האיש שלא היה שם: הסיפור של כריס מרכוס/ שחר דלאל

הרבה לפני גרג אודן, היה כריס מרכוס.

*

השם כריס מרכוס לא אומר הרבה לאנשים מחוץ לקנטאקי. למעשה הוא לא אומר הרבה גם לאנשים שגרים שם, כי מרכוס אומנם היה שחקן כדורסל מבטיח באחת המדינות שמקדשות את הספורט יותר מכל דבר אחר, אבל הוא בחר לעשות את זה באחת האוניברסיטאות הקטנות של המדינה – ווסטרן קנטאקי.

למעשה, היחידים שבאמת זוכרים אותו הם ציידי הכישרונות של תחילת המאה ה-21, אז בדיוק בנקודה שבה עלתה קרנה של התקשורת האינטרנטית ועדיין לא היו מספיק אמצעים כדי לצפות בכל שחקן על הגלובוס, הפך מרכוס לכוכב ששמור רק ליודעי ח"ן.

זה אולי נראה לנו מוזר היום, אך ב-60 השנים הראשונות של הליגה, מלבד במקרה חריג אחד העונה לשם ג'ורדן, כדי לזכות באליפות היית צריך גבוה דומיננטי. הרבה לפני תקופת הטאנקינג, קבוצות פיללו ששחקן כמו מרכוס ייפול להם לידיים. סנטר כפי שאלוהים התכוון, 7 פיט של כישרון גולמי, כוח מתפרץ, אתלטי ובעל קליעה רכה מחצי מרחק.

הסיפור שלו מתחיל כמו רבים אחרים. שחקן נמוך שמעולם לא שיחק כדורסל בקבוצה רשמית וצמח בין לילה לפני שמאמן התיכון המקומי שכנע אותו להצטרף לקבוצה והפך אותו לסיפור הצלחה. מכיוון ששיחק רק שנה אחת של כדורסל מסודר, לא הרבה מכללות התדפקו על דלתו והוא נאלץ ללכת למכללת ווסטרן קנטאקי.

מרכוס. החבילה השלמה

ההילטופרס לא נחשבים לאוניברסיטה גדולה גם היום, אבל לפני 20 שנה הם היו רחוקים עוד יותר מהעין הציבורית. בשנים בהם הקולג'ים הקטנים קיבלו את החשיפה רק בבמה הגדולה, מרכוס הפך לשחקן שרבים מחובבי הדראפט שמעו עליו, אך מספר מאוד מצומצם של אנשים ראה אותו משחק. בדומה לשחקני הרחוב בשנות ה-60, הסיפורים שסופרו הפכו אותו לגדול מהמציאות והפכו אותו לאחד השמות החמים בדראפט 2001 ולמספר שערי מגזינים, שלוש שנים בלבד אחרי שהתחיל לשחק כדורסל.

מרכוס בחר להכניס את השם שלו מיד עם הדחת קבוצתו בשלב הראשון של טורניר המכללות. לפי כל ההערכות המוקדמות היא היה צפוי להיבחר בלוטרי 2001, באחד הדראפטים העמוקים שידעה הליגה (לפחות זה מה שחשבו בזמן אמת). אך הענק העדין לא זכה לשמוע את השם שלו מוכרז על ידי דייויד סטרן, מכיוון שזמן לא קצר לאחר מכן כינס מסיבת עיתונאים והודיע שהוא מושך את השם שלו מהדראפט.

הסיבה היתה פציעה בקרסול, כזאת שתמנע ממנו לבצע אימונים אישיים לפני הדראפט, ועבור שחקן שהמעמד שלו היה בעיקר מיתי בין אנשי הליגה, מהלך כזה היה הרסני. בדיווחים שקדמו להכרזה האשימו אותו בכך שהוא מנסה להתחמק מאימונים כדי להסתיר את החסרונות הרבים במשחק שלו. דיברו על זה שהוא סתם אגדה שמצחה באינטרנט ושהיכולות שלו לא באמת מתאימות לליגה הטובה בעולם. עבור מרכוס זה היה יותר מידי.

המטרה היתה אחת, לחזור לשנתו השלישית במכללה ולהוכיח לכולם – על המגרש – שהוא ראוי לבחירה גבוהה. המציאות היתה שונה. הפציעה בקרסול לא באמת נעלמה, ומכישרון שאי אפשר לפספס איתו, הוא הפך לשחקן מכללות סביר שאפילו לא מתלבש לכל המשחקים. מרכוס, שברגע אחד הפך לכוכב וברגע השני לאדם שכולם אוהבים להתנגח בו לא ידע להתמודד. הוא התחיל להשמין ובהמשך התמכר לאלכוהול.

סטרן. לא זכה להזדמנות לקרוא את השם שלו

הוא התחיל את שנתו האחרונה בקולג', אך באמצע העונה חזר לביתו בשארלוט וסיים מעשית את קריירת המכללות שלו. גם הפעם הוא לא זכה לשמוע את השם שלו על ידי סטרן, או אפילו ראס גרניק, הדראפט הסתיים ואיתו גם סיפור הסינדרלה. מרכוס לא חיפש קריירה בחו"ל ולאחר מבחנים קצרים בדנבר, אליהם הגיע שמן ולא בכושר, אף אחד לא שמע יותר את השם שלו.

*

קפיצה מהירה להווה.

בשלב הזה, כשאתם קוראים את הסיפור, אתם בטח חושבים: היי, בואו נחפש את השם שלו בגוגל, בטח יש הרבה מה לקרוא או לראות. אז קדימה תחפשו. אתם לא תמצאו הרבה מלבד הידיעה שלשמה התכנסנו: "כוכב העבר של ווסטרן קנטאקי מת בגיל 40".

*

אחרי הקולג' מרכוס פשוט נעלם. החברים הקרובים ביותר שלו מתקופת התיכון והמכללה בכלל לא ידעו איפה הוא נמצא. הוא ירד למחתרת ופשוט ניסה להילחם בשדים שלו. הוא החל לטפל באמא שלו לאחר שאביו נפטר, ולאט לאט האחריות החזירה לו תחושת המחויבות.

מרכוס התחיל לעבוד כיועץ עבור ילדים בסיכון והפך סוף סוף לדמות לחיקוי שכולם האמינו שיהפוך. הוא אפילו "חזר" לכדורסל, מקום שהביא לו כל כך הרבה עצב לאורך החיים, כאשר לימד את האחיינים שלו את יסודות המשחק. אבל בעיקר, הוא הצליח להישאר נקי במשך 15 שנים.

"זאת היתה העבודה המושלמת בשבילו", אמר אחיו מייקל. "הוא הצליח לתקשר איתם בכל רמה, לפעמים היה משחק איתם משחקי וידאו ולפעמים מקיים איתם דיון פילוסופי על החיים. כשהחיים לקחו אותם שמאלה, כריס ניסה לקחת אותם ימינה. הוא היה הכל בשביל הילדים האלה".

מרכוס. נקי במשך 15 שנים

למרות שהיה בגובה של 2.13 מ', הוא נאבק כל חייו בניסיון להתגבר על חוסר הביטחון שלו בחיים. הוא מעולם לא הקים משפחה משלו, הסתגר בביתו מחוץ לשעות העבודה, ובעיקר ניסה להימנע מהקרקס שסבב אותו בתקופת המכללות. הוא לא רצה להופיע שוב על שערי מגזין, זה לא התאים לילד המופנם שגר בתוך גוף של גבר ענק.

כשהציעו לו קידום בעבודה הוא סרב. הוא לא רצה להתרחק מהילדים, אותם הבין והתחבר אליהם ברמה הרגשית. העזרה לאנשים נראתה לו טבעית, לפקח על אנשים שעושים את העבודה שלהם, נראה לו כמו משהו שמתאים לאנשים אחרים.

מרכוס גם מעולם לא הגיע למפגשים במכללה או בתיכון. הוא מעולם לא אהב את תשומת הלב שנתנו לו, או את הסיפורים שסיפרו על היכולות המקצועיות שלו. הוא העדיף לשבת בבית ולראות סרט של מארוול או לדבר לפני קבוצה של ילדים.

הוא מעולם לא הצטער על הקריירה שלו. הכדורסל איפשר לו ללכת לקולג', בעוד ההורים שלו נאבקו על כל סנט במטרה לספק קורת גג עבור שבעה ילדים. הוא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו כדי ללמוד סוציולוגיה ולעסוק במקצוע שכל כך אהב.

כשכריס מרכוס הלך לעולמו השבוע בגיל 40, מתסחיף ריאתי בזמן שצפה בדראפט ה-NFL, הפרק של הכדורסל היה רק חלק מסיפור החיים שלו. מעולם לא הפריע לו שקריירת ה-NBA שלו אפילו לא התחילה…

אפילוג:

מרכוס היה שחקן שמאוד חיכיתי לראות ב-NBA. מי שעוקב היום אחרי שחקנים לא יכול לדמיין מצב שבו אנחנו נסמכים על דיווחים של סקאוטים ללא אפשרות לראות אותו בווידאו, אבל זאת היתה המציאות. לרוב אלה היו שחקנים אירופיים (דליבור באגיריץ', ניקוס צ'אקטשווילי) אבל גם אמריקאים מאוניברסיטאות קטנות (לאון סמית', קינטל וודס). היית מחכה לטורניר המכללות או במקרים חריגים למחנה בשיקאגו, שמרכז את כלל השחקנים המובילים. מרכוס, לצערי, לא זכה לחוזה של מיליונים או אפילו כמה דקות על הפרקט עם השחקנים הטובים בעולם.

ההיעלמות שלו היתה מסתורית, ושנים ניסיתי לחפש האם חתם בקבוצה אירופאית, אך בסופו של דבר התייאשתי והנחתי שהפציעה חיסלה לו את הקריירה. היה עצוב לקרוא עליו בנסיבות האלה, אבל לפחות זה הביא לסגירת הסיפור מבחינתי.

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. מרכוס היה שחקן שמאוד חיכיתי לראות ב-NBA. מי שעוקב היום אחרי שחקנים לא יכול לדמיין מצב שבו אנחנו נסמכים על דיווחים של סקאוטים ללא אפשרות לראות אותו בווידאו, אבל זאת היתה המציאות. לרוב אלה היו שחקנים אירופיים (דליבור באגיריץ', ניקוס צ'אקטשווילי) אבל גם אמריקאים מאוניברסיטאות קטנות (לאון סמית', קינטל וודס). היית מחכה לטורניר המכללות או במקרים חריגים למחנה בשיקאגו, שמרכז את כלל השחקנים המובילים. מרכוס, לצערי, לא זכה לחוזה של מיליונים או אפילו כמה דקות על הפרקט עם השחקנים הטובים בעולם.

    ההיעלמות שלו היתה מסתורית, ושנים ניסיתי לחפש האם חתם בקבוצה אירופאית, אך בסופו של דבר התייאשתי והנחתי שהפציעה חיסלה לו את הקריירה. היה עצוב לקרוא עליו בנסיבות האלה, אבל לפחות זה הביא לסגירת הסיפור מבחינתי.
    .
    תודה לכל המגיבים!

  2. אילו מישהו שאל אותי לפני קריאת הפוסט המצויין שכתוב בצורה כה 'עניינית' כאילו (הגורמת לעצב להתעצם) אם אני מכיר אחד שחקן כדורסל בשם כריס מרכוס אני חושב שהייתי מגיב "השם נשמע מוכר מהיכן שהוא". כשקראתי את המאמר נזכרתי ב'מפלצת' ששיחקה בווסטרן קנטקי. אני משום מה זוכר שהוא נודע כ-"ה-2.16 מ' מווסטרן קנטקי". חשוב להזכיר שווסטרן קנטקי היא אחת מהאוניברסיטאות האלה שהן לא אוניברסיטאות הדגל של המדינה (יוניברסיטי אוף קנטקי היא ספינת הדגל) אבל הן לא קטנות כאלה. פורדו, אאובורן, ווסטרן קנטרי – הן אוניברסיטאות בגודל 15,000 עד 30,000 סטודנטים המשחקות ביג-טיים. לא ברמה ובפרסומת של קנטקי או צפון קרולינה, אבל כיתה אחת מתחתיהן, המספקות הרבה שחקני NBA (לי קורטנוי הוא משם; סקוטי פיפן שיחק בכזאת).

    כשקראתי מה ששחר כתב נזכרתי בשחקן שאמרו עליו כבר אז שהוא שקט, ביישן, ונחבא אל הכלים. אני זוכר משפט אחד שמאמנו פעם אמר עליו, ש"הוא מעדיף לשחק באולם ריק מאשר ב-'ראפ ארינה' (של קנטקי).

    הפוסט של שחר הגביר את התעניינותי, ואני מאמין שהמשפט הזה מסביר הרבה עליו: הוא לא חלם להיות כוכב. הוא לא רצה להיות כוכב. זה היה בניגוד לאישיותו. כאילו זה היה "מה זאת אשמתי שגדלתי להיות 2.16 עם גוף אופטימלי להיות סנטר ב-NBA?"

    Why would God give him, of all people, the 7-foot-1, 300-pound frame? An unrealistic expectation of basketball success comes for anyone of that ridiculous stature. Rather than Marcus living with the freedom of his own decisions, he felt everyone else making it for him. It was never his dream. He never asked for that.

    בהמשך היה כתוב, כמו ששחר ציין, שהוא הרגיש הכי נינוח להיות עם ילדים הזקוקים לעזרה, עדיף 'אחד-על-אחד', ואחרי שהפסיק לשתות (היה חבר מסור ב-AA), האושר ההגדול ביותר שלו היה לראות הוא שעוזר לילד עם בעיות.

    תודה שחר

  3. סיפור מעניין. מודה שלא שמעתי עליו. אבל לא כול אדם בגובה של מעל שני מטר חייב להיות שחקן כדורסל. לפעמים שאני צופה במשחקי כדוריד או כדורעף של קבוצות באירופה אני רואה הרבה שחקנים מעל שני מטר שהם גם מאוד אתלטים. ואז אני שואל את עצמי איך זה שהם בחרו בספורט שהוא הרבה פחות פופולרי מכדורסל. הדוגמה הכי טובה בארץ היא אלכס צ'וברוביץ (2.12 מ') שעד גיל 18 שיחק רק כדורעף.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט