כמה נקודות על The Last Dance / הגולש אבי

אבי הוא גולש בן 30 מחריש , אוהד נבא מתמיד,בעל חיבה בלתי מוסברת לאינדיאנה ומעדיף מסירה יפה על דאנק. זהו מאמרו הראשון עבור האתר.

הקדמה:

אני יליד שנת 90' . הייתי בן 8 כשמייקל פרש ולא זכיתי לראות אותו משחק בלייב (הדבר היחיד שאני זוכר הוא שבמשחקי המחשב הקבוצה עם השור האדום הייתה הכי חזקה…)

הדור שלי הוא הדור של קובי , מגריידי , ולברון הצעיר

בכל פעם כשעלתה השאלה של ה-GOAT היה נראה לי קצת מוזר שרוב האנשים (המבוגרים כמובן) קובעים בפסקנות שג'ורדן הוא ה-GOAT במין ביטול/זלזול בכל השאר, תמיד חשבתי שזו מין נוסטלגיה מתובלת במספרים חזקים ויריבות חלשות (עדיין חושב לגבי זה) כשהאמת היא כנראה שהמרחק בין ג'ורדן לאחרים הוא לא כל כך גדול.

אחרי הסדרה אני חושב אחרת. זה נכון שהמספרים שלו מדהימים, הרעב, ההצלחות הסדרתיות והדימוי הבלתי שביר אבל מה שיותר מכל בעיני מעיד על היותו ה-GOAT (הבלתי מעורער) הוא הקהל.

זה אומנם פרט איזוטרי בסדרה אך לכל מקום בו הבולס הגיעו, וג'ורדן בפרט, הייתה מין תחושה של חוויה חד-פעמית "גדולה מהחיים". הבאזזז הזה והטירוף מסביב הוא משהו שלא נתקלתי בו (ואני מניח שלא אתקל בו) בשום מקרה אחר – לא בכדורסלני הדור הזה לכל הפחות (לדעתי הקרובים היותר ב"ביטלסיות" שלהם היו הGSW של 2017-18). בגדולה אמיתית מבחינים בזמן אמת ולא בדיעבד וזו אולי הראייה החזקה ביותר (כמובן שהיא נתמכת בעוד המון אספקטים וכו').

לפיכך אני רוצה להתייחס למספר נקודות שעולות בסדרה לגבי ג'ורדן:

1. רעב – הרעב הוא מוטיב מרכזי מאוד בקריירה של ג'ורדן. בכל פעם שנגמר לו הוא היה צריך למצוא מקור אנרגיה חיצוני על מנת להטעין אותו (יריבות עם שחקנים זוטרים , הוכחה למישהו שירד עליו , יום האב you name it) . כשנגמר לו הרעב בצורה קיצונית (אחרי האליפות השלישית ) הוא פשוט פרש. אני מעריך בזהירות שאילולא היה פורש היה מפסיד את אחת האליפויות של 94/95 (כפי שבאמת הפסיד בחזרה שלו ) מכיוון שנגמר לו הדרייב והוא היה צריך לעורר אותו והפרישה (וההפסד בפלייאוף 94/95 ) עזרה לו למצוא את התשוקה מחדש.

הרעב/אתגור הזה בכל פעם מחדש הוא תכונה בולטת אצל ספורטאים מצליחים (כריסטיאנו רונאלדו למשל) וכנראה מרכיב משמעותי בהצלחה שלהם כמו גם במקומות אחרים (סטארטאפיסטים סדרתיים).

2. קלאסה VS ווינריות – קצת סובייקטיבי אבל בכל זאת. כמעט בכל תחום ספורט ניתן לחלק את הסופרסטארים לשתי קטגוריות (לאו דווקא נפרדות לחלוטין ) של ווינריות -יכולת להיות שם ברגעים המכריעים ולהטות את הכף (בד"כ באה עם מוסר עבודה גבוה ותובעני  ביחד עם יכולת מנטלית חזקה),  וקלאסה – תכונה חמקמקה (וסובייקטיבית שוב) שמבטאת אסתטיות וצורת משחק יפה/כובשת . אם נחזור שוב לדימויים מעולמות אחרים – מסי VS רונאלדו , כמובן שבכל אחד מהם קיימים שני הצדדים אך הצד הבולט אצל רונאלדו הוא הווינריות והיכולת לבצע דברים בצורה נכונה בזמן הנכון לעומת זאת הצד הבולט אצל מסי הוא (לדעתי) יותר הקלאסה שלו – טאץ' מושלם , מסירות שובות עין ודריבל אלגנטי.

(ניתן לציין גם דוגמא מטניס של רפאל נדאל VS רוג'ר פדרר ) .

העניין המדהים בעיני אצל ג'ורדן שהוא היה המקסימום בשני האספקטים הללו – משחק אסתטי ועוצר נשימה של ריחופים/ הטבעות ביחד עם יכולות לבצע את הדברים כשהכסף על השולחן ולסחוב את הקבוצה שלו על הגב (במשחק 6  מול יוטה בגמר 98 הוא ביצע את 3 הפעולות האחרונות – סל מהיר , חטיפה וסל ניצחון ) ושניהם מתקיימים בו ביחד בשלמות

3. יריבות – נושא שהוא דווקא בעיני ל"רעת" ג'ורדן (וציינתי זאת בהקדמה ) הוא חולשת היריבות . אינני מדבר דווקא על חולשה פרטית של קבוצה מסויימת אלא על כך שבתקופתו של ג'ורדן לא הייתה קבוצה אחרת בעלת נסיון משמעותי. בכל תקופה למיטב הבנתי אמורה לקום קבוצה יציבה שקוראת תיגר על המלך (ובסוף יורשת אותו) – ניקח כדוגמא את שנות ה-2000 בהן הספיקו להופיע הלייקרס של קובי ושאק , ההיט של וויד ושאק , סאן אנטוניו ודטרויט (ובקצה גם הסלטיקס של הטריו והלייקרס של קובי ופאו).

התחושה שלי הייתה שאין מתמודדת יציבה מול ג'ורדן ושות' כזאת שתאתגר אותם לאורך זמן – לצורך העניין יוטה הייתה המתמודדת היותר יציבה (2 הופעות בגמר) וגם היא לא פרחה בתקופת פוסט ג'ורדן

כך שלתחושתי אומנם הבולס היו גדולים אך נהנו מליגה עם כשרונות גדולים אך מפוזרים

4. שלמות – אחת התחושות שליוו אותי לכל אורך צפייה בסדרה היא שאם היו מגישים לי את תסריט הסדרה כפי שהוא (מבלי שהייתי מכיר את ההיסטוריה ) הייתי אומר שהתסריט איננו אמין פשוט מפני הוא מושלם מדי.

ממש כמו סיפור ילדים מאגדה שבסופו הגיבורים "חיים באושר ועושר" . מהמאבקים בהתחלה ועד ההגעה לפסגה, הישארות שם משך כל הזמן תוך כדי הופעות יוצאות מן הכלל חוזרות ונשנות ,כולל חזרה מפרישה (בגיל יחסית מאוחר ) והיכולת לסחוב עד הסוף (המתוק) . ואולי דווקא בגלל שהתסריט כל כך פשטני ומושלם הוא כל כך מרהיב ויוצר תמונה/דימוי שלא יהיה ניתן להגיע אליו (כפי שנכתב פה באחד המאמרים באתר)

5. מזל – מה אם ? בלא מעט משחקים ג'ורדן קיבל מנה גדושה של מזל – מזל זה לאו דווקא הפסקת חשמל באולם או יום שחור של היריבה , מזל הוא הדברים הקטנים שקורים במהלך המשחק ומטים את הכף שלו (לאו דווקא ע"י הגיבורים הראשיים) . אפשר לחשוב על כמה דוגמאות שהופיעו בסדרה ככאלה שבהם ג'ורדן היה מרחק החטאה/פעולה נכונה של היריבה מהפסד . האם המזל הוא שמגדיר את הווינריות מסעיף 2 ? כמובן שלא. ווינריות באה על גבי עבודה קשה אך היא נזקקת גם למעט מזל (ויעידו על כך שחקנים גדולים שעבדו קשה אך היה חסר להם הגרוש ללירה ולא בגלל שהם לוזרים ). בהמשך לסעיף 4 על השלמות , שלמות כזו כפי שהופיעה חייבת להיות מתובלת במזל וכך אכן קרה

6. היסטוריה – פתחתי בכך שהייתי ילד כשמייקל פרש ולא זכיתי לראות אותו בלייב (בכללי אני אומנם בן 30 אך חושב שהייתי צריך להיוולד 15 שנה מוקדם יותר (: ). במשך חיים של אדם הוא (בתקווה) יזכה להיתקל בחלק משנותיו בתופעה יוצאת דופן בהיקפה מבחינה ספורטיבית. המסקנה שלי היא שכאשר אתה נתקל באחת כזו תהיה חלק ממנה – לא בהכרח בהקשר של לאהוד אותה ולרצות בהצלחתה, אלא לצפות בה (ורצוי מאוד במגרש) , לעקוב אחריה ולהיות מודע שאתה חלק מהיסטוריה ולהנות מהרגעים הללו

לפוסט הזה יש 28 תגובות

  1. תודה רבה אבי כתבת יפה.
    אך בתור אחד שגדל על התקופה הזו ועוד לפניה עם מגיק ולארי אני מעיד שפספסת בענק מבחינת היריבות .
    הנכון היחיד הוא שבניגוד לתקופה שקדמה לה ובניגוד לדור שלנו שבכלל שבר שיא של 4 גמרים ברצף של ג.ס מול קליבלנד..
    הרי שבדור של מייקל המערב היה פתוח לחלוטין אבל זה לגמרי לא אומר שהיריבות היו חלשות .

    ראשית המזרח היה חזק פי כמה וכמה מדור המזרח בתקופת לברון אין מה להשוות ושנית גם במערב הסיבה היחידה שלא הייתה קבוצה אחת דומיננטית היא כי כולם היו טובות ( לצד הפרישה המוקדמת יחסית של מג'יק).

    עוד דבר דיברת על כך שתמיד צריכה להיות קבוצה אחת טובה טוענת לכתר …אבל מה לעשות אם הקבוצה הכי טובה לא מסוגלת אף פעם לנצח ?
    חשוב לדוגמה שב 2016 ג.ס שוב הייתה מנצחת את קליבלנד ….הרי שההיסטוריה הייתה אומרת קליבלנד חלשה ….

    בקיצור היו יריביות ממזרח ומערב הנה הם בקצרה .

    1. דטרויט הייתה היריבה בתואר הראשון לפני שהתפרקה קבוצה שהייתה אלופה פעמיים לפני שהחל עידן מייקל .
    עם תומאס דומארס לאמביר ורודמן הצעיר …אגב יריבה זו היא הסיבה לכך שמייקל לקח את התואר הראשון שלו בגיל מאוחר יחסית ובלעדיה מי יודע כמה תארים נוספים יכלו להיות לו .

    2. הניקס הייתה שותפה למאבקי ענק מול שיקגו של אז עם קשיחות שלא מתקרבים לראות היום .
    עם שחקנים כמו יואינג, אוקלי , סמית סטארקס ואחרים.

    3. אורלנדו שהייתה לקבוצה היחידה לקחת ממייקל סדרת פליאוף כלשהי מאז ענד את הטבעת הראשונה ברשות שאקיל הענק והארדוואי שהייה תותח על ואלמלא הפציעה היה מגיע רחוק מאד בליגה .

    4. היו עוד כמה קבוצות וכוכבים לא קטנים כמו בוסטון של לארי בירד ( אם כי כבר אחרי פציעות ומעבר לשיא ) אינדיאנה של רגי מילר או אטאלנטה של ווילניקיס .
    גם הקשיחות הכוללת הייתה משהו אחר לגמרי מהיום בקיצור מזרח תחרותי בהרבה.

    אשר למערב היו שם מספר קבוצות על כל אחת קיבלה את הצ'אנס שלה בתורה ונכשלה למעט יוסטון שעשתה זאת בין הפרישות של מייקל .
    יוסטון ההיא הייתה עם האקים אח"כ דרקסלר ולבסוף גם בראקלי.

    קבוצות נוספות .
    1. הלייקרס של מג'יק דיוודץ והחברים הגיעה לגמר הראשון וגם הובילה אבל אחרי הגמר ההוא מג'יק פרש ולכן הייתה יריבה לשיקגו רק בגמר הראשון .

    2. פיניקס של בראקלי וקווין ג'ונסון עם מארלי אייניג ואחרים הייתה קבוצה מלהיבה מאד שנתנה פייט ענק עד שנכנעה .

    3. פורטלנד של דרקסלר פורטר והגבוהים הייתה גם קבוצה נהדרת .

    4. יוטה של סטוקטון ומאלון אולי הצמד הטוב בהיסטוריה.

    כל הקבוצות הללו וייתכן נוספות היו קבוצות מעולות שרובם היו נראות אחרת היסטורית אם מייקל לא היה בדורם.

    1. אהרון אני כל כך מסכים איתך. היריבות של ג'ורדן היו מאד משמעותיות. אגב, אחד הטיעונים בעד לברון (מגוכחים בעיני) זה 'היריבות שלו הרבה יותר דרמטיות.

      אני מציע לכל מי שטוען כך ללכת ולבחון זאת לעומק. לראות דרך מי לברון היה צריך לעבור בכל השנים שלו בפליאוף במזרח. ממש אבל ממש לא מאריות הליגה. אחת הקבוצות הכי חשובות שהוא נתקל בהן הייתה אינדיאנה שבאמת הייתה קבוצה קשוחה והנוספת היא בוסטון. מעבר להן לא האמת חושב שהיה לו אתגר אמיתי במזרח

  2. בתור יליד שנות ה 80 ג'ורדן הוא השחקן הכי טוב. גם במחשב היה הכי טוב. גם מטביע גם קולע. גרף את כל הפרסים. עד היום אין מי שמשחק כמוהו וגם לא לברון
    Are you ready to fly

  3. השיקצה שיחק בגמרים מול יריבות חזקות יותר אבל גם עם קבוצות חזקות יותר סופר טימס ושלא נדבר על המזפח….עם הכרטיס האוטומטי לגמר.
    המאמנים שעמדו מול מייקל בשנות ה90 היו מביכים ומתרפסים אחרת היו מנצחים אותו.
    כל זה לא סותר שמייקל הgoat.התארים הקבוצתיים האישיים והסטט לטובתו.
    לברון חזק רק בתקשורת. אני בטוח שאם עושים סקר בין שחקני הליגה כולם לברון אפילו לא יסיים בשלישייה הראשונה של כל הזמנים. כנל דאנקן שלא שמעתי שחקן אחד למעט שחקני קבוצתו ששמים אותו טופ 5 אצלם.

    רק לקארים ולראסל יש קייס אמיתי להיות לפני מייקל או סגנו. אצלי זה קובי.
    למגיק אין את הסטט לשאק בירד ולברון אין מספיק טבעות להיות בדיון.

    1. שמעון אתה זוכר שפקסון וקר נעצו סכינים בלב של היריבות בגלל אותה שמירה שאתה כל כך רוצה. אל תשכח שלמייקל הייתה קבוצה לא רעה בכלל (מסכים איתך שמול פיניקס ב93 השמירה המאצ'-אפ שהוא קיבל לא היה טוב)

    2. לא בפעם הראשונה (או השנייה, או השלישית…) בין מה שאתה כותב לבין המציאות יש פער ניכר.
      בסקר שערכו בין שחקני הליגה (לא רק הרוקים),
      לברון נבחר שני (בפער ניכר) אחרי ג'ורדן ברשימת ה-GOAT.

      1. כרגיל אתה זה שמשקר בסקר זה הצביעו 117 שחקנים בלבד, זה לא כל שחקני הליגה שזה בערך 400. וגם שם לברון לא לקח ב"פער ניכר"….
        אם יעשו בקרב כל הליגה לברון לא יהיה בטופ 3.
        אם יעשו גם בקרב שחקני עבר לברון אולי אפילו לא יסיים טופ 5.

        https://lebronwire.usatoday.com/2019/04/08/anonymous-poll-of-nba-players-has-lebron-far-behind-jordan-in-goat-debate/

        דבר נוסף הסקר הזה לא בדק דירוג אלא נתן רק אופציה אחת לבחור מי הGOAT ולא שהם צריכים לדרג טופ 5 שלהם-שבסקר כזה לברון יהיה מחוץ לטופ 3 לדעתי

        1. הבנת הנקרא, שמעון. כתבתי שלברון שני בפער ניכר מהמקום הראשון, ג'ורדן.
          .
          מעניין, איך הנרטיב מצליח להמשיך ולהתקיים גם למול עובדות…
          אז אתה טוען שרק אוהדי לברון בחרו להשתתף בהצבעה?
          איך נהגו לומר חוואי עמק יזרעאל בתקופת העלייה השנייה?
          בולשיט.
          לא סקר של בודדים, או אפילו עשרות בודדות. 25% זה הרבה יותר ממדגם מייצג עבור אוכלוסיה.
          .
          לדעתי, כל שנה שעוברת מחזקת את מעמדו של לברון בכל סקר שכזה. אחרי שיעבור מספיק זמן, יתחיל כרסום במעמדם של השחקנים הוותיקים יותר, בדיוק כפי שרואים את התהליך מתרחש עם קארים, מג'יק, ובירד. מה לעשות, השחקנים הפעילים לא ראו אף אחד מהם משחק "בחי", והם לא זוכים לאותם יחסי ציבור להם זוכים השחקנים מאז שנות ה-90'.
          זו דעה, דרך אגב, שמתבססת על סקרים דומים שנעשו בעבר, ועל אותו סקר אחרון.
          על מה מתבססת הדעה/נרטיב שלך?

  4. אחלה טקסט. בתור בן 20 לא גדלתי על ג'ורדן אלא על יורשיו, אבל הסדרה הצליחה להעביר את הגדולה שלו בצורה נהדרת. זה חלק מהיופי של המיתוג של מייקל: כל דבר הוא ה-משהו (the shot, the shrug, the flu game, the double nickle game). מוצר טלוויזיוני טוב, גם אם לא אמין במיוחד, והרגשה שרואים שחקן אדיר בפעולה. נהנתי מאוד מהסדרה, וגם מהכתבה. תמשיך לכתוב לנו

        1. אין לך כח אבל אתה נכנס. בוא תגיד מה לא אוביקטיבי. ג'ורדן לא ישב ובחר חומרים. הוא מן הסתם החזיק זכות וטו.

  5. המערב בתקופה של ג'ורדן היה חלש מאוד ( בערך עד 95 או 96). שימו לב ליריבות שגורדן שיחק מולם. הלייקרס של מג'יק שהייתה הרבה מעבר לשיא. פורטלנד ופיניקס הלא מרשימות בכלל ( פיניקס הייתה הקבוצה הכי חזקה שהוא פגש בגמר). דווקא במזרח הניקס נתנו פייט אמיתי ואינדיאנה ב98 כמובן שלקחה את שיקאגו למשחק 7. ב93 הניקס כמעט העיפו את שיקאגו אחרי שהובילו 2_0 כבר וצארלס סמית נחסם 4 פעמים בשניות הסיום של משחק 5 מתחת לסל. הפיסטוס זו הקבוצה הכי חזקה שגורדן פגש ואין מה לזלזל בה. זו קבוצה שבלי פציעה של תומאס או השריקה השערוריתית במשחק 6 לעבירה של למבייר על קרים בשניות הסיום לוקחת שלוש אליפויות ברצף בתקופה הכי קשה בליגה. הם דרסו את הלייקרס של מג'יק 4-0 . בכל מקרה גם שגורדן פרש דווקא יוסטון לקחו את האליפיות בכלל ואחרי שפרש עוד פעם בכלל סאן אנטוניו. לא קמה יריבה ראוייה לגורדן כל השנים אולי הניקס הלוזרית. יוטה לא בדיוק נתנה פייט לשיקאגו ואפילו לא לקחה את הבולס למשחק 7 .

    1. הם אכן דרסו את הלייקרס אבל לא של מג׳יק.
      מג׳יק נפצע בשלהי הרבע שלישי של משחק שתיים כשהלייקרס ביתרון 2, וירד מהמגרש לשארית הסדרה.

  6. תודה על פוסט מצוין.
    חייבים להצטרף ללא מעט קולות כאן שמזכירים בצדק את היריבות החזקות ששיחקו באותה תקופה.
    קודם כל הלייקרס שניצחו את משחק 1 סבלו בהמשך הסידרה מפציעות ובטח של מג'יק- ובהקשר הזה למי שהזכיר את דטרויט – הסיבה היחידה שהם ניצחו את האליפות הראשונה שלהם היתה הפציעה של וורתי לכל סדרת הגמר. אז אם כבר – הלייקרס פספסו תריפיט.
    מעבר לכך – המערב היה מאוד איכותי באותן שנים עם הרבה מאוד קבוצות שהגיעו ל 60 נצחונות בעונה. פורטלנד היתה אחת הקבוצות המוכשרות ביותר שלא זכו, יחד עם פיניקס של בארקלי וסיאטל העמוקה. יוטה תמיד היו חזקים וכך גם הספרס ויוסטון. כל שנה מישהו אחר עלה לגמר, לכן בעיניים עכשוויות זה נראה שלא היו יריבות משמעותיות – דבר שרחוק מאוד מהמציאות

    1. למעשה, בדיקה בבסקטבול רפרנס מראה ש-77 קבוצות בהיסוריה יכולות לקרוא לעצמן "קבוצת 60 נצחונות בעונה". עוד 4 יכולות לטעון לאותו תואר כי שיחקו בעונה מקוצרת אבל השיגו אחוז הנצחונות המתאים.
      מתוך אותן 81, ניתן לספור 20 (!!) בעשור שבין האליפות הראשונה של מייקל לבין השנה לאחר פרישתו (העונה המקוצרת). חמש מתוך 20 הן קבוצות של שיקגו הגדולה, אבל עדיין – ה-15 האחרות (שלא פעלו בואקום – היתה להן את אותה שיקגו להתמודד איתה) מהוות כמעט 20% מסך כל הקבוצות שהגיעו ל-60 נצחונות בתולדות הליגה. וזה ב-9 שנים בלבד מתוך 70 שנות ליגה.
      אז לכל מי שטוען שהיריבות היו חלשות – חישבו שנית

      1. האמת היא שהמספרים קצת שונים, כי בתחילת הליגה (עד 1968) לא שיחקו 82 משחקים בעונה, אבל בכל זאת:
        ל-89 קבוצות בהיסטוריה יש מאזן של 60+ נצחונות בעונה (או אחוז נצחונות מתאים).
        20 מהן הגיעו ב-9 השנים שבין 1991-1999. זה מהווה 23% בערך מסך הקבוצות במועדון ה-60 פלוס, בעוד שהחלק היחסי צריך להיות 12.5%. כלומר – במקום 20 קבוצות, בתקופה המדוברת היו אמורות להיות 11 קבוצות 60+. זה מראה לנו עד כמה העשור הזה היה תחרותי ומלא בקונטנדריות, למרות שהיו רק שתי קבוצות חוץ מהבולס שזכו בתואר ב-9 השנים הללו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט