להוסיף עוז – יום הזיכרון/שחר צ'קוטאי

היום הזה נוגע בכולנו, כחלק מעם שכול שאיבד מטובי בניו ובנותיו במלחמות ופיגועי טרור. לרובנו יש נופל במעגלים שלו, אם זה חבר מהצבא או מהלימודים או סתם מהשכונה, אם זה אח או בן דוד, אבא או דוד שהלכו והם אי שם דואגים לנו. לי זה דוד של אימי שהלוואי והייתי פוגש אותו (ואת סבתי שהייתה אחותו) שעלה מסוריה עוד לפני קום המדינה ונפל ב-49, כשהוא בן 21 ולנצח יישאר בן 21. שכן קרוב שנפל בלבנון השנייה, חברים של אחיי הגדולים שהכרתי ונפלו בפיגועים, ועוד חברים שנפצעו בפעולות אלו ואחרות. היום הזה פותח את הפצעים של העם שלנו ומזכיר לנו כמה אנחנו צריכים להעריך את הארץ שלנו על כל המחלוקות והשוני, וכמה שילמנו על המדינה הזאת כדי שהיא תמשיך להתקיים. יהי זכר הנופלים ברוך.

החיים ממשיכעם גם אם אנחנו לא רוצים ואני מאמים שהם רוצים שנמשיך לחיות ולכן אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לזכר האדם שדחף אותי לשחק ולאהוב כדורסל ובעקבותיו רציתי ללכת ולהתגייס לחיל השריון.

הוריי עברו לגור ברעות בהיותי בן 7, כיתה א'. אחי הגדול היה מעמיד אותי בין העמודים של הפרגולה ואומר לי "תעצור את הבעיטות שלי, השער שלך הוא העמודים". בין הפעמים הרבות שעצרתי היו לא מעט מקרים בהם הייתי הודף את הכדור אל מעבר לגדר של הגינה שלנו אל הגינה של השכנים, ומכאן היינו נתונים לרחמי השכנים הרחמנים. כל פעם מישהו היה יוצא מחייך אלינו שואל אותנו לשלומנו ומחזיר את הכדור באהבה.

מדי פעם היה יוצא בחור צעיר בשם עוז שהיה מחייך אלינו בחיבה ומחזיר את הכדור אחרי הקפצה אחת או שתיים, ואז היה זורק הערה "תעברו לכדורסל, הרבה יותר כיף ותהיו כמעט בטוחים שהכדור לא יעבור לגינה שלנו במהלך המשחק". הוא חזר על זה מידי פעם כשהיה יוצא ומחזיר לנו כדור. הקשבנו לו, ובאמת התחלנו ללמוד כדורסל.

כילד מראה של חייל שחוזר עם מדים וכומתה שחורה פעם ב-21 יום (בכל זאת שריון) גורם לך לגאווה ולרצון להיות כמוהו יום אחד, עם מדי הזית וכומתת חתול שחור. הוא היה המודל להערצה שלנו כילדים.

בסוף כיתה ג' עברנו דירה והוריי שלחו אותי לחוג כדורסל לבקשתי.
בסוף אותה שנה פרצה מלחמת לבנון השנייה. ביום האחרון למלחמה אבי חוזר הביתה עם דמעות.

עוז נפל.

12 באוגוסט 2006, י"ח באב התשס"ו.

עלם חמודות, הבחור הצעיר שהכרנו ואהבנו איננו איתנו יותר.

עוז והצוות טנק שלו נפלו בעת שחילצו טנק אחר. כל כך אופייני לעוז.

יהי זכרו ברוך. ת.נ.צ.ב.ה

כמידי שנה יש טורניר סטריט בול לזכרו של עוז בעיר מודיעין.

חברו של עוז שר עליו

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. שחר תודה רבה.
    ביום כזה חשוב שיצא פוסט על ענייני היום זה יום חשוב מאד בישראל .
    גנץ אמר עליו היום החשוב בשנה אני חושב שבוודאי בפן הלאומי הוא היום הכי חשוב שלנו כאן .

    היו לדאבננו לא מעט נפגעי טרור ופעולות איבה שקשורים בספורט .
    יהי זכר כל הנופלים ברוך .

  2. תודה שחר. אכן יום קשה. לכולנו יש סיפורים כאלה או דומים. עם השנים אתה מבין דברים יותר לעומק וזה רק נהיה יותר קשה.

  3. לצערי הרב יצא לי לראות מקרוב איך השריון סופגים פגיעות אנושות באותם ימים אחרונים ונוראיים של מלחמת לבנון השנייה.
    "שינוי כיוון 11" הייתה הפעולה הצבאית האחרונה של ישראל באותה מלחמה. המטרה הייתה להגיע להישגים, אבל התוצאה הייתה 35 חללים בקרב חיילי צה"ל ו-410 פצועים.
    סמ"ר עוז צמח ז"ל נהרג בקרב על בינת ג'בייל בעודו מנסה לחלץ תחת אש טנק אחר שנפגע (זכה לצל"ש על מעשיו באותו קרב),
    לי יצא לראות את חטיבת המילואים של השריון סופגים לא פחות בגזרת מרג' עיון.
    באותה מלחמה, הן החי"ר והן השריון, ספגו אבדות כבדות מהקורנטים של האויב. ההבדל הוא, שאנו בחי"ר למדנו מהר מאוד שלתפוס מחסה במבנה נטוש משמעותו הלכה למעשה להיכנס למלכודת מוות, ושבהינתן הבחירה, תמיד עדיף להתחפר. השריון, להם לא היה היכן לתפוס מחסה.
    אני לא יכול לתאר במילים את תחושת חוסר האונים שהרגשתי כאשר ראיתי את אותם טנקיסטים נפגעים מקורנטים אי שם במרג' עיון באותם ימים אחרונים של מלחמה.
    אני לא יכול לתאר במילים את תחושת ההשתאות לנוכח הגבורה של מי שנכנסו עם הטנקים שלהם לחלץ את חבריהם תחת אש.
    המילה היחידה שקופצת לראש היא "גבורה". גבורה אמתית, טהורה, נטולת ציניות.
    אז רק שתדע, שחר. ממקור (כמעט) ראשון. אם מספרים לך על עוז אותו הכרת, שהוא היה גיבור, תדע שזו לא קלישאה. זו האמת המדויקת והעצובה.
    יהי זכרו, וזכרם של כל חללי מערכות ישראל, ברוך.
    .
    תודה, שחר.

  4. תודה שחר.
    עברתי הרבה בחיים, לטוב ולרע. הרבה דמעות ירדו מעיני עד שהרגשתי שהכל כבר התייבש.
    הפוסט שלך הרטיב (מאד) את עיני.
    לכל אחד יש את הסיפור שלו. בין השאר יש לי את הסיפור של דורון. כשהגעתי מבת-גלים לטבעון הוא היה שנה מבוגר ממני. רזה כזה, שקט, נחבא אל הכלים.
    אני הייתי ילד רועש, עם האופי שלי שעד היום מורגש בוודאי בכתיבתי.
    תמיד היתה לי הרגשה חמה לדורון. מדי פעם שוחחנו. הוא לא היה ספורטאי ולא היה אחד 'מהחברה'. אבל הוא תמיד היה בבקראונד.
    כששמעתי שהוא הפך לטייס קרבי בחיל האוויר ממש נידהמתי. הוא האחרון שהייתי מדמיין כטייס.
    ישנם כל מיני ספורים על התרסקותו עם מטוסו הסופר קרבי. נפילתו נתקעה בליבי כמו חץ. אני מכיר עוד כמה נופלים, אבל דורון נשאר אצלי כסמל של הישראלי הכמעט האלמוני שנפל על הגנת ישראל (איזה סיפור. כשהוא היה בקורס טיס הוא היה חבר של רותי, חברתה הטובה ביותר של רינה ז"ל, אשתי. רותי למדה בבית ספר לאחיות. אחרי שהוא נהרג רותי התאבלה כמובן אבל יום אחד רינה אמרה לי 'למה שלא נפגיש את אלכס – חברי הטוב ביותר – ורותי'?. הם נפגשו. התאהבו. נישאו. רותי ניפטרה לפני שנה וחצי מסרטן)

כתיבת תגובה

סגירת תפריט