בתחילת עידן הקורונה הנפגעים הראשונים היו אנשי התיירות, אחריהם התרבות והספורט ואז רוב השאר. עתה, כשישראל נכנסת לעידן חדש של חיים עם הקורונה והמגבלות שהיא כופה, אנו יכולים למצוא, הרחק הרחק מן השיח התקשורתי, קבוצה אחת שסובלת, ושלמרבה הצער תמשיך לסבול כל עוד מגבלות הקורונה תעמודנה בעינן.
אני מדבר על החירשים, אנשים שאינם יכולים לשמוע. חשבו על כך, אנשים חירשים מקבלים מידע מאנשים אחרים בשתי דרכים עיקריות: שפת הסימנים וקריאת שפתיים.
אבל איך אפשר לקרוא שפתיים כאשר האדם שאת שפתיו את/ה מנסה לקרוא חובש מסכה?
אז לבי לבי לאוכלוסיית החירשים, שאיכשהו, למרות שהם לא אילמים, קולם לחלוטין לא נשמע. כאנלוגיה, אפשר לומר שהם הולכים כעת לשחק כדורסל עם יד אחת קשורה, כאשר ביד השנייה מראש היתה אצבע אחת פחות. אז אם אתם מכירים או פוגשים אנשים חרשים, עשו נא כמיטב ומירב יכולתכם לעזור להם.
הבעיה היא ש"שיח חרשים", לפחות בימנו, אינו מוגבל רק לאלו שלא יכולים לשמוע. נראה כאילו גם מזג האוויר מתעסק אף הוא ב"שיח חרשים" משלו. עושה מה שבא לו, אבל אני בכלל לא בטוח מה בא לו. אני כן יכול לומר לכם שעל פי החזאים לא ארע עשרות בשנים האחרונות מצב בו עד החמישי במאי לא היה ולו חמסין רציני אחד. השנה עוד לא היה לנו כזה. כל מי שהסתכל מבעד לחלון ביתו בחודש האחרון יודע שכמעט ולא היו מכוניות ברחובות, וזה נכון לא רק לחוצות ירושלים ולדרכי ישראל, זה נכון לגבי רוב העולם. האם יכול להיות שאנו משפיעים על התנהגותו של העולם לא רק במה שאנו עושים, אלא לעתים גם במה שאנו מפסיקים לעשות (זיהום אוויר למשל?
אבל הקורונה לא מפסיקה. ברוסיה נדבקו אתמול מעל ל- 11 אלף חולים, בארה"ב הגיעו לבערך 75 אלף מתים מהקורונה, והעולם יגיע תוך יום יומיים לארבעה מיליון נדבקים כשבכל יום נוספים בין שמונים למאה אלף חולים ברחבי העולם, וכאלף ומאה אנשים מוציאם את מותם מהקורונה – ואלו רק המדווחים…
ובספורט? דירקטוריון מנהלת הליגה בכדורסל אמור לאשר היום, יום ששי את חזרת ליגת הכדורסל המקומית החל מה- 22 ביוני, אחרי שמשרד הבריאות אישר את המתווה של מנהלת הליגה והשחקנים הסכימו לוויתור בגובה 25% משכרם. זרים שיחזרו ארצה, אגב, יישארו שבועיים בבידוד לפני שיאושר להם להיכנס למעגל האימונים.
אז עם כל החזרה שגרה הזו, אפילו אני – שבקבוצת הסיכון – מתלבט איך והאם לחזור לעבודה במשרד. אם לחזור בצורה מלאה למשרד? בצורה חלקית? להמשיך ולעבוד רק מהבית מתוך ידיעה שבכך אני מוותר על נתח נכבד ממשכורתי? נכון לעכשיו אני ממשיך במתכונת "כגנב בלילה": מגיע בערבים ובלילות כדי למזער את הסכנה… הדרך היחידה היא לעשות כמעשה המשל ולהחליט תוך כדי תנועה, אז לכן נראה מה יהיה עוד שבוע שבועיים…
בשורה התחתונה כמעט כל המשק חוזר לעבוד וכמעט כל הילדים חוזרים ללמוד. נראה כאילו תוך חודש חודשיים שאריות הקורונה האחרונות תהיינה המסכות, שטיפת הידיים וסימוני התורים בכל מקום. הייתם מאמינים שישראלים יחכו בסבלנות בתור בלי שיש אקדח מוצמד לראשיהם? מתברר שהקורונה היא אקדח מספיק מאיים אפילו לכך.
נ.ב.
1. ק קו קור קוראים לקורונה והיא לא עונה.
IDO
8 מאי 2020 15:37:37המגפה הזאת נראית יותר ויותר כמו סיפורי חכמי חלם.
בהתחלה אמרו נשב בבית שבועיים, מי שידבק נשים בבית חולים ואח"כ לא ישאר כלום מהוירוס. לא עבד.
אח"כ אמרו סגר מלא. חודשיים. לא עבד.
בינתיים 25% מובטלים ולאנשים נגמר הכסף והכח להיות בהסגר.
אמרו נשחרר לפחות עד שיתחיל הגל השני או שימצאו תרופה. שזה לחכות שיגיע המשיח.
—
בניו זילנד אמרו נעשה סגר מלא עד שיגיע המספר אפס. והם אכן שם.
באוסטרליה עשו חצי סגר והמספר אפס הגיע. שחראו קצת וההתפרצות חזרה ב-3 מדינות מסך ה-8 שיש לנו.
—
אז מה יהיה? באיחור של 3 חודשים אנו נאלצים ללמוד לחיות עם הקורונה, ואוכלוסיות בסיכון יצטרכו לבלוע את האומץ שלהם ולצאת לעולם הגדול.
אתם לא יותר מיוחדים מאוכלוסיות המדוכאים שהעוני הבידוד והמועקה הנפשית גובה בהם 256 איש בחודש למחוז (סטטיסטיסיקה של מדינת NSW) שפשוט מתאבדים . או מחולי הסרטן שהפסיקו להגיע לבתי החולים.
—
אני את המועדון טניס שלי פתחתי לפני חודש למרות האזהרות, אחרי שיחה עם חברי המועדון ועם השריף המקומי. יש לנו איזה 12 רוטינות למלא כדאי שלא נדביק זה את זה. אבל עם כמה כללים בסיסיים אנחנו חיים בהרמוניה לצד הנגיף.
מולי
9 מאי 2020 15:26:38עדו. התגובה לכל סכנה, גם לקורונה, היא פונקציה של נסיבות, של אישיות ושל גיל.
מאחל שזה לא יקרה, אך מסקרן איך תגיב עוד יובל שנים לאותן נסיבות.
מנחם לס
8 מאי 2020 17:00:02המגיפה עוד לא אמרה את מילתה האחרונה. לאנשים כמו גייל (84) ואני (82) זאת סכנת חיים. אבל גם להיכנס למכונית לנסיעה על S285 זו סכנת חיים. פשוט צריכים ללמוד לחיות חיים חדשים, כמו אז בג'ונגלים כשאריה יכול היה לטרוף אותך. עד שיימצאו חיסון.
ואז תבוא מגיפה חדשה.
אכול ושתה כי מחר נמות.
מולי
9 מאי 2020 15:24:28מנחם, משונה איך מאותן נסיבות אנשים מגיעים למסקנות הפוכות.
אני לא מאמין ב"אכול ושתה כי מחר נמות", אם כבר אני מאמין ב"אתה יכול למות כל רגע – אז תיזהר פי שמונה!"…
🙂
עגל
9 מאי 2020 13:02:06מולי כל הכבוד שאתה חושב על החירשים, זה לא עלה בכלל בדעתי.
יש גם המון פנוי נפש ואנשים שזקוקים לעזרה סוציאלית וכרגיל נרמסים תחת היומיום של מדינת ישראל, ועכשיו עוד יותר.
הקורונה העירה הרבה תחומים שהיו רדומים או ״זרקה״ אנשים לכיוונים שהם לא חשבו עליהם לפני כן.
בתחום המחקר לשותף שלי ולי יש מודל להתפשטות הנגיף שמסביר בצורה יותר טובה את התקדמות מספר החולים וגם רעיון שמסביר מתימטית את מושג ״חסינות העדר״.
מולי
9 מאי 2020 15:22:31תודה על המחמאה. זה פתאום עלה בדעתי וחשבתי שסביר שאיש לא חושב על זה ולכן כתבתי את הפוסט הזה.
אשמח לשמוע – כאן או בפרטי – על המודל שלכם.
ואגב, עוד משהו שאיש לא חשב עליו:
מודל מיוחד לאוכלוסיות בסיכון.
עגל
9 מאי 2020 22:34:53אנחנו עכשיו כותבים את המאמר.
אשתדל לתת קצת פירוט בטורים הבאים שלך