לא האמנתי שיהיה כל כך קשה לחזור הביתה. השניה בה קראתי את המילים "הפועל ירושלים הפסידה בגביע הטוטו" היתה מן הקשות ביותר שחוויתי בימי המגיפה האלו, ובחיים לא הייתי חושב שחמש מילים שכאלו ישפיעו עלי כל כך.

בחיים האלו אתה חוזר הביתה כל כך הרבה פעמים, אבל רק מעטות הן הפעמים שנחרתות, חורשות וצורבות את נשמתך ומהותך. "תמיד קשה לעזוב בית", יאמר לך כל מי שיצא לצבא או לטיול שאחריו, יבהיר לך כל מי שעזב את אביו ואימו ודבק באשתו תחת קורת גג חדשה, ויהסס (או יותר סביר שיצרח) להכריז בכאב בפני הוריו, כל ילד שהוריו כפו עליו לעבור דירה בגיל ההתבגרות.

אבל מה שלא מספרים לך, הוא שלעתים קשה, אבל ממש ממש קשה לחזור הביתה. ויודעים מה? במקרה שלי לפחות, כל כמה שהיה לי קשה לעזוב את הבית שהפועל ירושלים היתה לי משך יותר מארבעים שנה לטובת "הפועל קטמון ירושלים", כעת הרבה הרבה הרבה יותר קשה לי לחזור הביתה אחרי תריסר שנים ועוד שנה של השתייכות נשמתי לנווה המדבר בכדורגל הישראלי ששמו "הפועל קטמון ירושלים".

הפועל קטמון ירושלים היתה הבטחה למשהו אחר. אני אולי תמים, אבל התחושה שלי (ומידיעה גם של לפחות חלק מהאחרים) היתה של הקמת עולם אחר בלי החוליים שהיו בהפועל ירושלים של פעם, בלי הזוועות של הכדורגל הישראלי, בלי השנאה, האלימות והרוע ששררו ושוררים לא רק בעולם הכדורגל אלא גם בחברה הישראלית. בקיצור: קטמון היתה אמורה להיות תחילת הגאולה, או מינימום אוטופיה.

ולאוטופיה היה על מה להסתמך! משחק כדורגל ששלושים אחוז מהצופים בו הם נשים – בוצע. משחק בו אינך מפחד להביא למגרש ילדים בני שלוש וארבע – בוצע. מעורבות חברתית על בסיס הכדורגל – בוצע. תרומה לקהילה – בוצע. קבוצה ובה משחקות זו לצד זו חילוניות, דתיות וערביות – בוצע. קבוצת אוהדים שמעודדת כל התשעים דקות – בוצע. תרומה לכדורגל נשים – בוצע. ליגת השכונות בכדורגל הירושלמי – בוצע. עליה מליגה ג' לליגה ב' לליגה א' לליגה הלאומית – בוצע. יושב ראשית של הקבוצה – בוצע. עליה לליגת העל – לא בוצע.

אבל לאוטופיה היה גם שיברון. לא, אני לא מדבר על אי ההצלחה לעלות לליגת העל בשנים האחרונות. בניגוד לחלק מהאוהדים האחרים, אני לא רואה בניצחון את מהות הספורט ואולי לכן לא ראיתי בליגת העל את חזות הכול. אבל אני בהחלט כן זוכר את המשחק ברמלה בו הורחקו שחקנים של קטמון עקב מריבה.

"הם באמת לא קולטים שאנחנו מנסים לעשות פה משהו אחר?" אני זוכר שחשבתי לעצמי, ונזכרתי המשפט שאומר שהיהודים היו רוצים להיות עם ככל העמים – אם רק היו נותנים להם… לשחקנים שלנו, נשברתי להבין מהר מדי, אין בהכרח את האידאלים של (חלק מן) האוהדים, הם פשוט… שחקני כדורגל…

"אי אפשר להחליף אהדה לקבוצת כדורגל!" קובעת נחרצות הטענה שהושמעה מיליארדי פעמים בשיחות סלון. אז מתברר שאפשר! אמת, כאשר כל חברי – עד האחרון שבהם – עברו לאהוד את בית"ר בשנות העשרה שלי, אפילו לא עלה בדעתי לוותר על האהדה ל"הפועל" ולהפוך ל"ביתרי", ואולם כשקם מועדון אוהדים שניסה לשפר את הקיים, עברתי ונשביתי בקסם, והפכתי כולי "קטמון".

היו חלק שפיתחו שנאה ל"הפועל של סאסי". לא אני. תמיד היתה לי פינה חמה בלב ל"הפועל ירושלים", ולא שמחתי כאשר היא כשלה שוב ושוב במורד הליגות, אפילו לא כאשר ניצחנו אותם במשחקים. רציתי וקיוויתי שיתעלו ויצליחו ושיהיו שניים רק לנו.

כשעלתה המחשבה לקנות את השם אחרי שהפועל ירושלים נסגרה סופית, שבעים אחוז מאוהדי קטמון הצביעו לחזור הביתה. לחזור להיות "הפועל ירושלים". אני לא הייתי בעד. החשש העיקרי שלי היה ש"נחזור להיות ככל הקבוצות", ובמיוחד שהחלק של האוטופיה ייעלם לטובת ההצלחה במגרש. אבל כמיטב המסורת של קטמון, קיבלתי את החלטת הרוב.

אני מעדיף להאמין שהדברים יישארו כפי שהם, מעדיף לקוות להצלחות בשדה הספורטיבי ללא שום ויתור על הפן החברתי והערכי, מעדיף לחשוב שכן נצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

ועדיין, למרות שכבר יותר חודש אני יודע שזה יקרה. שהשם יחזור להיות "הפועל ירושלים", עדיין לא ציפיתי שרגליי לא יחזיקו ושאהיה חייב להיאחז בקיר כדי לא ליפול, ברגע בו אקרא את המילים "הפועל ירושלים הפסידה בגביע הטוטו".