הדת הפופולרית ביותר בעולם/ צפריר אוזדובה

יכול להישמע מוזר שאני הולך להגדיר את הספורט כדת אבל איך אחרת תסבירו את האפקט המדהים שלו עליי ועל כולנו?

כמו שאדם דתי מתעורר ודבר ראשון שעושה הוא מתפלל כך גם אני מתעורר ודבר ראשון שעושה זה להיכנס להופס או לאי אס פי אן (אלא אם הלייקרס משחקת ואז קודם כל צופה במשחק)

כל היום שלי סובב סביב ספורט. חוץ מקריאה אז יש גם את הצפייה. בפלייאוף של ה  NBA אני ישן פחות מבתקופת הטירונות. ליגת האלופות זה מפגש עם חברים + בירה +אישור מהאישה כי ספורט זה תחביב ראוי. בירה לעומת זאת לא. אבל אם תשלב אותם ביחד היי זה בסדר. צפייה  במכבי בחמישי זה בילוי משפחתי. לשחק כדורסל עם החבר'ה בשישי שוב בילוי חברתי ואז גם מזדמן לי להגיע ולהתגאות עם אחת  מגופיות קובי שאספתי. ולהתאמן על ה FADE AWAY JUMP SHOT  שלי.

גם בדת שלנו יש עלייה לרגל וכל אחד מאתנו היה או חולם להיות במקדש הספורט המועדף עליו. בשבילי זה המונומנטל בבואנוס איירס.

אין אצלנו שנאה! כלומר יש, והרבה. וכמו אצל שאר הדתות גם בדת שלנו יש שנאה לא מוסברת וגורמת לנו לפסול אדם מבלי לשוחח או להכיר אותו (למשל אוהד סלטיקס) אבל אנחנו מבינים שזה במסגרת עולם הספורט ולא באמת נפגע באוהד אחר מלבד במילים (אלא אם אתם חוליגן אנגלי או אוהדי בוקה).

אין אצלנו הבדלה בין דת וגזע! לא אכפת לי מאיפה אתה ובמה אתה מאמין אם אתה אוהד בארסה אתה איתי ואם ריאל אתה נגדי.

האלים שלנו מתראיינים לטלוויזיה! מייקל ג'ורדן ,קובי בראיינט, ליאונל מסי או דייגו מארדונה אתה יכול לראות לשמוע אותם.ואם אתה מספיק עקשן או חולני לגעת באליליך. ואפילו ללבוש או לנעול אותם.

השראה: אחד הדברים שאני הכי גאה בהם כחובב ספורט. הרי חובב ספורט מפוצץ משפטי מוטיבציה והשראות. בין אם אני חושב על הממבה שאני שומר על מישהו במגרש השכונתי ועד אנלוגיות בלתי נגמרות מעולם הכדורסל. השבוע מצאתי את עצמי מצטט לזוגתי בשיחת זוגיות/מוטיבציה שעשיתי לה את ביל קרטרייט קפטן הבולס בשנת 91 "כולם רוצים לזכות באליפות אבל לא כולם מוכנים לעשות מה שנדרש. מה שנדרש הוא לוותר על עצמך בשביל הקבוצה ולמלא את תפקידך. זה לא תמיד יעשה אותך שמח, אבל זה מה שאתה חייב לעשות. כי שאתה עושה זאת אז אתה מנצח.(תרגום חופשי)"

אני זוכר שבפעם הראשונה שהלכתי לארוחה משפחתית אצל זוגתי הייתי כל כך מתוח וכל כך רציתי להרשים ואז נזכרתי במשפט ששחרר אותי "אל תכפה את עצמך על המשחק, תן לו לבוא אליך" אותה ביקורת שהייתי שומע על קובי הפכה להיות משהו שעוזר לי.

נחמה: פעם לא נרדמתי כל הלילה לפני מבחן. כעסתי על עצמי שלקחתי את זה כזה קשה. ואז נזכרתי בריאיון שראיתי פעם ובו מטה וורלד פיס (רון ראטסט) מספר שלא ישן כל הלילה לפני משחק7 נגד הסלטיקס בגלל שהתרגש יותר מדיי(ועוד אותו משחק שבו יצא הווינר הגדול) ואז אמרתי לעצמי אם לייקר מקצוען מתרגש. אז גם לך מותר.

"לא משנה כמה לאט אתה רץ אתה עדיין רץ מהר יותר מזה שיושב על הספה" אמרתי לעצמי כשהרגשתי שלא התאמנתי מספיק בתקופת הקורונה.

שפה: אתה גם תמצא אנשי עסקים ואפילו אנשי צבא מצטטים את הממבה או מייקל. כולנו מכירים את הציטוט של ג'ורדן "יש אנשים שרוצים שזה יקרה, יש שחולמים שזה יקרה, ויש כאלה שגורמים לזה לקרות." משנה חיים נכון?

שמחמיאים לי מודה על האסיסיסט. כשהיום מתחיל גרוע מזכיר לעצמי שזה רק הרבע הראשון. וארוע חשוב אני מגדיר כמשחק פלייאוף. והשבוע אמרתי לעצמי לפני אימון החזרה לחדר כושר "אתה הולך להתאמן בקלילות כמו שחקן שחוזר מפציעה, עם הגבלת דקות."

הדת הנפלאה הזאת מלווה אותי 24/7 ועכשיו היא נעצרה. וכמה שהיא חסרה אני שואל את עצמי. האם לא ה]פכתי לקנאי דתי?

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. צ'יקו

    10 מאי 2020 00:17:56

    תודה צפריר.
    .
    הדת הזאת מלווה אותי כל הזמן. בבית של ההורים שלי יש טביעות ידים על התקרה והקירות מפעמים שאני ואחי קפצנו כדי"לחסום" את השני.
    עבדתי במזון מהיר והייתי עושה רגל ציר מהציפסר לפלנצה והבוס שלי צחק על זה שאני מכור כבד.
    .
    הדת הזאת לא עוזבת אותנו לרגע, גם כשיש הפסקה אנחנו ממשיכים…

  2. רותם אלרן

    10 מאי 2020 00:30:00

    תודה רבה צפריר, כתבת נהדר.
    ספורט הוא ממש כמו דת עבורי, ואני קנאי, ממש מכור, ועכשיו כמעט כל שגרת היום שלי נהרסה, ולו רק בגלל שאין כדורסל ו-NBA, שהוא חלק כל כך גדול ומשמעותי מהחיים שלי.

  3. מנחם לס

    10 מאי 2020 03:00:01

    תודה. עבורי הספורט שימש פעם בריחה מחיים ללא אב (מגיל 3), וכשהתבגרתי והבנתי כיצד אני משתמש בספורט ובמאמני כתחילף לאב שלא היה לי, הצורך עבר לי. כבר לא הייתי צריך אותו כדת אלא כאשה אהובה! וכך כנראה אסיים את חיי.

  4. מולי

    10 מאי 2020 08:34:20

    ♦תודה על המאמר. וחשוב לא לשכוח את ההמחשה האולימטיבית לדבריך, את ה "Iglesia Maradoniana", כלומר "הכנסיה של מאראדונה", שיש לה כמאתיים אלף מאמינים בארגנטינה.

  7. PhillySpecial

    10 מאי 2020 09:26:06

    נהדר צפריר, מעורר מחשבה וכמו תמיד אצלך כתוב קולח וקליל.
    אגב השמועה אומרת שאתה חוגג יומהולדת, אז מזל טוב ענק לך ולאגדות נוספות כמו בונו, אביב גפן, דניס ברגקאמפ וסמואל דלמברט.

  11. Ljos

    10 מאי 2020 16:44:11

    וישלוף השופט מכיסו כרטיס אדום כדם ויציגהו למספר שבע; וישאג הקהל ויתענהו; ויקלל הקהל את השופט ויזכיר לו את מקצוע אמו שהרי הייתה בת-בת-בת-מוכרת-מזונות

  12. שחר דלאל

    10 מאי 2020 17:05:42

    בשבוע האחרון הבנתי כמה חסר לי הספורט. אני מעביר ימים שלמים בקריאה היסטורית וצופה בסדרות דוקו בנטפליקס על רכיבת שוורים ותערוכות כלבים (שתי הסדרות אמיתיות לחלוטין) ורק מחכה שיהיה כבר משהו אמיתי שאוכל להתחבר אליו, כי כרגע הליגה הקוראנית בבייסבול לא ממש עושה לי את זה…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט