חזרה לעבודה אחרי חופש היא דבר מעייף, וכך מצאתי עצמי אתמול בלילה, שבוע אחרי שחזרתי לעבוד, נופל שדוד כבר באחת עשרה בלילה, והבוקר ישנתי עד בערך רבע לתשע, כלומר כעשר שעות שינה.

יש אנשים שחייבים שקט מוחלט ואפלה מוחלטת כדי להירדם, כשכל רחש מעיר אותם. אני והאישה שאתי, שימו לידנו תזמורת פילהרמונית בהרכב מלא או להקת רוק בווליום סביר, ולא נתעורר. כך יוצא שלרוב הטלוויזיה פועלת בחדר שלנו כל הלילה, ורעשיה מעדנים את קולות הנחירה שלי.

אני פחות איש של מוסיקה ויותר איש של מילים, ואני מאוד אוהב להירדם עם הרצאות. אני מכור במיוחד לפודקסטים של תכנית הרדיו "המעבדה" בהנחיית גיל מרקוביץ. זו תכנית בה היא מראיינת איש השכלה גבוהה זה או אחר בסדרה בת 3-6 תכניות, כל פעם על נושא אחר, אני אוהב במיוחד את זה שהנושאים נמתחים על כל קשת הידע האנושי. זוגתי, לעומת זאת, היא אשת שיר. אני לפעמים חושב שאין שיר שאת מילותיו היא לא מכירה בע"פ, ולא רק בעברית.

אז תארו לכם אותנו מנסים להירדם. הפלאפון משמיע לי הרצאה, הטלוויזיה בערוץ שמנגן ברצף שירים עבריים, והאישה שאתי נרדמת תוך כדי שהיא שרה את השיר המתנגן בטלוויזיה… מקהלה שכזו… הנוהג הוא שמי שמתעורר ראשון בבוקר, מעביר את הערוץ לדיבורים של רשת ב' וממשיך לנמנם או שקם לעיסוקיו.

אז לא מפליא, לעתים, שחלק מהמושמע נכנס לי לחלומות.

והבוקר, הבוקר השעון הביולוגי העיר אותי בשש ורבע. למזלי, חלקיק שנייה לפני שקמתי, נזכרתי שיום ששי היום ואפשר סופסוף להמשיך לישון, אז התהפכתי, הצמדתי את הכרית ותוך שניות נרדמתי מחדש.

בחלום האחרון לפני שהתעוררתי הייתי בכלבו, מחפש מעין מגש להניח עליו במיטה את המחשב הנייד, כשממש מולי ישובים זוג שמשדר לרדיו. היה ביניהם ספק דיון ספק ויכוח על פוליטיקה, והיתה שם קביעה שכעת במדינה יש רק ימין ושמאל.

אני זוכר שאני מנסה לסמן להם, מעבר לזגוגית האולפן הממוקם בכלבו, בין מחלקת כלי הבישול למחלקת הגינון, אתם יודעים, ממש ליד מחלקת ההלבשה התחתונה, מסמן נואשות ש"לא נכון! יש גם מרכז!" אבל לא מצליח להגיע אליהם. מנסה – ולא מצליח. מנסה ולא – מצליח… עד שמרוב תסכול… התעוררתי.

כשהתעוררתי יותר, אם כי לא לחלוטין, קלטתי שהדוברים ברדיו הם יובל אלבשן ואמילי עמרוסי, בניגוד אגב למי שחשבתי שהם היו בחלום. ואז שמעתי אותם מדברים על ועם מישהו בשם אבנר שתרם כליה לאדם שאינו מכיר. הסיבה המיידית לשיחה היתה מותו מוירוס הקורונה אמש של הרב אברהם ישעיהו הבר, זכר צדיק לברכה.

אחרי שקמתי קראתי קצת בוויקיפדיה על הרב הגר. וויקיפדיה מלמדת שבשנת 2009 הוא "ייסד את עמותת "מתנת חיים", שמטרתה לסייע במציאת תורמי כליה אלטרואיסטים למען חולי כליות בישראל. הבר הגיע לעיסוקו זה לאחר שנאלץ לעבור בעצמו השתלת כליה וראה את סבלם של החולים הממתינים בתור ועוברים תוך כדי כך טיפולי דיאליזה."

אז אלבשן ועמרוסי שוחחו עם אותו אבנר שלצערי איני זוכר את שם משפחתו, ושאני בהחלט מסיר בפניו את כובעי, ועם סיום השיחה, יובל אלבשן בירך אותו במשפט שריגש וזיעזע אותי עמוקות. הוא אמר לו:

"שתהיה כל החיים במצב של תורם!"

אינני יכול להסביר עד כמה המשפט הזה נכון. לקח לי המון שנים עד שהרשיתי לעצמי לאפשר לאחרים לעזור לי כשהייתי זקוק לעזרה. לשמחתי, רוב הזמן יכולתי להרשות לעצמי היות בצד הנותן ולא בצד המקבל, אבל המוחלטות של משפטו של יובל אלבשן, החזירה אותי לימים בהם נזקקתי לעזרה – ולשמחתי גם קיבלתי אותה.

נזכרתי גם שבתגובות לפרק היומן של אתמול, כתב לי צ'יקו: " אנשי החינוך לאט לאט חוזרים ואני בתוכם, אבל הכאב שלי על העצמאים. על אלו שהקימו הכל בידיים והכל נהרס להם. כל כך שמחתי שמקומות שאני מכיר פתוחים חלקית ומתפקדים. הבאסה שלי שאני לא מרוויח מספיק (מתחת למינימום) כדי לעזור לאחרים."

הקורונה, כך אני חש, גרמה בכל העולם לאנשים לצאת ולעזור, לצאת ולהתנדב, לצאת ולתת. אבל היו אנשים, כמו הרב הגר, שעשו ועושים זאת ללא הבעיטה של הקורונה. אז אני מבקש לנצל את ההזדמנות ולומר להם כאן מילה אחת קטנה, בת ארבע אותיות ואין סוף רחשי לב: "תודה".

גם להם, וגם לכל האחרים שאני מאמין שיתנו בעתיד, הרשו נא לי להשתמש בברכה זו של יובל אלבשן ולאחל לכולנו שנהיה לעולמי עד בצד התורם, ולהוסיף עליה נדבך נוסף: הלוואי וכולנו נגיע למצב שבו הסיבה היחידה בעטיה נקבל עזרה, תהיה כדי לאפשר לאחרים לתרום ולתת עזרה, ולא כי אנו נצרכים לעזרתם באמת ובתמים.

נ.ב.

1. ק קו קור קורץ לי במיוחד לאחל לעצמי ולכם לראות ולחוות עולם שכזה במהרה בימנו.
2. אמן!
3. האישה שאתי מוסיפה: "ק קו קור קוראים לזה עזרה הדדית"!