אז שברתי את האף המז***ן שלי

סו בירד / סיאטל סטורם
ספטמבר 8, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/sue-bird-seattle-storm

אהלן!! סו כאן. זוהי סקירת גמר ה-WNBA. הכותרת הייתה אמורה להיות "אז שברתי את האף המז***ן שלי (ועוד 16 דברים שאני רוצה שתדעו לפני גמר ה-WNBA)", אבל נגמר לנו המקום. טעות שלי. תודה שאתם קוראים. יאללה סטורם

---

(1) אז שברתי את האף המז***ן שלי. לא הפעם הראשונה, לא הפעם האחרונה – ובכן, בסדר, בתקווה שזאת תהיה הפעם האחרונה. אבל כן זה היה די רע. רגע אחד אני מסתובבת בהגנה, מנסה לשמור על תנועת הכדור של פיניקס, ואז, אתם יודעים, באם (או טראח, או איזשהו מהקול הזה שיכול להיות). יכולתי להרגיש את העצם: מחוץ למקום, נשברת לצד. יכולתי להרגיש את – חכו, האם צריך לשים גיף פה?? כאילו ממש בהתחלה? או שזה כזה מגעיל. בסדר, תדלגו מעל זה אם אינכם רוצים לראות את האף שלי מפסיד בקרב למרפק של בריאנה סטיוארט.

מה אני יכולה לומר? לסטיואי יש זרועות ארוכות. אסור לי להתלונן לגביהן, בגלל שהזרועות הללו – הן חלק ממה שהופך אותה ל-MVP, מה שהופך אותן כנראה לסיבה העיקרית שאנחנו עומדות לשחק בגמר ה-WNBA. אבל עדיין!! אתם יודעים?? אאוץ'. מוטת הידיים של סטיואי גרמו לזה הפעם. 

(2) הדבר הכי רע באף שבור, כאתלט מקצועני, הוא לא הכאב – אלא ההמתנה. רופא הקבוצה שלנו, אדם פורצ'ו, עשה עבודה מדהימה כדי להחזיר את העצם מיד למקום. ואז זה היה תלוי בהרגשתי, אני מתכוונת, יכולתי לחזור ממש מיד לשם. אבל אז יש את כל החלק של "אינך יכולה לשחק אם את מדממת", בגלל החלק הרפואי המגעיל שאתם בכלל לא חושבים לגביו: לדוגמא, אם אתם לא זעירים, אני חושבת שאתם יכולים להתחיל, למשל, דליפה נוזלית … מהמוח שלכם?? (מצטערת, אני לא רופאה – פשוט מישהי ששברה את אפה הרבה). בכל מקרה, בגלל זה וסיכונים אחרים, ישנו חוק שאי אפשר לחזור למשחק בזמן שעדיין יש דימום.

אה ואז יש את מה שקורה: אתם לא מפסיקים לדמם.

לא, באמת, אתם לא מפסיקים. זה נורא. אתם פשוט מדממים, ומדממים, אתם נוטפים מדם, והם מנסים את כל מה שביכולתם לעצור זאת, יש להם את הטריקים הללו של הרופאים שמשתמשים בהם, יש את הטריקים הלא ממש רפואיים הללו (כולל את הגישה המפורסמת שבהם של "תדחפו טמפון או משהו דומה כזה במעלה האף שלכם") – בחיי, אני אומרת לכם. הם ניסו כל דבר. והצוות הרפואי שלנו הוא אחד הטובים בעולם. אבל כאשר אתם שוברים את האף שלכם, הדימום, זה פשוט … מפסיק מתי שמתחשק לו להפסיק, אתם מבינים? ולא לשנייה מוקדם יותר.

(3) עשיתי להם מר מיאגי. אני יודעת שישנם אנשים שלא מאמינים בניצחונות מוראליים, אבל מה שתגידו, אני כן. ומשחק 4 מול פיניקס היה אחד מהם. במשך כל השנה, אתם צריכים להבין: אני הייתי ככה בשביל הקבוצה … אולי תקראו לזה "אמא תרזה". וקיבלתי זאת – אני השחקנית הכי מבוגרת בליגה, ואנחנו אחת הקבוצות הכי צעירות, ואני אוהבת את התפקיד שלי.

אבל בדבר אחד אתם צריכים להיזהר, כאשר אתם האמא תרזה, זה הופך למשענת. אני לא רוצה להיות המנהיגה שהקבוצה מרגישה שהיא יכולה לסמוך עליה, בדרך שגורמת להם לא למצות את מלוא הפוטנציאל שלהן. אני רוצה להיות המנהיגה שמראה להם איך להיות נהדרות. ואפילו שהפסדנו את משחק 4 בשתי נקודות … מעולם לא הייתי יותר גאה בהן. בגלל שיכולנו – ואני אטען שהיינו צריכות – לנצח. היינו צריכות לנצח את המשחק שיכול היה לגמור את הסדרה, במשחק חוץ, ללא רשת הביטחון של רכזת ותיקה. זה עצום. ולכן, בזמן שכולן היו מאוכזבות לאחר משחק 4, היה חלק ממני שלמעשה היה נרגש.

לפני משחק 5, הבאתי להם את החדשות: "כן, אני משחקת … אבל זה לא אמור לשנות".

הן לא היו צריכות אותי.

"אין לכן בכלל מושג", אמרתי להן. "אבל עשיתי לכן קטע של מר מיאגי" (האם הילדים מבינים את ההקשר? אני מקווה שכן). "אתם חשבתם שאתם פשוט חוזרות על פעולות ניקיון, למעלה ולמטה – אבל כולכן למדתם לנצח, במשך כל הזמן הזה".

(4) השנה המרקורי לא היו טובות, הן היו נהדרות. אני מקווה שאנשים יבינו זאת לגבי הסדרה בינינו. אני חושבת שכולם ראו את "מספר 5" מודבק לדירוג של המרקורי, ואז ראו אותנו עולות ל-2-0 מולן … ואז כאשר הן חזרו מולנו, זה נהפך לסיפור גדול כיצד אנחנו "נתנו להן לחזור". אבל, אני מתכוונת … בחייכם. אין מצב. קודם כל, אם אתם באמת חושבים שהן באמת מקום 5, אתם משוגעים. הקבוצה הזו התמודדה עם פציעות במשך כל השנה – אבל ברגע שהן עשו את ההתאמות שלהן, בחצי השני של העונה? הן היו קבוצת עילית. ואז שנית, כן: עלינו ל-2-0, ואז "נתנו" לפיניקס לחזור לשוויון 2-2. עשינו זאת. אבל האם באמת צפיתם בסדרה? הן יכלו לנצח בכל משחק. אני מתכוונת, הן יכלו לנצח אותנו בסוויפ, זה כמה טוב הן שיחקו. ואני פשוט חושבת שיש להזכיר זאת כאן. אנחנו מדברים על קבוצה עם דהוואנה בונר ובריטני גריינר ולמעשה עם ה-GOAT, אתם מבינים?? אף אחד פה לא התגנב אחרי מישהו.

(5) בניגוד לדיווחים, אין לי למעשה מסיכת הגנה לפנים. כאילו, אני לא פשוט …. "בבעלותי מסיכה" שאני "שמה בכוננות" בזמן "אירועים חסרי מזל" כאשר אני "שוברת את האף".

יש בבעלותי שלוש.

(6) קיבלתי הרבה מחמאות על משחק 5 – כנראה יותר מדי מחמאות. תקשיבו, אני מודה בזה, זה סיפור טוב: ותיקה מקבלת פיצוץ לפנים, שמה מסיכה של גיבורים, נהפכת להיות בלתי עצירה מהשלוש ומובילה את הקבוצה שלה לניצחון. אבל מיש צפה בכל העניין הזה, הם כנראה יודעים שדורגתי כנראה שלישית בדירוג הסיבות מדוע ניצחנו את המשחק ההוא. הנה ארבע הסיבות שלי: (1) סטיואי, (2) סטיואי, (3) מאמץ קבוצתי נהדר, (4) סטיואי.

עכשיו, אני לא חדשה לזה. אני כבר הרבה זמן עוסקת בזה.ואני יודעת מספיק שזה קרב אבוד להתלונן לגבי זה שה-MVP של הליגה לא מקבלת מספיק קרדיט או תשומת לב. אני מבינה שאני כנראה לא אקבל הרבה סימפתיה פה, לקרוא ל-MVP של הליגה "אנדרייטד". אבל … תשמעו. סטיואי. סטיואי סחבה אותנו במשחק 5. אני מתכוונת, היא פשוט ממש סחבה אותנו.

וכפי שאמרתי, היו כל כך הרבה רגעים קטנים  אחרים שהיו מגניבים, רגעים קבוצתיים: השלשה הגדולה של ג'ורדן. אלישה לוקחת כדור חוזר חשבו ברגע ההכרעה. סאמי, מהספסל, קולעת זריקות ומשתקת הגנה לוחצת (סאמי אף פעם לא מפסיקה להילחם. היא פשוט יוצרת מהלכים). ובנוסף תשימו לב לשחקנית המשתפרת של 2018, נטשה – העבודה שהיא נתנה בריבאונד התקפה היה עצום. אנחנו לא מנצחות עם היא לא לוקחת את הכדורים החוזרים הללו.

ואז כן, בהחלט, אני התחממתי משם.

אבל שוב פעם: בואו נשים לב שכל הקבוצה עשתה משהו מדהים ביחד. וזה, עם סטיואי בפלייאוף הזה, אנחנו צופים במישהי משחקת את המשחק הזה בצורה אלוהית.

(7) אני לא מחטטת באף שלי. כנראה שנתפסתי מספר פעמים עם האצבע שלי תחובה באפי מאז שהמסיכה חזרה?? כמה נוראי זה. אבל תשמעו: פשוט תצטרכו לסלוח לי על כך שאני מחטטת באף המזויף שלי לעת עתה. אם זה גורם לכם להרגיש טוב יותר, ובכן, אני מבטיחה שזה לא באמת נזלת. זה פשוט שיש שם דם בפנים, בגלל האף השבור, ואני צריכה להוציא את זה החוצה. כתוצאה מכך: סו בירד דוחה את כל הטענות שהיא מחטטת באף. ההגנה סיימה את טענותייה!!

(8) סטיואי תיקנה את הזריקה שלי. בסדר, אז אתם יודעים איך אמרתי שסטיואי לא מקבלת מספיק קרדיט עבור משחק 5? ובכן, הרבה מזה בגלל הדברים שכבר דיברתי עליהם: 28 ו-7, 11 מ-21 מהשדה, מסרבת לתת לפיניקס לברוח מוקדם במשחק, הייתה פשוט העוגן שלנו בכל דרך אפשרית. אבל מה שבנוסף אני רוצה שאנשים ידעו הוא, בסערת הזריקות שלי שם, בזמן ההכרעה – סטיואי ממש ראוייה לכל הקרדיט על כך גם כן. התחלתי את המשחק כשאני קולעת בסדר גמור, אבל מאיזושהי סיבה התקררתי ברבע השני. וזאת הייתה סטיואי שניגשה אלי, בזמן שהייתי על הספסל ברבע השלישי, והיא אמרה, "את צריכה להשתמש יותר ברגליים שלך, תשתמשי יותר ברגליים שלך". ואני ככה, "מה?" וסטיואי הסתכלה לעברי ואמרה פשוט, "הזריקה שלך. היא קצרה. את צריכה להשתמש יותר ברגליים שלך".

ואז ראיתם מה קרה מאותה נקודה.

אבל עבורי, אתם יודעים, דברים כאלו – זוהי הרמה הבאה עבור סטיואי, שמגיעה, וזאת הרמה שמפרידה אפילו את נבחרי ה-MVP. כאילו, ישנה רמת MVP … ואז יש הרמה של דיאנה, אתם מבינים למה אני מתכוונת? ואני לא אומרת שסטיואי ברמה של דיאנה כבר, יש לה הרבה שנים להגיע לשם – אבל יש לה את הפוטנציאל. ודברים כאלה, אלו הדברים שרואים מהגדולים ביותר: ממש כמו, ששחקן נהדר לא רק יכול להיות מעולה בעצמו, ולתת הופעה מדהימה, אלא שהם יכולים להדביק את חברי קבוצתם בגדולה הזו?? זה השלב הסופי האמיתי בספורט הזה, עבורי.

(9) בואו נדבר על האוהדים שלנו לרגע אחד. רשמתי את החלק הזה כולו בהדגשה לכבוד האוהדים המדהימים שלנו. ברצינות – כמה קולניים אתם יכולים להיות. אפילו לא יכולנו לשמוע את השופטים שורקים במשרוקיות שלהם במשחק 5. כולכם גרמתם לכאבים באוזניים שלי. זה היה מדהים. אל תתעסקו עם אוהדי הסטורם. אל תתעסקו עם סיאטל.

(10) הרע בעצמי: סו הכועסת. בהסתכלות לאחור על זה, אולי לא הייתי צריכה להתעצבן על השופטים כפי שעשיתי. אני נשבעת, ובכן – לבישת המסיכה?? זה מרגיש כאילו מישהו מנסה לקרוע את הפנים שלי. אבל אז הסתכלתי בוידאו, לאחר המשחק, וזה היה בכנות די נקי. בכל מקרה, חברה, מתנצלת על הכעס. אולי הגזמתי בתגובתי 🙂

(11) החברה הטובה שלי, ה-GOAT, היא אחת הטובות ביותר. תשמעו – זה תמיד יהיה קשה להיות מודחות בפלייאוף. זה מרגיש ככה לגבי כל סדרה, מול כל יריב, בכל סיבוב. אבל בכל זאת הגענו לנקודה שם, הייתי אומרת מתישהו בסביבות משחק 4, שם זה נהייה ברור שזאת לא הסדרה הממוצעת. ואחד הדברים שבגללם זה היה כה ייחודי, עבורי, זה כיצד – כשאנחנו הקבוצה הצעירה, ואז פיניקס, כפי שאמרתי, מדורגות נמוך והיו צריכות להתמודד עם פציעות כל השנה?? אני חושבת ששתי הקבוצות שלנו הגיעו למצב שהן מאמינות שהן הקבוצה שראוייה לזכות באליפות – במהלך הסדרה.

האם זה הגיוני? כאילו, עבורנו, אני חושבת שעשינו זאת במשך כל השנה בעונה הרגילה. אבל אז, אתם יודעים, הייתה ההרגשה הזו של טריקת הדלת על פיניקס בשני המשחקים הראשונים אצלנו בבית – כאילו מורידים את ה-GOAT וחיים כדי לספר על כך. ואני חושבת זה מתי שהכל השתנה עבורנו. עכשיו, אנחנו לא רק רוצות להיות נהדרות, ידענו שהיינו נהדרות. מה שהפך את ההפסדים האלה להרבה יותר לא מקובלים. ואני חושבת שזה היה אותו הדבר עבור פיניקס, לאחר שהן חזרו במשחק 3 ולאחר מכן במשחק 4, כדי להשוות את הסדרה. עבורן, זה הרגע בו הכל התחבר להן. הן ידעו שהן ברמה של "אלופות". מה שהפך את זה להרבה יותר הרסני כאשר הן נכשלו בזכייה באליפות.

ספורט הוא אכזרי באופן מטורף באופן הזה, הלא כן? אבל, כן – כמה שזה היה מרגש לנצח את הסדרה ההיא, זה היה ממש כואב שמישהו היה צריך להפסיד. וזה היה אפילו כואב יותר שמוסיפים לזה שאחת המפסידות היא החברה הכי טובה שלי בליגה.

ברור, ובכן, כאשר זה נגמר, די הראתה קלאסה. "שמחה בשבילך", היא אמרה לי, שדרכינו הצטלבו בסיום המשחק. "ממש שיחקת אותה. סדרה מטורפת. בהצלחה".

וזה מדוע היא ה-GOAT.

(12) אבל הנה מדוע היא חברתי הטובה ביותר. לא עברה יותר משעה לאחר שהגעתי הביתה לאחר משחק 5 ופשוט נרדמתי. לאחר ניצחון כמו זה, אתם ישנים ממש טוב. ואז התעוררתי בבוקר למחרת, ובדקתי את ההודעות שלי. הודעות נורמליות לאחר ניצחון גדול: "משחק נהדר", "ברכות", "ראיתי אותך בספורטסנטר", וכד'.

אה, כן, ואז קיבלתי אחת מדיאנה.

זה היה בערך בסביבות חצות – כנראה מדבר כזה של סיום עונה עם חברות קבוצתה.

רשמתי פה את ההודעה.

סו, יצאנו ואני משחקת פאקמן. פשוט הפסדתי. ותנחשי מי הופיעה עם התוצאה הגבוהה ביותר. מישהי בשם סו. ביי

ביי.

(13) חזרנו! לגמר! אבל זה לא כזה פשוט. יש לי מטען שאני סוחבת פה, קצת. כי בדביל להבין את הסיפור של קבוצת הסטורם השנה, ממש חייבים להבין את הסיפור של שלוש השנים האחרונות.

לפני שלוש שנים, בסיום עונת 2015, די הגענו לתחתית: 10-24, כמעט אחרונות בליגה. זכינו בתואר ב-2010 … אבל עכשיו זה מרגיש כאילו זה היה בחיים אחרים. קבוצות הולכות במעגלים, ואנחנו היינו תקועות באחד רע – וזה הרגיש כאילו אין מוצא, מתישהו בקרוב. וכשאני הופכת לשחקנית חופשייה במהלך סיום העונה, וכנראה שהחלק האחרון בקריירה שלי עומד לפני … אתם יודעים, זה ממש הרגיש כאילו עלי לקבל החלטה קשה. האם עלי להישאר עם הסטורם? או שעלי לעזוב עבור מועמדת לאליפות?

מצד אחד, זה בכלל לא היה מסובך – סיאטל, זה המקום עבורי. זה תמיד היה המקום. אני מתכוונת, אתם מכירים את זה שילדים מדברים על חלומם ש"מוקף בגדר לבנה"? עבורי החלום הזה היה תמיד להיות בסיאטל לכל החיים. אני מדברת על לשחק את כל הקריירה שלי כאן … ואז לפרוש כאן … ואז לרכוש כרטיסים בצדי המגרש למשחקי הסטורם (והסוניקס!) כאן … ופשוט, אתם יודעים, לחיות את הימים שלי פה כמו האנשים המבוגרים שמסתובבים בסיאטל שאוהבים ומדברים כדורסל. זה היה החלום שלי. אבל אז מצד שני – זה היה קשה, אתם מבינים? בגלל שהזהות הכוללת שלי כשחקנית כדורסל היה לגבי ניצחונות. ואני לא מתכוונת לכך בדרך שחצנית. אלא יותר בכיוון של … זה המשחק שתמיד רציתי לשחק, והמשחק שתמיד ניסיתי לדמות את עצמי אליו. מעולם לא רציתי לרדוף אחר הסטטיסטיקה או תארים, או לקלוע 20 זריקות לערב, או כל דבר כזה. אלא תמיד רציתי להגיע למשהו כזה, שאנשים ידברו עלי והם יהיו ככה, "אה, כן, סו בירד, שחקנית מנצחת".

ככה שדיברתי עם האנשים החשובים בחיי. ברור שדיברתי עם המאמן  אוריאמה – היו לנו הרבה שיחות שממשיכות לגבי הרבה דברים. אתם יודעים, כאשר אנשים מדברים על המאמן אוריאמה והתכנית שהוא בנה ביוקון, אני חושבת שלעתים קרובות הם מפספסים את העניין הזה: כיצד הוא באמת נהפך להיות מנטור לחיים לכל השחקניות שעברו בתוכנית שלו. כאילו, הנה אנחנו, ב-2018, זה 20 שנה לאחר שהמאמן גייס אות, והוא עדיין נותן לי עצות.

אבל בכל מקרה, זה מצחיק – החיים מצחיקים. זה פשוט אחד מאותם דברים. בגלל שיש לכם את כל השיחות הללו, אתם מבלים שעות וימים ושבועות וחודשים בחשיבה שזה נגמר, פתאום, משום מקום, משהו פשוט מתרגם את כל זה … אני מתכוונת, כמעט חסר משמעות.

לא ממש אמרתי הרבה, בפומבי, בגלל שזה אף פעם לא היה פשוט, ומעולם לא רק לגבי העניין הזה … אבל באותו הזמן, זה כאילו – מה ההבדל בין "רק" ו"לרוב", שזה מגיע להחלטה חשובה בחיים כמו זאת? אז אני אף פעם לא ממש בטוחה כיצד לפרש זאת. אבל אומר זאת בכל מקרה: זכינו בהגרלת הלוטרי.

קיבלנו את בריאנה.

ובנקודה ההיא, לא אכפת לי לומר זאת בכלל. למעשה, אני גאה לעשות כך, בגלל שהיא ראוייה לזה: רגע אחד, היינו רק עוד קבוצה בבנייה. ורגע לאחר מכן, היינו הקבוצה עם בריאנה סטיוארט בסגל.אני מתכוונת, אפילו לקרוא לזה ה"לוטרי" – זה להמעיט בערך של זה, נכון? בגלל שהלוטו הוא שנתי, מתקיים בכל שנה, ברור, יש בחירה מספר 1. אבל מה שקרה לנו, עם סטיואי? אני אומר שזה משהו שקורה בדור או יותר, שיש שחקנית עם יכולות כמו שלה. יש את לברון ג'יימס, או טים דאנקן, אתם מבינים? זוהי בריאנה.

זכינו – אז נשארתי.

ועכשיו חזרנו.

(14) סדרת הגמר השנה הולכת להיות אדירה. אני מאמינה שהמיסטיקס הן קבוצה נהדרת. אני מאמינה שאנחנו קבוצה נהדרת. ואני מאמינה שזה הולך להיות נהדר, גמר WNBA  נהדר.

אני מתכוונת, פשוט תעברו על הסגל של המיסטיקס (לא שעשיתי זאת או משהו) – הוא גדוש בכל טוב. קריסטי טוליבר, כקלעית, היא יכולה להשתלט על המשחק. אריאל אטקינס, כשחקנית שנה ראשונה, יכולה להשתלט על המשחק. נטשה קלאוד נהפכה להיות שחקנית. טינה הוקינס הייתה עצומה אצלם בסדרה האחרונה. זה פשוט שחקנית אחר שחקנית, פשוט גלים של כישרון, והקילר אינסטינקט שראיתם אותן מוציאות לפועל כל השנה. זה פשוט מטלטל את המוח, אתם מבינים – לחשוב על כמות הנשק שיש למיסטיקס, ובכמה דרכים הן יכולות לנצח אותכם.

ואז פתאום אתם ככה, אוי, לעזאזל, יש להן את אלנה דלה דון.

זוהי הרמה שאלנה נמצאת בה כרגע, וזאת המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לה. אתם בכלל לא ממש סופרים את אלנה, כשזה מגיע לנתח את המיסטיקס. בגלל שבסופו של יום, זה כאילו כמו … ובכן, איך בדיוק אפשר לנתח את אלנה בכלל? מה תרוויחו מזה? היא פשוט טובה מדי. היא כבר הולכת לתפוס אותכם.

היא הולכת לקבל את שלה.

בנוסף, אני מתכוונת – היא לוחמת ללא חת. הדרך שהיא עדיין על המגרש, עדיין מובילה את הקבוצה שלה ליתרון, אפילו עם הפציעה הזו? אפילו לא יכולתי לצפות בפציעה של אלנה, בגלל ששמעתי שזה היה כל כך מחריד. ובינתיים אלנה, היא הייתה מסוגלת לשחק תוך כדי. היא פשוט מיוחדת, בחיי.

ובכל צורה בה מסתכלים על הדברים, וושינגטון מציגה בעיה.

(15) "ה-WNBA ליגה טובה עכשיו". לא. בחייכם, כולכם, אני מתחננת אליכם, אל תהיו החברה האלה … פשוט … פשוט אל תהיו! ה-WNBA הייתה טובה – תמיד.

אבל באותו הזמן…

אני לא אעמיד פנים שאני לא מתרגשת לראות את הליגה שלנו מתחילה לפנות לפנייה כזו, בראייה מסוימת. הרייטינג עולה, תשומת הלב גדלה, והדיבור במיינסטרים גדל (בבקשה תודיעו לטרולים שלי שאני עכשיו נמצאת ברמ ה"מזהים אותי בסופרמרקט אחד בסיאטל, לפעמים" שזה נדבך של פרסום). ובזמן שאני אשמור על כך שהמוצר שלנו תמיד עלה, אני בהחלט אסכים שזאת הייתה ליגה כיפית לצפות בה השנה, כאשר ההתקפה מתפתחת, והתוצאות גבוהות, והכישרון עמוק מאי פעם.

אז אם במקרה אתם אוהבי ספורט, או מישהו אובססיבי המנסה להוכיח שהסנטר המחליף במכללת הדיביזיה ה-3 שלו יכול לנצח אותי באחד על אחד, אני חושבת שכולנו יכולים להסכים:

זוהי תקופה נהדרת להמשיך עם הנשים.

(16) איחרתם, אבל זה בסדר. אני עדיין אוהבת אותכם. אחד הדברים המצחיקים שאנשים ממשיכים לדבר עליו זה איך בחורים כמו קובי ולברון ודי-וויד ו-KD הראו לי או שהראו לליגה אהבה בטוויטר. וכאשר הם מעלים זאת, בדרך כלל הם מתכוונים – אבל הם תמיד, כאילו, חצי מופתעים. או, כאילו, הם גאים בי, על ההישג המשמעותי הזה של הליגה, של, אני לא יודעת, "שקיבלנו פרסום משחקן כדורסל מפורסם בטוויטר". וזה פשוט ככה … מחמם את הלב. אני אוהבת אותכם. תודה לכם שהבאתם את זה לתשומת לבי, ואני מודה לכם שהייתם גאים  בשמי.

אבל כל כך איחרתם.

סיפור קצר. זה  2004 – אנחנו באולימפיאדת אתונה. ובמהלך האולימפיאדה, אתם יודעים, קבוצת הכדורסל של הנשים ושל הגברים, בילו הרבה זמן ביחד. אבל הייתי ממש צעירה באותו הזמן, בתחילת שנות ה-20 שלי, ואני חושבת שבאותה נקודה אולי הפנמתי את הרעיון הזה שהרבה גברים שונאים כדורסל נשים. ומה שלא הבנתי עדיין שזה נכון חלקית. האמת היא, שהרבה גברים שגרועים בכדורסל שונאים כדורסל נשים. אבל החברה שבאמת יודעים לשחק? 99 פעמים מתוך 100, הם מכבדים אותנו. והחברה שהם ברמה עולמית – במקום, למשל, ברמה אולימפית? אם אתם ברמה הזו, גיליתי, לכולם יש משהו אחד במשותף: הם אוהבים כדורסל עד לשד עצמותיהם. גברים, נשים, לא חשוב מה.

אבל כפי שאמרתי, אני לא ממש חושבת שידעתי אז. אז זה אחד מהימים הראשונים באולימפיאדה, אחד מהימים שקבוצות הגברים והנשים מבלים ביחד. ובסופו של דבר הגעתי לשוחח עם אחד מהחברה הצעירים בקבוצה, לברון ג'יימס. ואנחנו בעיקר בשיחת סמול-טוק, אתם מבינים, מדברים על זה ועל זה, אתונה, הכפר, התלבושות לש המדינות האחרות, מי בכלל יכול לזכור. אבל אז, משום מקום, ממש לקראת סיום השיחה – הוא הסתובב. הוא הביט לעברי, והוא אמר, "היי, כולכן עושות את שלכן השנה. תמשיכו ככה". ובראשי, אני חושבת, אתם יודעים  – לא. זה לברון. הבחור פשוט מנומס. הוא בוודאי לא יודע באיזו קבוצה  אני משחקת.

ואני חושבת שהוא יכול היה לקרוא את מחשבותיי. בגלל שאז הוא עצר לרגע, והוא הסתובב עוד קצת לעברי, כמעט ככה קורץ – והוא חייך. ואז הוא הוסיף, "שני במערב".

(17) קדימה סטורם!!! סיאטל, יש לנו את זה.

---

את שנת 2018 סיאטל סטורם סיימו עם זכייה שלישית באליפות (לאחר שתי זכיות ב-2004 וב-2010). את בועת ה-WNBA הסטורם סיימו עם ידן על העליונה, לאחר ניצחון בסוויפ 0-3 על לאס וגאס אייסס, וזכייה בתואר ב-4 שלהם ב-20 שנות הקיום של המועדון.

בריאנה סטויארט, הסנטרית המצויינת של הסטורס, זכתה בתואר ה-FMVP, וזאת לאחר "רכבת ההרים" שעברה בשלוש השנים האחרונות: זכייה בתואר ה-FMVP ב-2018 ולאחר מכן החמצת כל עונת 2019 עקב פציעה באכילס, ואז כאמור חזרה וזכייה בתואר הקבוצתי והאישי.