ערב כדורסל שלא אשכח / יואב סנה

***

יואב סנה (46) הוא איש עסקים שחי בארצות הברית משנת 2000. הוא הגיע לארצות הברית ללימודי תואר שני וכמו רבים עדיין שם. הוא חובב ספורט מושבע ומתעסק בספורט באופן חובבני עוד מימי ילדותו בראשון לציון. בערבי כדורסל ב JCC באטלנטה אפשר לשמוע אותו צועק בעברית על חבריו האמריקאים לקבוצה.  (מנחם לס מוסיף: גם אותי, בעל האתר, ניתן לראות שם מתאמן עם אשתו גייל בימי ב' ד' ו-ה' בתכנית 'סילבר סניקרס' לזקנים. אגב, בקשתי מיואב שני מאמרי 'נסיון' לפני שאכניס אותו לצוות 'הופס'. עכשיו יש לנו 3 כתבים באטלנטה לכיסוי כמה משחקים. עכשיו כל מה שנותר זה לפתח קבוצה להיות לפחות באטפ 4 של המזרח!).

***


ערב כדורסל שלא אשכח (ולא בגלל המשחק) – אטלנטה הוקס נגד קליבלנד קבלירס: משחק 1, גמר המזרח 20/5/2015.

זה סיפור אמיתי ואישי על משחק NBA שאני לא אשכח ולא בגלל שהיה משחק גדול במיוחד (אם כי בכל זאת גמר המזרח) אלא בגלל הקונטקסט של מה שהיה לפני ואחרי המשחק ומה שאני זוכר מאותו ערב יום רביעי של ה 20 למאי 2015. כי בסוף, משחק כדורסל מקצועני זה בידור ותו לא.

השחקנים שמקבלים מליוני דולרים עולים לשחק 48 דקות (לפעמים ישנה הארכה) ובסוף יש מנצחת וישנה מפסידה. לגבינו, האוהדים שהולכים וצופים בהרבה משחקים, משחק כדורסל זו חוויה שנזכור רק אם היה בה משהו מיוחד מאוד כמו משחק אליפות, משחק NBA ראשון בחיים, שיא יוצא דופן, פציעה מחרידה וכדומה. כל השאר זה קונטקסט, סיפור המסגרת – עם מי היינו, איפה ראינו, מה עשינו לפני ואחרי וכדומה.


חשבתי הרבה על משחק שלא אשכח ונראה לי ששכחתי את רובם – והייתי בהרבה. את הערב הזה של משחק 1 בגמר המזרח ב NBA ב 2015 לא אשכח. הסיפור הזה מוקדש לחבריי לאותו ערב, והיות והסיפור אמיתי לגמרי אשמור על פרטיותם ואקרא להם נ, ע, ו ש, כולם אגב חובבי כדורסל מושבעים. הסיפור הזה הוא על חווית כדורסל מתובלנת בחברות, ביזנס,ותקופה שהיתה ואיננה. מעבר לזה, גם היה משחק כדורסל טוב – לא ענק – בו כיכבו לברון ג’יימס, קיירי ארווינג ועוד כמה All-Stars שניצחו את Atlanta Hawks בדרך ל Sweep קליל בגמר המזרח לפני ההתמודדות האמיתית מול גולדן סטייט על תואר האליפות.


אז ככה, ש עבד איתי באותה תקופה ו נ ו ע היו לקוחות. עבדנו בביזנס שבו הלקוחות היו חברים ו נ ו ע היו לא רק לקוחות טובים מאוד אלא גם חברים טובים מאוד, מעבר לעסקים. היות והמשרד שלנו היה ממוקם באטלנטה, ואטלנטה הוקס היתה בעיצומה של עונה חלומית במזרח (מאזן של 60:22 בעונה הסדירה ודרוג מספר 1 עם יתרון ביתיות לפלייאוף)- רציתי לפרגן לחברים (לקוחות – הוצאה עיסקית) בכרטיסים למשחק. הפעלתי קצת קשרים והשגתי כרטיסים טובים מאוד במחיר סביר. כמו שהזכרתי ש, נ, וע כולם חובבי כדורסל מושבעים וכולם פינו את לוחות הזמנים העסוקים שלהם כדי להגיע למשחק.

עכשיו תבינו, אני ו ש מקומיים, לא Big-Deal, אבל נ ו ע הגיעו בטיסה ממקומות אחרים בארצות הברית לאטלנטה רק לטובת המשחק. להמחשה- נ ו ע פינו יומיים מהסדר יום הרגיל והעמוס שלהם, הזמינו טיסות ומלונות והכל כדי לחוות משחק כדורסל LIVE , קצת שונה מאשר עליה על איילון והגעה כמעט לכל היכל כדורסל בישראל תוך שעתיים. כן, הכל גדול באמריקה. אבל שוב, לכולנו הערב הזה היה גדול יותר מהמשחק. באותה תקופה התעסקנו ארבעתנו באותו תחום עיסוק, כל אחד במקום אחר בארה״ב, והיינו בקשר ״קרוב״ בעיקר בטלפון ובטקסטים, סוגרים עיסקאות של אלפי דולרים מבלי להיפגש- אך ורק על רמת אמון ו ״מילה״, מין אחוות גברים כזו שנוצרה והתפתחה לה במהלך שנים. ככה שלהיפגש כולנו היה בהחלט ארוע מכונן בפני עצמו.

והבונוס? משחק 1 של גמר המזרח והזכות לראות את לברון ג’יימס LIVE – בונוס ענק כשלעצמו. אבל ללא ספק, ברטרוספקטיבה, לכולנו הערב הזה של 20/5/2015 היה חוויה חברית, גברית, הרבה מעבר למשחק כדורסל. המשחק אכן היה הסיבה הרישמית למפגש, אבל התכנונים, הנסיעות, הארוחה, ותחושת ה ״ביחד״ הזו הן בעצם הסיבה שאני זוכר את הערב הזה גם שנים אחר כך. כן, כמו שאמר פורסט גאמפ: ״החיים זה כמו קופסת שוקולד״ וכידוע אין כמו טעם של נוסטלגיה.


עכשיו קצת קונטקסט ספורטיבי: אטלנטה היא אחת הערים היחידות בארצות הברית עם כמה קבוצות ספורט מקצועניות וכמעט ללא תארי אליפות. אז נכון שאטלנטה יונייטד זכתה באליפות ה MLS בכדורגל ב 2018 אבל בשביל האליפות שקדמה לה צריך לחזור בזמן עוד 23 שנה ל 1995 בה זכו ה BRAVES באליפות הבייסבול. זה לא שאין קבוצות מקצועניות טובות באטלנטה (יש) והן גם מעפילות למשחקי הגמר אבל שילוב של חוסר מזל ומנטליות של לוזרים שנבנתה בהרבה שנים של כשלונות (השיא היה בסופרבול ב 2017 כשאטלנטה הפסידה לניו-אינגלנד לאחר שכבר הובילה 28:3 במחצית השניה) יצרו אוירה שבה לכולם היה ברור שהסיכוי של אטלנטה לזכות באליפות ה NBA היה באמת קלוש.


אומרים שכולם יכולים להיות פרשנים אבל בסוף היום הכסף של לאס-וגאס לא טועה. וכך, אף על פי שבאטלנטה הוקס של עונת 2015 הכל התחבר, והקבוצה של מילסאפ, קורבר, קרול, טיג והורפורד בהנהגת מייק בודנהאוזר ( בן טיפוחיו של פופוביץ האגדי) הציגה משחק קבוצתי יעיל מאוד ורשמה רצף נצחונות אדיר (17) בעונה הרגילה – אף על פי כל זה – אטלנטה לא היתה הפייבוריטית בסדרה. כן, חריג מאוד,אבל אטלנטה שהעפילה לגמר המזרח ללא בעיות מיוחדות לאחר שהדיחה בשלבים המוקדמים את ברוקלין ואת וושינגטון, ושהיתה עם יתרון הביתיות בסדרת הטוב משבעה משחקים – גם אחרי כל זה – שועלי ההימורים של לאס-וגאס הימרו על אטלנטה כ UNDER-DOG.

סיבה אחת לחוסר הריספקט של לאס-וגאס לאטלנטה בכל מה שקשור לספורט היא המנטליות הלוזרית של העיר הזו. הסיבה האחרת היתה שהיריבה מקליבלנד כללה את לברון THE KING ג׳יימס, השחקן הטוב ב NBA. קליבלנד קאבלירס של 2015 תחת דיוויד בלאט ( עוד זוית ישראלית אבל לכתבה אחרת) היתה קבוצה עמוסת כישרון שמלבד כוכבי ״על״ כג׳יימס, אירוינג, ולאב כללה שחקנים משלימים כתומפסון, סמית, ומוזגוב.


על חוויות מהמשחק ארחיב בהמשך אבל החוויה האישית שלי מאותו ערב זה שאני ו ש סגרנו את המשרד ולבושים בחולצות אדומות (צבעי הקבוצה הביתית) נלחמנו בתנועה הערה דרומה על כביש I85 לאזור PHILIPS ARENA (מאז החליף ספונסר וכיום STATE FARM ARENA). נפגשנו ארבעתנו סוף סוף פרונטלית בסטייקהוס יוקרתי סמוך ל CNN CENTER ואחרי ארוחה דשנה עשינו את דרכינו בתוך שיירת אוהדים לבושים באדום להיכל הספורט.


המשחק עצמו היה שקול יחסית אבל לכולם היה ברור שאטלנטה לא תנצח. לא שאטלנטה עשתה לקליבלנד חיים קלים אבל יש האומרים שבפלייאוף ההגנות מנצחות. שקבוצות טובות יודעות להגביר את הלחץ בהגנה בעשרות אחוזים במשחקים המכריעים וזה ההבדל בין העונה הסדירה לפלייאוף. אני אישית די מסכים אבל יתרה מזאת, לדעתי, הפלייאוף זה הזמן שבו הכוכבים נוצצים. ולאטלנטה לא היתה הגנה קשוחה מספיק ולא היו כוכבים (היו שחקנים טובים ומשחק קבוצתי נהדר וזה לא מספיק כדי לזכות באליפות). לקליבלנד לעומת זאת היה את לברון ״המלך״ ג’יימס, קיירי, ולאב (לא שיחק במשחק 1) שבעזרת צוות מסייע יעיל פשוט לא נתנו סיכוי לאטלנטה וידעו להתעלות ברגעים הנכונים, לקלוע כאשר היו חייבים נקודות, ולעשות STOP הגנתי בעת הצורך.

מי שממש רוצה לחוות את המשחק הזה מוזמן לצפות בקטעים ב YOUTUBEְ. מבחינתי, המשמעות של המשחק הזה היא בזמן האיכות עם החברים לפני, תוך כדי,ואחרי המשחק. ובכל זאת, משחק 1 של גמר המזרח היה מהנה ושוטף. משחק קבוצתי נהדר של אטלנטה בעיקר במחצית הראשונה, ערב מדהים של JR מאחורי הקשת, כמה מהלכי HIGHLIGHT של ה״מלך גיימס״ כולל הטבעה שנכנסה בקלות ל ESPN TOP 10 ובסוף ניצחון 97:89 לקליבלנד על אטלנטה ונטילת יתרון הביתיות.


האמת, לא ממש התאכזבנו מההפסד. השלמנו איתו כבר ברבע השלישי. אחרי המשחק נסענו כולם ביחד לכיוון הבית ואני זוכר את הנסיעה הזו בצורה הרבה יותר צלולה מהמשחק. זוכר את ע נותן עיצות ״לחיזוק הזוגיות״ ל ש ואיך אני ו נ מדברים על עסקים ומניות. שעה אחר כך בערך נפרדנו לשלום וכל אחד הלך לדרכו. זו היתה הפעם האחרונה שנפגשנו ככה ארבעתנו.


כמה חודשים אחר כך ע נעצר על ידי הרשויות וישב כמה שנים במאסר בכלא פדרלי. הוא שוחרר לאחרונה וחי כרגע עם משפחתו בישראל. ש עזב את אטלנטה ואת החברה שלנו כמה חודשים אחר כך ועל אף העצות ל״חיזוק הזוגיות״ שקיבל התגרש מאישתו. נ חזר לישראל ומנהל משם את עסקיו בעולם. ואני … התחלתי לכתוב ב HOOPS.

ארבעתנו עדיין חברים (יותר בפייסבוק מאשר בעולם האמיתי) אבל זה כבר ממש לא אותו הדבר – ה 20/5/2015 מבחינתי הוא פשוט כבר זיכרון חזק שמתוחזק בכח הנוסטלגיה, ואי אפשר לנצח נוסטלגיה. ראיתי הרבה כדורסל בחיים (גם כדורגל ופוטבול) אבל ממש קשה לי לזכור משחק או חוויה ספורטיבית יוצאת דופן. זה כמו שקשה לי לזכור ולציין סרט או ספר שממש השפיע עלי כי צפיתי או קראתי בהרבה וכל החוויות מתערבבות בראש. אז לא תמיד אני זוכר את התוכן אבל כן זוכר עם מי היית בסרט או איפה קראת את הספר. אותו הדבר כאן, זה לא המשחק, אלא הקונטקסט והחוויה הגברית חברית שאני זוכר מאותו ערב – זה מה שעשה את המשחק הזה לבלתי נשכח – בשבילי.


ולגבי הקבוצות שהזיעו על הפרקט באותו ערב: ההוקס של אטלנטה הפסידו עוד שלושה משחקים רצופים לקליבלנד בדרך ל SWEEP מביש. עברו 5 שנים מאז ואטלנטה לא הצליחה לשחזר את הרמה שהציגה בשנת 2015 ונראה שהיא במצב של REBUILDING מתמשך. קליבלנד לעומת זאת הפסידה ב FINALS באותה שנה ל WARRIORS אבל מיצבה את עצמה כ BEAST OF THE EAST לתקופה שבין 2015-2018 וזכתה באליפות ב 2016.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  1. יופי של חוויה יואב. כיף לקרוא. אני מתחבר לזה שלפעמים ארועי ספורט הופכים להרבה יותר מיוחדים מהספורט עצמו בגלל מה שמסביבו.

    1. לגמרי.
      הרבה פעמים המשחק בא בתקופה מיוחדת בחיים (התחלת לצאת עם החברה שהפכה להיות אישתך, או משהו כזה) ואז הוא נחרט בזכרון עם כל האוירה שמסביב.
      תודה יואב

  2. מכל המשחקים שראיתי אני זוכר שניים. משחק ראשון של מכבי בגביע אירופה בהיכל, ומשחק כדורגל ראשון – בית'ר נגד מכבי חיפה בקריית אליעזר. בשניהם מה שאני זוכר זה בעיקר את הבום לפנים שילד מקבל ברגע שהוא נכנס ליציע ומקבל את כל האווירה הזאת בבת אחת. כנראה שילוב של גיל ואווירה באמת מיוחדת. את משחק הנבא הראשון שלי אני גם זוכר, אבל לא כל כך לחיוב – בעיקר זכור לי זוג מבוגר שישב לפני, הגבר קורא עיתון כל המשחק והאשה סורגת. אפס אווירת ספורט.

    1. כמו כל דבר בחיים יש ויש… אבל כן בסוף החוויה היא אישית ותלויה בקונטקסט. לגבי האישה הסורגת… כבר לא- היום הכל בנייד…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט