קייסי מקגריידי: הקייס לטרייסי מקגריידי / שגב מטוס

קייסי מקגריידי: הקייס לטרייסי מקגריידי / שגב מטוס

נתחיל בבקשה למחילה על הכותרת הנוראית, ונעבור ישר למהות: בניית הקייס של טרייסי מקגריידי כטופ 5 SG הגדולים בכל הזמנים.

הרעיון למאמר עולה בכל כמה חודשים, כאשר שמו של טרייסי מושמט ונשכח מדיוני כדורסל, ואני מוצא את עצמי מתעצבן בשם טימאק, וקצת גם בשם הדור שלי. שמעתי את ביל סימונס אומר לא מזמן בנימה מעט מזלזלת, שמי שהתחיל לראות כדורסל לפני עשור, בטוח שוינס קרטר שחקן גדול מבן דודו. נראה לי שהוא צודק, וזה עולם נוראי לחיות בו.

אז הנה זה בפניכם, הקייסי מקגריידי שלי. הלינק האחד שאפשר לקשר אליו בפעם הבאה שאמצא עצמי בדיון. הקופי-פייסט האולטימטיבי.

אתם תמצאו כאן כל מיני השוואות, לקובי, לאייברסון, ולווייד. ה-SG האחרים בני דורו, שלרוב מקבלים עדיפות עליו באותן שיחות. זה לא כדי להראות שטרייסי לפני כולם, אלא למה הוא איפשהו בינהם (וקלירלי לפני אייברסון 😉)

רוצים להתחמם קודם עם TOP-10

אבל קודם, הזוית האישית.
בהספד שלי לקובי, ציינתי שמעולם לא הייתי "אוהד" פר-סה, וכשלאחי הגדול היה פוסטר של ממבה, אצלי הייתה תלויה תמונתו של The Big Sleep (כינוי נוראי). אני עדיין זוכר את הפוסטר ההוא, שצולם במהלכו של טו-הנדד דאבל-פאמפ ריברס דאנק, ושהגיע לביתי עם גליון "שם המשחק" החודשי.

אם קובי היה הקונצנזוס של תחילת שנות ה-2000, טרייסי היה נחלתם של המורדים. הצרה האישית שלי אירעה כאשר המורד החביב עלי פגש את המורדים האהודים עלי (דטרויט). ואולי בכלל משם התחלתי לאהוב אותו?

אבל עוד נגיע לסדרה ההיא בהמשך.

מהי גדולה?
אם הייתי בונה גרף שציר ה-Y שלו מודד את טיב השחקן בשיאו, וציר ה-X מציג המשכיות, בתור שני משתנים שמסתכלים עליהם בדירוג גדולי כל הזמנים, אז בפינה הימנית למעלה, גבוה גבוה בשני הצירים נמצא שחקנים כמו טים דאנקן, שהיה מאוד טוב להרבה מאוד זמן. דריק רוז לעומת זאת, יהיה בצד השמאלי למעלה, במקום בו נמצאים שחקנים שהפריים שלהם היה טוב, אבל קצר יחסית.

מרביתכם ודאי הייתם שמים גם את טרייסי באותה משבצת, וכנראה שאתם צודקים, אבל מאחר ומדובר בגרף, חשוב לציין שטימאק יהיה ימינה בהרבה מרוז. הפריים של מקגריידי ארך 8 שנים, ארוך מכפי שמקובל לחשוב. לא הרבה כשמשווים לגדולים באמת, אבל גם לא מאוד קצר. כל המספרים שאתן בהמשך יהיו אגריגציה של אותן 8 עונות, ובעוד בחלקן הוא היה אפילו טוב יותר מאשר באחרות, איחודן יחד מאפשר לנו לקבל תמונה מלאה על שחקן שהיה הרבה יותר מתופעה רגעית.

ובכלל, איך אתם הייתם מגדירים גדולה? להוציא עונות חריגות או אפילו 14 משחקים חריגים במהלך העונה (שאוט-אאוט ג'רמי לין), איך אתם מדרגים שחקן גדול? מה חשוב יותר? כמה גבוה הפריים או כמה ארוך הוא?

אז עבורי, למעט אותם מקרים בלתי מוסברים, אני אטען תמיד בעד הגובה של הפריים, בניגוד לאורך. יותר קשה להיות בין 10 השחקנים הטובים בעולם לשנה, מאשר בין 100 השחקנים הטובים בעולם ל-10 שנים. כחובבי ספורט, אנחנו סקרנים לחקור את גבולות הגוף האנושי, ואנחנו רוצים את הספורטאים שלנו הכי טובים שאפשר, לא? על אחת כמה וכמה כשהפריים הזה נעצר בעקבות פציעה. פציעה היא משתנה חיצוני, היא יכולה לקרות לכל אחד, והיא לא כדורסל. פציעה היא מקל בגלגלים של הכדורסל.

שגב, תעלה את זה לסקר: ראלף סמפסון או קווין וויליס?

תנו לי קצת מספרים

אז כאמור לטרייסי יש 8 שנות פריים, בין 01-08. בואו נסתכל עליהן רגע מספרית. ביל סימונס שאיזכרתי קודם, בכתבה ישנה לגראנטלנד, ערך את ההשוואה הבאה, בין שני פריימים סטטיסטיים שמתפרסים על פני אותן 8 שנים (עונה סדירה).

שחקן א': 26.3 נק', 6.4 ריבאונדים, 5.5 אסיסטים, 44% מהשדה, 34% מ-3, 75% מהעונשין. 21.8 זריקות מהשדה, 7.4 מהעונשין, 24.2 נקודות מדד (PER), ו-32.7 יוסג'.

שחקן ב': 29 נק', 5.9 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים, 45% מהשדה, 34% מ-3, 84% מהעונשין. 21.9 זריקות מהשדה, 9.0 מהעונשין, 25 נקודות מדד (PER), ו-32.6 יוסג'.

הראשון הוא טרייסי מקגריידי, השני הוא קובי בראיינט. וזה לא לומר שהשורות הסטטיסטיות זהות, אבל אחד הוא קונצנזוס טופ 10 בכל הזמנים, והשני לפעמים מוזכר בטופ 50 (לרוב לא).

לא עבר סיבוב

הרבה יותר מהפריים, מה שמפריע לאנשים זה היעדר ההישגים הקבוצתיים. זה חשוב, ואנחנו נצטרך להתייחס לזה בכמה מקומות שונים, אבל בבסיס של הטיעון, אני רוצה שנסתכל על הדברים שגורמים לנו להטיות.

אם טרייסי מקגריידי לא ווינר, האם אייברסון כן?

אם אתם חושבים כך, אז בואו נפרק את זה. זה בטח בגלל שהוא הגיע לגמר ה-NBA עם קבוצה בינונית בשנה שהמזרח היה הכי גרוע בעשור, בואקום הנוראי שנוצר בין שיקאגו ודטרויט. לעזאזל, מיאמי עם 13 משחקים של מורנינג ועם טימי הארדוואי בן 34 סיימה מקום 3 במזרח באותה שנה, ופילדלפיה קיבלה את 4 פעמים שחקן ההגנה של העונה דיקמבה מוטומבו. האם באמת היה לו כלום?

יודעים מה? בואו נשים רגע את AI בצד, ונדבר טרייסי. בואו נדבר סדרות.

2001: סיבוב ראשון: אורלנדו מפסידים לבאקס ב-4 משחקים (3-1)

אורלנדו הגיעה מהמקום השביעי, כדי להתמודד מול המדורגת 2 במזרח מילווקי באקס. למילווקי היו 3 שחקנים נהדרים בשיאם: ריי אלן, סאם קאסל, וגלן רובינסון. טרייסי היה בן 21, וקלע 34 נקודות למשחק באותה סדרה, הבא אחריו היה דרל ארמסטרונג עם 13, ב-37% מהשדה.

המוטיב של היעדר צוות מסייע יחזור על עצמו בסדרות הקרובות, אז בואו נוציא את זה עכשיו. הנה כל השחקנים שפתחו לצד טרייסי מקגריידי בסדרת פלייאוף:

דרל ארמסטרונג (3 שנים, מגיל 32 והסדרה הנפלאה שמעל)
בו אאוטלואו
אנדרו דקלארק (בדיוק!)
מייק מילר (שנתיים, בגיל 20-21)
פאט גאריטי (שנתיים)
הוראס גרנט (גיל 36)
מונטי וויליאמס
ז'אק ווהאן
גורדן גיריצ'ק
דרו גודן
יאו מינג (שנתיים)
דייויד ווסלי
בוב סורה
ריאן בואן (מי?)
סקוט פאדג'ט (וואו ממרתפי השמות של הניינטיז)
שיין באטייה (שנתיים)
רייפר אלסטון (שנתיים)
צ'אק הייז
לואיס סקולה
דיקמבה מוטומבו (גיל 38)
בובי ג'קסון

שימו לב, לא מדובר ב"שיחקו", אלא ב"פתחו". כלומר, קיבלו דקות מפתח בפ-ל-י-י-א-ו-ף. למעט שמות כמו יאו מינג ושיין באטייה, מדובר ברשימה מאוד מאוד עגומה, לפחות לתקופה שבה השחקנים שיחקו.

איפה היינו? כן, אז בכל מקרה, אותה מילווקי הגיעה לגמר המזרח באותה שנה, והפסידה לפילי ב-7 משחקים. יש שיאמרו שהקבוצה הטובה יותר הפסידה.
אמרתי שלא אשווה יותר לאייברסון, אבל אותה שנה ביססה את אייברסון כווינר, נכון? בוא נבחן איך מקגריידי התמודד מול הבאקס, לעומת אייברסון, שפגש אותם בגמר של אותה שנה.

אייברסוןמקגריידי
נקודות30.533.8
ריבאונדים4.86.5
אסיסטים6.88.3
חטיפות2.21.8
חסימות0.31.3
אחוז מהשדה34%41.5%
אחוז מ-333%20%
דקות4644

2003: סיבוב ראשון: אורלנדו מפסידים לדטרויט ב-7 משחקים (4-3)

הסדרה שהגדירה את השחקן הזה עבורי. למשך שבוע טרייסי הופיע לי בחלומות, שהפכו לסיוטים. ובזמן שאני מפחד מטימאק, הפיסטונס גיבשו את הבסיס לקבוצה שתזכה בעתיד גם באליפות. היסודות להגנה על קובי ב-04, התחילה בניסוי הכלים הזה מול מקגריידי ב-03. טיישון פרינס מקבל את המשימה המיוחדת, ולמרות שיש לו גם את אחד משחקני ההגנה הטובים בכל הזמנים (בן וואלאס) מתחת לסלים, ואת הקשיחות וההתקפה של בילאפס והמילטון, הסדרה מגיעה למשחק שביעי!

מקגריידי כרגיל הוביל את הסדרה בנקודות (31.7) וקיבל מעט מאוד עזרה מחברים (דרו גודן 14, ב-40% מהשדה). מי השחקן השני הכי טוב בקבוצה? גודן בן 21? גורדן גיריצ'ק? אחד מהם, כנראה, אבל זה זמן טוב להזכיר כמה קשים יותר חייהם של הכוכבים, כאשר אין להם יצרני נקודות בטוחים נוספים בקבוצה. כמה זה קשה להוביל, כאשר היריבה לא נענשת על התמקדות בך. דאבל טימס וכו'.

אותה דטרויט ניצחה את אייברסון בסיבוב הבא ב-6 משחקים (פחות מטרייסי), כשאייברסון קולע ב-38% מהשדה (פחות מטרייסי), 30 אחוז מ-3 (פחות מטרייסי), שם 28.5 נקודות (פחות מטרייסי), 4.3 ריבאונדים (פחות מטרייסי).
אבל אני לא אובססיבי על אייברסון. אני לא!

2005: סיבוב ראשון: יוסטון מפסידים למאבריקס ב-7 משחקים (4-3)

הפעם יש לצידו של טרייסי נאמבר 2 אמיתי, בדמות יאו, גם אם ההתאמה רחוקה ממושלמת. אבל במערב החזק בהרבה, צריך קצת יותר. תרגיל מחשבתי, אתם יודעים מי היה שלישי בדקות באותה סדרה? מייק ג'יימס. רביעי? ג'ון בארי בן 35 (לא שבגיל 28 זה היה מרשים), ואז דייויד ווסלי בן 34.

בצד השני, למאבס יש את דירק וגם מייקל פינלי, וג'ייסון טרי, וג'וש הווארד וג'רי סטאקהאוס, ואריק דאמפייר. כולם בשיאם. ועדין טרייסי לקח אותם ל-7 משחקים כשהוא השחקן הטוב בסדרה. כן, השחקן הטוב בסדרה שהיה בה נוביצקי.
2007: סיבוב ראשון: יוסטון מפסידים ליוטה, שוב 7 משחקים (4-3).
אותו הסיפור בדיוק. יאו וטרייסי ביוסטון לוקחים על עצמם את כל יוטה. הקבוצה הזו מים המלח, אולי מעט נשכחת אבל היה בה ים כישרון: דרון וויליאמס, קרלוס בוזר, מהמט אוקור, מאט הרפרינג, ואנדריי קירילנקו (וגם דרק פישר ופול מילסאפ צעיר). וגם הפעם מול סגל מוכשר בהרבה, החברים של טרייסי כמעט עולים.

קצת אנקדוטות דקות זה כיף, שיעזרו לנו להבין פערי רמה:
רייפר אלסטון קיבל 44 דקות למשחק בסדרה הזו ליוסטון. אתם יודעים כמה הוא קיבל כששיחק ב-01 במילווקי מול טימאק? דקה. אחת. בכל הסדרה.
גורדון גיריצ'ק, שרק 4 שנים לפני היה השותף הבכיר בהפסד לדטרויט עם 35 דקות, עדיין בשיא, רק בן 29, ומקבל עכשיו 17 דקות ביוטה.

האם כבר אפשר לוותר לו על הקטע של הפלייאוף? מתי העניין הזה של משחק קבוצתי נכנס? הרי גם דוויין ווייד לא עבר סיבוב ראשון בפלייאוף ב-4 עונות לפהי שלברון הגיע, בראשונה שאק עוד היה טוב, ואז עוד 3 כי פשוט לא היו שחקנים לידו.

עוד קצת מספרים, הפעם פלייאוף

נכון ההשוואה לקובי שעשינו מקודם? אז זה היה עונה סדירה. בואו ניקח את זה לפלייאוף, ונוסיף גם את שנות השיא של ווייד בשביל הכיף. תראו אם אתם יכולים לנחש את השחקן.

שחקן א': 28.4 נק', 5.7 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים, 43.4 דקות, 45% מהשדה, 33% מ-3, 81% מהעונשין, 22.6 זריקות מהשדה, 8.3 מהעונשין, 22.5 נקודות מדד (PER)

שחקן ב': 29.5 נק', 6.9 ריבאונדים, 6.5 אסיסטים, 42.6 דקות 43% מהשדה, 30% מ-3, 75% מהעונשין, 24.5 זריקות מהשדה, 9.1 מהעונשין, 25.4 נקודות מדד (PER)

שחקן ג': 23.9 נק', 5.6 ריבאונדים, 5.0 אסיסטים, 39.4 דקות 47% מהשדה, 32% מ-3, 77% מהעונשין, 18.1 זריקות מהשדה, 7.7 מהעונשין, 23.8 נקודות מדד (PER)

שחקן א' זה קובי, שחקן ב' זה טרייסי, שחקן ג' זה דוויין. אם ניקח בחשבון שהיעדר אופציות התקפיות נוספות בקבוצה גורם לשחקן לקחת זריקות יותר קשות ולכן מוריד את האחוזים, כמעט בכל שאר המדדים טי-מאק לוקח, וזה עוד במקום שבו נהוג לרדת עליו (הצלחה בפלייאוף).

מזל וסיטואציות

הפציעות הן וואט-איף רציני, אבל גם איתן, טרייסי היה יכול לחוות קריירה משגשגת ומצליחה יותר.

אילולא הפציעה של גרנט היל, למשל, האם הם יכלו ליצור באורלנדו ורסיה כלשהי של ג'ורדן פיפן? אני מאמין חזק ב"כן".

בכלל, מה אם היו לו חברים לקבוצה שאינם לות'ר הד? (ירדתי מספיק על גיריצ'ק, אני דווקא חיבבתי אותו).

ולא לשכוח את הטרייד המחפיר שהעביר אותו ליוסטון, בתמורה לפרנסיס, מובלי, וקלווין קייטו. הטרייד שהבטיח שהוא יגיע לקבוצה במחסור כישרון רציני. בכלל, גם בלי היל, דמיינו את טרייסי נשאר באורלנדו, ומהווה צלע בהרכבים של ואן גנדי שגם מרווחים את הצבע (רדיק, טורקוגלו, ומאוחר יותר ראשרד לואיס) ולא רק סותמים אותו (יאו). כל כך הרבה הצטלבויות של חוסר מזל וניהול כושל, אולי בוטום 5 הצטלבויות היסטוריות.

ובאשר לרגעים גדולים, אז אולי לא ראינו אותו בשלבים האחרונים של הפלייאוף, אבל כן ראינו אותו עושה את זה:


(למיטיבי לכת, תמיד מומלץ לראות את הסרטון הארוך יותר ביוטיוב)

ואם הגעתם עד כאן, מישהו עדיין מפקפק בכך שהוא אחד הגדולים בכל הזמנים?

לפוסט הזה יש 42 תגובות

  1. ביל סימונס שונא את וינס קרטר, אי אפשר להתייחס מה שהוא אומר ב100% רצינות.
    לדעתי שחקן שבפריים שלו לא ניצח סדרת פלייאוף אי אפשר להתייחס כאחד מהגדולים אי פעם.

    1. שונא את שיח הנצחונות בלבד. זה עובד ב-110 מטר משוכות. אם אתה לוקח את המשחק המורכב והנפלא הזה שנקרא כדורסל. שיש בו 9-11 שחקנים בכל קבוצה (פלייאוף), מאמן, טקטיקות, סכמות הגנתיות, פציעות, התאמות ומרדד אותן לתוצאה הבינארית של ניצח-הפסיד אז אני לא מבין מה אנחנו עושים כאן. למה לנתח ספורט אם "ניצח-טוב, הפסיד-רע".

      השתמשת בפורמט ארוך של כתבה כדי להראות את הסיבות להפסדים שלו בפלייאוף. ואם זה שהוא לקח את דטרויט ודאלאס לגיים-7 כמעט לבד זה בעוכריו ולא לטובתו, אז אני ואתה לא שופטים כדורסל אותו דבר. כאילו, בכלל.

      1. מסים שהוא שחקן גדול, אבל לדעתי שחקנים שהם באמת מהגדולים אי פעם יכלו לעבור סדרות פלייאוף לבד. כדורסל בנוי על ניצחונות, ושחקן שלא יכול להשיג אותם יזכר תמיד, לדעתי, עם כוכבית על המורשת שלו.

  2. גם אני מהמורדים, אבל הפליאוף רקורד שלו תמיד יהיה בעוכריו. מבחינת כישרון טי מאק לא נופל מקובי או ווייד, אבל ההישגים של האחרים גוברים עליו.

  3. את הקמאבק מול הספרס ראיתי כל כך הרבה פעמים, התמזל מזלי גם לצפות בזה בלייב. מה שהוא עשה שם לדעתי עדיין נחשב לsingle handed comeback הכי הכי אוף אול טיימז

  4. ובאשר לשאלה טופ 5 sg, אצלי הוא בטופ 5 פייבוריטס, אחרי וויד וגינובילי כרגע, לפני דן מארלי. מבלי להתכוון אני מתחבר כנראה לשוטינג גארדס

  5. "אנדרייטד". זה נשמע נכון יותר.
    טופ 5?
    קצת פחות, ולו בגלל שמבט מהיר על התחרות מלמד ש (לא בסדר מסוים) –
    ג'ורדן, קובי, קלייד, ווייד, מילר, הארדן, ריי אלן, ג'ורג' גרווין.
    אני חושב שלכל אחד ברשימה הנ"ל טיעון מספק בשביל למצבו לפני מקגריידי ברשימת ה-SG.
    .
    כמובן, שאנחנו מדברים על דיון סובייקטיבי להחריד. כך שזו כנראה שאלה של תעדוף.
    .
    (הסטטיסטיקה נטו, זו שמתעלמת מסוגיית הניצחונות בפלייאוף, שמה את מקגריידי במקום ה-5 בין השוטינג גארדס ב-PER בקריירה, אחרי ג'ורדן, הארדן, קובי, ודוויין וויד)

    1. אם מתחשבים בעניין הנצחונות, אז גם הארדן לא בדיון וגם לא מילר. קלייד היה כינור שני לחלום באליפויות שלו, וריי כינור שלישי-רביעי אחרי לברון ווייד (אולי בוש)

    1. הוא בחר לעבור לאורלנדו. היה אמור ליצור שם דואו קטלני עם גרנט היל. אתה לא באמת יכול להאשים אותו במה שקרה להיל.
      ברגע שהועבר בטרייד ליוסטון הוא האריך את החוזה כשצוות עם יאו מינג על חוזה רוקי ולא הייתה לו נקודת החלטה אחרת.
      בוא נגיד שקשה לבוא אליו בטענות על ההחלטות האלה.

      1. +1 טימאק לא עבר לנמושות, הוא עבר לקבוצות בתור כוכב מוביל פלוס עוד כוכב שאילולא היה מסתבך בפציעות אולי טימאק היה כינור שני. גם באורלנדו וכם ביוסטון

        1. התחושה שלי ביוסטון היתה שיאו מינג הגיע לליגה, שטימאק ויאו יהיו הדואו קובי-שאק החדשים, שניהם סבלו מהרבה פציעות לצערם

  6. תודה, שחקן מצוין, פציעות וחוסר מזל השפיעו עליו. הציוותים שלו מזכירים קצת את אלכס אינגליש הקלעי הבלתי נגמר של דנבר בשנות ה 80 שלא עשה הרבה בפלייאוף כי לא היו לידו שחקנים בכירים

  7. לי יצא לראות את מקגריידי רק עונה או שתיים כששיחק בטורונטו עם וינס קרטר. אם אני לא טועה הם בני דודים. אני לא זוכר אם זה היה ב-עונת 1998-9 או 1999-2000 שהיתה לו עונה טובה מאד בטורונטו. הוא לא עלה בחמישייה ואז דיברו עליו כאפשרות לשחקן ששי.
    אבל כבר אז לא אהבתי את אופיו: הוא התנהג כמין פרימדונה. ניסיתי לדובב אותו פעמיים או שלוש והוא כל כך קיצר שהייתי מעדיף לו דחה אותי. ידעתי שהוא שחקן גדול עם גוף מושלם לשוטינג גארד או סמול פורוורד, אבל תמיד היה לי אנטי \נגדו.
    הוא היה תמיד בראשי מין גראנט היל: בפוטנציאל? השמיים הם הגבול. אבל ב-'SHOW ME THE MONEY'? לשניהם היו מלא סיבות אמיתיות מדוע לא. אבל לשחקן גדול חייב להיות גם מזל. לשניהם לא היה. אגב, היום הוא אורח רצוי מאד בתכניות טיווי (אחד הראשיים אצל קווין גארנט), ולהפתעתי הפך לדברן לא קטן.

  8. אחלה טור. ממש.
    היה לו פרצוף קצת ישנוני…. גנטיקה, אין מה לעשות.
    והוא באמת היה די לבד הרבה זמן אז אז אפשר להבין למה הוא נראה ככה.
    אני מת על אייברסון (אוהד פילי וזה) ואהבתי שבמסגרת האובססיה שלך לאייברסון כתבת "אייברסון" במקום "אסיסטים" בטבלה שמשווה ביניהם….
    🙂

  9. אחלה כתבה, אבל למען האמת למה הדבר דומה? לזה שלקאזינס (גם היה גדול במשך איזה שמונה שנים) יש קייס לאחד מעשרת הסנטרים הטובים בכל הזמנים.

    חוץ מזה, ישנוני ישנוני, אבל גדול הפרצופים הישנוניים שייך לסם פרקינס.

    1. מצטער אבי, אבל לקחת קייס מנומק על למה שחקן שלא עשה קריירת פלייאוף משמעותית, הוא למעשה טוב מכפי שהוא מקבל קרדיט, ופשוט להשוות את זה לכל שחקן אמפטי-סטאטס אחר, זה טיעון עצל.

      סקרמנטו של קאזינס לא ניצחו יותר מ-30 משחקים בעונה בתקופה שלו שם. גם כשהוא חבר לדייויס והולידיי, הוא לא שיפר מספיק את הפליקנס (ולמעשה הם עברו את סדרת הפלייאוף היחידה בקריירה של דייויס אחרי שהוא נפצע).

      סליחה אבל איך זה אותו דבר?

      1. קייס מנומק בהחלט, אבל בעיניי לא היטב.
        הנה שני כשלים רציניים מבחינתי.
        הראשון – לא כתבת בשום מקום מה באמת קרה ב 2003. דטרויט של עד המשחק החמישי בין שתי הקבוצות היא דטרויט של פעם. דטרויט של אחרי המשחק החמישי, היא הדטרויט ששלטה במזרח בשלוש ארבע השנים הבאות. ומה שקרה במשחק החמישי זה שדטרויט בעיקר בגלל ההגנה של פרינס חזרה מפיגור 3-1, כשטימאק פשוט לא טוב במשחקים 5 ובעיקר 7.
        הכשל השני הוא שלא יכול להיות שאתה מדבר על חולשת המזרח של אייברסון מצד אחד, ועם זאת אותו אייברסון גם באותה שנה (01) נתן תוצאות טובות יותר עם קבוצה לא חזקה בהרבה (מוטומבו אמנם קצת צעיר יותר אבל גם לא ינוקא, ארון מקי ואריק סנואו, כאלה…). מה גם, שהמזרח גם שנתיים אחר כך (2003) היה חלש. שלא לומר שגם ב 2002, טימאק לא בדיוק לקח את הקבוצה שלו לכלום (אי הגעה לפלייאוף הוא חיסרון, לא יתרון ועל 2002, 2004 וכו׳, בטח שאפשר וצריך לדבר).

        1. ועוד משהו, אולי פספסתי. אבל עם הכבוד למספרי החטיפות והחסימות פה ושם. אם יש הבדל גדול באמת בינו לבין קובי זה בהגנה. למרות שכן, גם אייברסון היה שומר ממש לא גדול ואפילו לא קצת (אבל חוטף משמעותי בהרבה)

          1. קודם כל אני שמח על התגובה. הנה התייחסותי

            01 אייברסון / טימאק:
            א. לדעתי אין ספק שהקבוצה של אייברסון חזקה יותר. הוא וטימאק שניהם היו הפוקל פוינט המרכזי בהתקפה שלהם, בלי הרבה עזרה, לאייברסון הייתה קבוצת הגנה קשוחה בהרבה לצידו. אז גם אם פילי הייתה חזקה בקצת, היא הייתה חזקה במקומות הנכונים סביב הסטאר. פאקין שחקן ההגנה של השנה 4 פעמים ואחד מהרים פרוטקטורים הכי טובים בכל הזמנים, אנחנו הולכים פשוט לדלג מעל זה?
            ב. כמו שכתבתי, הקבוצה החזקה במזרח באותה שנה היא הבאקס, ואני עד היום מאמין שפילי הייתה צריכה להפסיד ושהיה שם מחטף שופטים.
            ג. טימאק היה שחקן שנה שלישית שבדיוק מלאו לו 22 בעונה הראשונה שהוא מוביל קבוצה (חדשה). אייברסון היה שחקן שנה 4 בן 26 עם 4 שנות נסיון בהנהגת פילי. לא נתייחס לזה?

            02: הסדרה מול ההורנטס
            כן, לא ציינתי את כל הסדרות, לא הרגשתי שצריך, ואני אסביר למה. לכל שחקן יש את הסדרות שהוא לא ניצח. וזה בדרך כלל לא בעוכריו, כי לאורך זמן יש סדרות שכן. הרי אף אחד לא מצפה מטימאק לנצח 100% מהסדרות בקריירה. לכן חובת ההוכחה היא על כמה סדרות שהוא לא ניצח (ולכן טיעוני החברים לקבוצה, הרמה שלו בסדרות, והיריבות).

            אם הייתי מאמין שבסדרה מול ההורנטס הייתה לו את הקבוצה היותר טובה והוא הפסיד, אז אני מקבל את זה. אבל זה לא המצב. ההורנטס היו כישרוניים יותר.

            ושוב, גם מייקל הפסיד סדרות בגיל 22. פשוט היה לו את הלונג'ביטי (ועוד כל מיני דברים) כדי להשכיח את זה. אבל גם הוא לא עשה שום דבר משמעותי בלי פיפן.

            לגבי ההשוואה לקובי בהגנה: אני חושב שטרייסי שומר טוב, ושקובי שומר טוב יותר. אולי אפילו משמעותית טוב יותר. אני פשוט לא מדרג אותו מעל קובי, גם בגלל זה.

  10. ברמה האישית אני מהלא-מאמינים במקגריידי, אבל הצגת כאן את הטיעונים בצורה מעולה עם הרבה נקודות למחשבה. יש כמה שחקנים, כמו ביל וולטון או אנפרני הארדווי שהיו במשך תקופה קצרה טובים ברמה היסטורית. תיקח את השיא שלהם ותמתח אותו על 10-12 שנים והם שחקנים ברמה של top 15 היסטורית. במקרה של מקגריידי אי אפשר להתעלם מחוסר ההצלחה הקבוצתית. כמובן שהוא אף פעם לא היה בקבוצה מצוינת, אבל קארל מאלון, בארקלי, רג'י ואחרים ידעו לתת את האקסטרה ולסחוף קבוצות בינוניות לכמעט-אליפות בזכות הראבאק שלהם. למקגריידי לא היה את זה. זה לא רק מזל נאחס, זה משהו מהותי. אם לג'ורדן היה 11 מ- 10 בסולם התחרותיות והאובססיה לניצחון, למג'יק, ראסל, חאכים ובירד היה 10 מ- 10, לקובי וללברון 9 מ- 10, לווילט, ולבארקלי 7 מ- 10 (לשאקיל ולרובינסון פחות) – אז למקגריידי היה 2 מ- 10. הוא לא רק היה נראה מנומנם, היה בו משהו שלא ידע לתעל את היכולות המרשימות שלו להצלחה קבוצתית. אין מה לעשות, כמה שקשה לכמת תכונה כזאת, היא מרכיב חשוב מאוד בקביעת גדולתו של שחקן

    1. יפה כתבת.
      שים שחקן עם דרייב כמו ג׳ורדן או קובי בגוף של טימאק, ביתרון 3-1 כמו על דטרויט ב-2003, 2-0 (אחרי שני משחקי חוץ!) על דאלאס ב-05, או לפחות ב-3-2 על יוטה ב-07, ובטוח שלפחות באחת מהסדרות – הקבוצה של טימאק עוברת סיבוב.

    1. מאוד מסכים לגבי הקילר איסטינקנט. לא היה לו את הדרייב הבלתי מתפשר הזה. אבל אני לא יודע כמה זה לבד מביא לניצחונות. כלומר, הוא מביא שחקן להיות טוב יותר, אבל זה נכנס לתוך המספרים ומה שאתה רואה ממנו בסוף. האם לטים דאנקן היה את זה? לא נראה לי. יש הרבה שחקנים שהם סתם טובים. לשאקיל בכלל לא היה את זה.

  11. טים דאנקן? בדרך שלו כן. הוא היה אובססיבי להישגים. את ההפסד ב- 2013 הוא לקח קשה ברמות. סגנון ההנהגה שלו היה שקט יותר

כתיבת תגובה

סגירת תפריט