כל שנה, ביום הזיכרון, יש לי צביטה בלב. השנה הצביטה היא בכל הגוף, צביטה עבור כל משפחה שאינה יכול למצות את האבל בשל מגבלות הקורונה המונעות עליה לקבר.
אני מתקרב כל יום להיות איש קשיש. מלבד מלחמת השחרור ומבצע סיני, חוויתי על בשרי כל אחד ואחת מהמבצעים והמלחמות שמדינת ישראל לקחה בהם חלק עד ימינו.
הופגזתי בירושלים של מלחמת ששת הימים בדרכי מבית הספר עם אבי. בשלב כלשהו הפגזים נפלו כל כך קרוב, עד שנכנסנו למקלט מזדמן ברחוב המקביל ובילינו בו יותר משעה עד שהאטה בקצב הנפילות אפשרה את הריצה בת ארבע הדקות ממנו אלינו הביתה (מדדתי כמה שנים אחרי).
אני זוכר שיעורים בבית ספר בהם למדנו, ילדים בכיתה ב' ו-ג', לא לגעת במוקשי כפתור ומטעני חבלה עם חוטים אחרי התפוצצות מטעני החבלה הראשונים בירושלים.
אני זוכר את מהדורות החדשות בזמן מלחמת ההתשה, מהדורות ששברו כל יום מחדש, עוד ועוד לבבות של משפחות עוד ועוד הרוגים.
אני זוכר מילוי שקי חול כתלמיד חטיבת הביניים בזמן מלחמת יום הכיפורים.
אני זוכר איך הופצצתי בקיבוץ במבצע ליטני…
זוכר איך קיבל את פני "מטח כבוד של קטיושות", ראשון מני עשרות, ביום הראשון בו הגעתי לבסיס בו "ביליתי" שלוש שנים בצבא.
זוכר היטב את ההפגזות שקדמו לגיוס שלי למילואים במלחמת לבנון הראשונה.
מעדיף לשכוח את שירות המילואים בלבנון.
זוכר את האינתיפאדה הראשונה…
זוכר את רמת הגולן הקפואה, כאשר הייתי בסיור בעוד שירות מילואים, בלילה בו הופצצה ישראל במלחמת המפרץ הראשונה.
ואת האינתיפאדה השנייה.
ומלחמת המפרץ השנייה..
ואת מלחמת לבנון השנייה…
זוכר מבצעים עם שמות בני שתי מילים כמו "חומת מגן", "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן".
זוכר את הגופות משני הפיגועים בהם נכחתי אישית, וממאות הפיגועים שראיתי בטלוויזיה.
זוכר.
וכמעט כל הלחמות והמבצעים הללו השאירו חללים. חללים ז"ל וחללים בנשמה. חללי זיכרון: משפחה, מכרים, מפקדים, חברים, בוסים בעבודה, תלמידים… שלפתע, ביום אחד, הדרך היחידה לתקשר איתם ההופכת להיות באמצעות דיבור למצבת אבן.
אבל אני זוכר. וכשאני זוכר – הם עודם בחיים.
כשאנחנו זוכרים – הם עודם קיימים.
וגם כאשר אנחנו זוכרים אותם, גם בלי לדבר אל מצבת האבן – הם עודם קיימים.
יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,
חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל,
וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,
ואַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,
וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.
יִזְכּוֹר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים
וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש
שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.
יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.
מנחם לס
28 אפר 2020 07:04:28יהי זכרם של כל קרבנות מלחות ישראל מבורך לעולם ועד.
צ'יקו
28 אפר 2020 09:21:30יש את הסרטים הרבים על "יום המתים" במקסיקו. שם הם שמים תמונות של המשפחה וככה זוכרים.
מבחינה מסויימת מרגיש לי שיום הזכרון הוא יום כזה, שזוכרים את הנופלים ומקימים אותם לתחייה ליום נוסף.(כמובן שהמשפחות חיות איתם כל יום)
יום קשה שממחיש את ההקרבה של העם שלנו על המולדת ועל ארץ ישראל.
מקווה שיום אחד נגיע לסוף של המלחמות ולא יתווספו לרשימה עוד נופלים.
תודה מולי
עגל
28 אפר 2020 13:45:10תודה מולי. זה אכן יום קשה. השנה כל אחד לבד עם המחשבות הפרטיות שלו. במשפחות השכולות הם גם ככה עם המחשבות האלה במשך כל השנה
Avri
28 אפר 2020 17:41:13יום עצוב. יום הזיכרון הוא יום שאמור לאחד את העם, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שקשה להמנע ממחשבות על פוליטיקה בימים אלו, על יושרת המנהיגים ששולחים אותנו אל מותנו (ולא תמיד את ילדיהם שלהם), או על הסיבות למלחמה זו או אחרת. כחייל קרבי זה אכל אותי, וכל יום זיכרון זה אוכל אותי מחדש.
אלכס דוקורסקי
28 אפר 2020 17:45:46מולי, כתבת כל כך יפה ומרגש. תודה רבה.
גיא רוזן
28 אפר 2020 17:53:27נוגע ללב, מולי. תודה.
אהרון שדה
5 מאי 2020 14:46:41תודה מולי
יום זה לא יום של התמסכנות אלא יום של גבורה והערכה לגיבורים .
אני מוחה בקול ובכוונה ימים אחרי על תגובת אברי שבעיני לא ראויה .