השבת קרה דבר: יצאתי מהבית ונסעתי באוטו! לא, לא שמחתי לצאת. הסיבה ליציאה היתה שהאישה שאתי חוזרת לעבוד בראשון, ולכן חוזרת לגור בית שלה שבקצה השני של ירושלים. לפני עידן הקורונה חיינו כל אחד בדירתו ונפגשנו כמה פעמים בשבוע. וכעת, במוצאי שבת, היא שוב בבית שלה אחרי שחודש וחצי היא היתה אתי בבית שלי.
אז מחר היא חוזרת לעבודה שלה, ואני? מאחר ואני בקבוצת סיכון, אני ממשיך לעבוד מהבית.
המשימה הראשונה אחרי שהורדנו את המזוודות לאוטו, היתה כמובן להתניע אותו. אחרי חודש וחצי בלי לנסוע, המצבר כמובן מת. אז פתחתי מכסה המנוע, חיברתי את הג'אמפר, את המטען, והוא הניע כמו חדש.
ואז יצאנו לעולם. תשמעו זה מטורף! כשנכנסתי הביתה באמצע מרץ זה היה סוף החורף, ואילו כעת זה תחילת הקיץ. זה כאילו דילגתי לחלוטין על האביב שבחוץ. אני רציני, השנה לא ראיתי כלניות, לא ראיתי את פריחת האביב. אתה נוסע ובצד הדרך רואים צהוב של קיץ ולא ירוק של אביב.
אתה נוסע בחוצות ירושלים וזה כאילו לא היית בה שנה. אתה מגלה שינויי תנועה שלא היו לפני חודש וחצי, אתה מגלה חפירות תשתית לרכבת (ובורות) שלא היית מודע להם, אתה מגלה עיר שאינך מכיר, עיר שרק מכמנות המהירות שומרות בה על יציבות… דגל ישראל אחד בודד מזכיר לך שיום העצמאות, הזמן בו הרחובות עוטים דגלים, היה ועבר מבלי שחווית את שלמת הדגלים ותאורת הרחוב הייחודית, ואתה לא יכול שלא לשאול את עצמך אילו עולמות נוספים החמצת כשהיית בבית?
לפחות אתה מגלה שלא שכחת לנהוג. הייתי אומר שזה כמו לרכוב על אופניים, אבל האמינו לי, מניסיון כאוב, שלחזור ולרכב על אופנים אחרי עשרים שנה, זה כמו ללמוד בפעם הראשונה, רק שהנפילות הרבה יותר כואבות בגיל חמישים.
משהו אחר כן השתנה. ראיתי איש הולך ומרים יד לטרמפ, וחשבתי לעצמי שאף אחד לא יעצור לו. הקורונה עשתה הרבה טוב מבחינת העזרה ההדדית, אבל יש דברים בעזרות ההדדיות שהיא עצרה, ונושא הטרמפים הוא אחד מהם. אנשים כבר לא נותנים טרמפים. ואתה שואל את עצמך, איזה עוד דברים אנשים כבר לא עושים, אבל אתה לא יודע לענות על זה כי אתה הרי לא יצאת חודש וחצי מהבית.
אז האופרציה של כפפות ומסכות הפכה לטבע שני אצל מעט מהאנשים. רוב האנשים שראיתי לא שמים על זה ונותרים לא מכוסים. ועדיין, הכי הצחיקו אותי אלו שהלכו עם מסכה ביד. אם זה לא היה כל כך עצוב הייתי מתפקע מצחוק. המסכה אמורה הרי לשמור עליכם מהקורונה ולא מהשוטרים, לשמור עליכם מהשאר ולשמור על השאר מכם. אז נכון, המסכה היא בלתי אפשרית לאורך זמן, אבל בחייכם…
אחרי חצי שעת נסיעה הגענו לביתה של האישה שאתי. גם בית, בדיוק כמו רכב, צריך טיפול אחרי חודש וחצי שלא היית בו. לוודא שכל האורות נדלקים, לפתוח חלונות ותריסים לאוורור ובעיקר לפתוח ברזים כדי לתת למים ליזול במטרה שכל, או רוב, החלודה שבצנרת תצא…
אז כעת, במוצאי שבת, אני כבר חזרה בבית שלי, והיא בזה שלה. לימון הקורונה נתן לנו מתנה לימונדה של חודש וחצי יחד, שראינו שעושים לנו טוב, וכעת? כעת הקורונה עשתה את שלה והכדור במגרש שלנו…
נ.ב.
1. ק קו קור קורע לי את הלב לישון לבד היום.
לירון
3 מאי 2020 17:15:48תודה על השיתוף מולי. הרגשתי חובה להגיב לא בגלל שיש לי משהו מיוחד לומר, אלא פשוט שתדע שיש כאילו שקוראים אותך יום יום, גם אם לא מגיבים. אז אל תפסיק, לפחות עד שיחזור הספורט
Lavar
3 מאי 2020 17:29:55פשוט ונכון מאוד. מצטרף לתגובה
מולי
3 מאי 2020 21:15:22חן חן והמון תודה
asaf
3 מאי 2020 17:34:17תודה מולי. יומן שבהחלט מרענן את ימי שגרת הקורונה.
מולי
3 מאי 2020 21:15:39תודה תודה
מנחם לס
3 מאי 2020 18:25:05מולי, בגילך, אם אתה לא נשוי, הסידור ביניכם הוא הסידור העדיף: כל אחד בבית שלו. אבל אם שרדתם חודשיים יחד באותה דירה ואתם עדיין רוצים להיפגש אחת לכמה שבועות, ז"א שיש לכם את זה. אז אולי כשתגיעו לגיל 75+ כדאי לחשוב על איחוד הדירות לדירה אחת. אני וגייל מסתדרים עשר (+) ביחד. אנחנו אוהבים אותן תכניות טיווי, אותו ספורט, אותו אוכל, והיא נידלקה על סטיסל. ישנם דברים ש'אני יכול והיא לא – אז אני ישנו. ישנם דברים שהיא יכולה ואני לא – אז יש היא. אבל אנחנו כבר 46 שנה יחד. זה סיפור שונה אולי.
מולי
3 מאי 2020 21:16:32בהחלט חושבים. נראה מה טומן העתיד בחובו.
רותם אלרן
3 מאי 2020 21:24:29תודה רבה מולי, יומן שמרענן ומוציא מהשגרה המבאסת. דבר חיובי אחד לפחות עבורי, הוא שהכדורסל חוזר. אמנם רק במרחק שני מטר ועם הגבלות, אבל עדיין חוזר וזה כבר משהו.
מולי
4 מאי 2020 08:24:47תודה רבה ואכן
אהרון שדה
6 מאי 2020 01:35:07מולי תודה רבה.
גם אני קורא אותך קבוע…אבל לא תמיד בכל יום אבל אני משלים .
אני לא בפעם הראשונה חש כמוך והפעם בעניין התקופה.
התקופה שאני הכי אוהב בשנה מתחילה בפורים ונגמרת בשבועות.
בערך מרץ עד תחילת יוני .
אח"כ סתם חם .
וגם אם תיגמר היום הקורונה את החלק הארי בתקופה האהובה עליי פספסתי .
אני מקווה שנזכה כולנו להנות ביתר שאת מתקופה יפיפייה זו בשנה הבאה.