את היריבים ואז, במשחק הראשון של העונה האמיתית, העיניים של הרוקיס בלטו מהמקום שלהן כשהיכולת האמיתית הופיעה לפתע, בוערת מתחרות. זה היה כאילו הירח המלא הוציא את איש הזאב.

קוזי אומר, "רמת האינטנסיביות בקרב החבר'ה הגדולים שונה. אתה שם חבורה של בחורים ענקיים, חצי ערומים, שם לפני אלפי אנשים, ואתה מצפה שהם יהפכו לרוצחים. אבל זה פשוט לא בטבע שלהם. לכארים [עבדול-ג'באר] היו ככל הנראה הכישורים הטובים ביותר של כל הגברים הגדולים, והוא שיחק עד גיל 42. אם היה לו האינסטינקטים של ראס, קשה לדמיין כמה טוב יותר הוא היה.

אבל אז היה פורש הרבה לפני גיל 42.

סנדרס: "אין שום סיבה לכך שחלק מהסנטרים היום לא יוכלו לחסום זריקות כמו שראסל עשה. לאף אחד אין חוסן נפשי כזה. סנטר חוסם זריקה אחת עכשיו, הקבוצה השנייה תופסת את הכדור וקולעת, והסנטר עומד עם המבט של אני לא יכול לעשות הכל. ראסל היה חוסם שלוש, ארבע זריקות ברציפות – זאת אומרת של שחקנים שונים – ואז פשוט נוזף בנו. "

ראסל: "פעם אחת שחסמתי שבע זריקות ברציפות. וכשסוף סוף קיבלנו את הכדור,  קראתי פסק זמן ואמרתי, 'החרא הזה צריך להפסיק'." בשנים מסוימות ראסל היה כל כך מותש אחרי הפלייאוף, כפי שהוא מתאר זאת, "ממש הייתי עייף עד לעצמות. כלומר, במשך ארבעה, חמישה שבועות, העצמות שלי היו כואבות."

ראסל מאמין כי ווילט צ'מברליין סבל מהמקרה הגרוע ביותר של תסמונת האיש הגדול; הוא היה נחמד מדי, מפחד שהוא עלול לפגוע במישהו. בשנה שאחרי פרישתו של ראסל, במשחק השביעי המפורסם בגמר ה- NBA במדיסון סקוור גארדן, וויליס ריד, הסנטר של הניו יורק ניקס, צלע אל המגרש מול לוס אנג'לס לייקרס, מה שגרם לקבוצתו וצ'מברליין לקפוא. ראסל זועף רק מלחשוב על זה. "אם אני הייתי זה שמשחק מול וויליס כשהוא צולע", הוא אומר, "זה רק היה מחזק את המטרה שלי לנצח אותם הרבה יותר ." ראסל היה קורא לשש – התרגיל שלו – שוב ושוב, הולך ללא רחם על הפצוע, ומנצח את ריד ללא חרטה. הסלטיקס היו מנצחים. זאת  הייתה הנקודה. תמיד."

"להיות הכי טוב בעולם," אומר ראסל, מלקק את שפתיו. "לא בשבוע שעבר. לא בשנה הבאה. עכשיו. אתה הכי טוב. וזה עוד יותר מספק כקבוצה, כי זה קשה יותר. אם אני משחק טוב, זה דבר אחד. אבל לגרום לאחרים לשחק טוב יותר … … "הוא מגחך, מתענג על הזיכרון. "אתה מבין למה אני מתכוון?" ביל אומר זאת לעתים קרובות, תמיד כשאין ספק. זה קשור לדגש יותר מאשר לבהירות. למעשה, אני יכול לדמיין אותו אומר ת זה אחרי שהוא חסם זריקה. אתה מבין למה אני מתכוון?

כן!

חלק שני מחר