היי ידידיי! מה העניינים?
בחודשים האחרונים, לאחר ארבע שנות כתיבה אינטנסיביות (בעיקר סיקור משחקי יום רביעי הגדול ויומני סקרמנטו) ופעילות ענפה באתר, נאלצתי לקחת צעד וחצי אחורה. כמעט ולא הצלחתי לכתוב, ביקרתי באתר רק פעם בכמה ימים וכשרציתי להגיב כבר היה מאוחר מדי..
עברו מספר חודשים מאז הפוסט האחרון שלי פה. אל דאגה! לא ברחתי לשום מקום. התגעגעתי מאוד. מקווה שגם אתם..
אני מרגיש שאני חייב לכם הסבר על פשר ההיעדרות. לא תמצאו סיבות מסעירות למעט העובדה שבגיל 38 ורבע פלוס ארבעה ילדים (הקטנה חגגה יומולדת שנה לפני מספר שבועות), אני מרשה לעצמי להגיד שללא צל של ספק, אני חווה את השנה העמוסה בחיי. עומס בעבודה, עומס בבית, עומס בעיסוקים שונים. מה שנקרא: חיים על דקות..
ואז הגיעה הקורונה. ג'ינגול בין עבודה מהבית, זומים בית ספריים של הילדים, אוכל, טיול עם הקטנה, ניקיונות לפסח, מטלות הבית, אוכל, טיול עם הקטנה, אוכל, אוכל…בקיצור לא משעמם.
מה שכן, מעבר לכל מה שקורה בתקופה ההזויה הזו, אפשר להגיד שפה ושם לימון הקורונה הפיק לנו גם לא מעט לימונדה:
גילינו איך באמת מגדלים ילדים (ולא, לזרוק אותם למסגרות ואז לברוח לפקקים לא נקרא לגדל ילדים); במקום ממוצע של 5 שעות שינה בלילה אני ישן 7 שעות; למדתי לבשל (הלהיט התורן: מרקורונה שהוא בעצם מרק מיניסטרונה אבל חייבים לשווק אותו לילדים), למדתי לעשות על האש (כן כן..קולנו לא נשמע אבל יש רבבות גברים ישראלים שהמילה "על האש" גורמת להם לברוח ל"על הסלט" עד להגשת הבשר); חקרנו לעומק את השדה העצום שמול ביתנו בבנימינה, שפורח במיוחד השנה. אפילו זכינו לראות קציר שעורים בלייב; הכבישים במושבה נראים כמו ביום כיפור. מי יודע..בקצב העניינים הנוכחי אפשר יהיה לקנות ליטר דלק תמורת ביצה (הפושטית. לא אומגה 3/ביצת חל"ת);
עוד קצת דברים טובים: התענוג המפוקפק של המאה ה-21 – שעתיים פלוס בדרכים רק כדי לבצע משימות שאתה יכול לעשות באמצעות עבודה מהבית – נעלם כלא היה; השהייה בבית מהווה גם הזדמנות לגדל שיער רק כדי לגלות מפרצי הרפתקאות ולהיווכח שההחלטה על גלאח שבועי מוכיחה את עצמה בגדול; ביבי מחלק לנו 500 שקל על כל ילד (אני חושד שהמענק ניתן כפיצוי ליל הסדר, שכן שבניגוד לעידן טרום הקורונה, המתנה של האפיקומן נופלת על אבא ואמא ולא על סבא וסבתא); אפשר לעבור מקצב של קריאת ספר אחד בחודשיים לספר בשבוע וחצי; מעמיקים את ההיכרות עם התחתית של סל הכביסה.. לא רע סך הכל.
יחד עם זאת, אם להיות רציניים לרגע, בהחלט מטריד מה שקורה עם כמות המובטלים והנזק הגדול למספר ענפי משק שנמחקו לחלוטין, שלא לדבר על העצמאיים המסכנים שמשלמים הכי הרבה מס אבל ברגע האמת מקבלים דמי כיס במקרה הטוב. כולי תקווה אמיתית שכולם יהיו בריאים וחזקים גופנית, מנטלית וכלכלית.
בהמשך לנ"ל ובחסות שינוי השגרה, סוף סוף אני מצליח להוציא לפועל פוסט שנמצא על האש (שוב פעם העל האש הזה???) כבר לא מעט זמן. רציתי לשתף אתכם בשתי חוויות כדורסל אישיות וצמודות שעברתי יום אחרי יום. חוויות שמבהירות כמה חלקלק ומתעתע הוא עולמו של כדורסלן. לא שאני ממש כדורסלן, אבל אני כן משחק בליגות כדורסל.
31.12.2019, שעה 9 בערב. משחק חוץ באולם לא מוכר. הקבוצה שלי בליגה למקומות עבודה (לעיתים מכונה בצדק "ליגה לתאונות עבודה") נגד קבוצה ממוסד מוכר בפתח תקווה. אנחנו מגיעים חמישה שחקנים. אין לנו חילופים. הקבוצה הביתית עם כמות כפולה של שחקנים פלוס מאמן.
מתחילים לשחק. המשחק אורך 30 דקות – שתי מחציות של 15 דקות כל אחת. לאחר שלב הגישושים המקומיים כצפוי עולים ליתרון דו ספרתי לקראת הפסקת המחצית. היתרון נותר יציב בתחילת המחצית השנייה. אחרי 5 דקות אנחנו נופלים מהרגליים ולוקחים טיים אאוט טקטי שמטרתו אחת: מנוחה. סך הכל החבר'ה בקבוצה מסתכלים על גיל 38 מלמעלה. ואז קורה משהו לא ברור שאין באפשרותי להסביר. הטבעות הפכו לג'ורות, הזריקות מתחילות להיכנס, האדרנלין משתולל ודוחק הצידה את העייפות. ההגנה שלנו ננעלת על הכוכב של היריבה וההפרש מתחיל להצטמצם בהדרגתיות. חמש דקות לסיום זה כבר צמוד לחלוטין. כצפוי אנחנו על בעיית עבירות. שתי הקבוצות מחטיאות את הזריקות האחרונות ואנחנו בהארכה אחרי שכל שחקן אצלנו לא ירד מהמגרש במהלך כל המשחק!
מתחילים את ההארכה. שחקן משמעותי שלנו מבצע עבירה חמישית בשניות הפתיחה של ההארכה ומורחק. על המגרש אנחנו נשארים ארבעה נגד חמישה. הסקור גבוה מאוד יחסית לליגה. מגיעים לשניות הסיום. היריבה קולעת ועולה ליתרון נקודה, חמש שניות לסיום. טיים אאוט. הגבוה שלנו מקבל כדור ונעצר בעבירה, שתי שניות לסיום. שתי זריקות עונשין. הראשונה בפנים. זריקה שניה…בפנים!! יתרון נקודה לנו. המקומיים לוקחים טיים אאוט ומצליחים לשחרר זריקה מחוץ לקשת. הכדור מתגלגל על הטבעת וניתז החוצה! 60-59. זה שלנו! עם ארבעה שחקנים! ללא ספק אחד הרגעים המאושרים בקריירה המקרטעת שלי בליגות החובבים.
כנראה שאת היום הזה לא אשכח עוד הרבה זמן. אחרי שנרגעתי חשבתי ביני לבין עצמי איך מרגישים כדורסלנים שחיים את הדבר האמיתי אחרי חוויה כזו. טירוף..
1.1.2020, שעה 9 בערב. משחק בית בבנימינה בליגת הקהילות (אותה ליגה שהקמתי עם חבר לפני 6 שנים). הקבוצה האורחת לא מרחמת והמשחק נראה גמור. מהפך? לא..זה רק מידרדר.. איפשהו ברבע השלישי אני עם הכדור ליד קו החוץ. פתאום שחקן עב בשר נופל לכיווני ואני מנסה לברוח בתנועה חדה. באותו רגע אני מרגיש "טיק" קטן בשריר התאומים השמאלי. כאילו מישהו זרק עלי אבן חצץ. אני מנסה להמשיך לשחק ואז מרגיש שהשריר סוחב אותי אחורה. מנסה שוב והכאב רק מתגבר. יורדים לספסל. קצת מנוחה וספריי שקר כלשהו ואני בטוח שאוטוטו חוזרים לשחק. זה רק מחמיר. נפיחות, כאבים חזקים מאוד וצליעה שהולכת ומחמירה. בימים הבאים אני בבית על קביים. האבחנה: קרע קטן בשריר התאומים. אם זה קטן אז איך מרגיש הגדול?? דרך נוראית להתחיל את העשור החדש.
כנראה שאת היום הזה לא אשכח עוד הרבה זמן. אחרי שנרגעתי חשבתי ביני לבין עצמי איך מרגישים כדורסלנים שחיים את הדבר האמיתי אחרי חוויה כזו. טירוף..
גזר הדין: שבוע בבית, רובו על קביים. צליעה משמעותית במשך חודש ימים. חודשיים ללא כדורסל. אין צורך בניתוח. חזרה לכדורסל רק אחרי חיזוק השריר וריצות קלות וקצרות. לקראת הקאמבק מגיע נגיף מסתורי מסין שגורם לביטול כל הליגות והמשחקים בשכונה.
נו, אולי זה לטובה. ננוח עוד קצת. בינתיים חוזרים לרוץ בשכונה. בעצם מה עוד נשאר לנו בתקופה המשוגעת הזו חוץ ללנסות למצוא דברים טובים? בריאות ואושר לכולם!
יהלי אולמר
23 אפר 2020 15:25:47ככה זה שמשחקים בק טו בק (למרות שעבר עשור בין המשחקים)- נפצעים😂. בגלל זה קוואי נח בבק טו בק
החלמה מהירה, תמצא את הזמן לכתוב ותודה על הפוסט
צ'יקו
23 אפר 2020 16:22:12תודה. חסרת לנו מאוד!
אוי הפציעות האלו זה סיוט. עד גיל 15 הכרתי רק עצמות שבורות, (6 אצבעות, 2 ידיים) לא ידעתי שיש רצועות שכל כך כואבות.
רק בריאות והצלחה!
מולי
23 אפר 2020 16:22:33עונג לקרוא אותך אחרי ככ הרבה זמן. ברוך שובך.
משפט חכם ששמעתי פעם (של רוברט הינליין) אומר שעל מנת שתוכל להיות גיבור-על, עליך לנצח נבל-על, וכעוצמת הנבל, כך עוצמת הגיבור.
והאנאלוגיה, ככל שאתה בבור יותר גדול לפני הניצחון – כך הניצחון גדול יותר.
no funny shtuff
23 אפר 2020 16:48:59מצוין עמית.
לא הרבה גולשים יכולים להעיד ששיחקו נגדך בספורטיאדה באילת. אני יכול 😀
asaf
23 אפר 2020 21:12:49תודה עמית . אני אישית התגעגעתי לכתיבה שלך.
asaf
23 אפר 2020 22:47:25יאללה no funny shtuff תארגן לנו כדורסל חובבני חזרה בעמק בחלוף הקורונה.. רק בגלל שזה הסתיים הדרדרתי לריצה סתם…
Amitlahev
23 אפר 2020 23:44:49Pay back time!
עידו גילרי
23 אפר 2020 17:19:21כיף שחזרת. לפחות לא תצטרך לעשות דוראנט ולחזור בפלייאוף בגלל שהחברים עושים לך רגשי.
שחר דלאל
23 אפר 2020 17:44:31לפני כמה שנים, לאחר הרבה יותר זמן ללא מסגרת תחרותית, הצטרפתי לליגות למקומות עבודה. למרות שברוב הפעמים היינו במצב של נחיתות מספרית ואיכותית, אין כמו להרגיש שאתה משחק על "משהו".
.
כיף שחזרת ורק בריאות.
מנחם לס
23 אפר 2020 18:12:12עמית, מצויין, מרתק, וכל כך אמיתי, בעיקר להיות בבית עם 4 ילדים. אני יודע בדיוק מה זה עם 2. 4? וואווו…
אתה אחד מחברי הצוות שאף פעם לא דאגתי כשקצת נעלמו.
פוסט שהיה תענוג לקרוא
חגי "התותח" ניסני
23 אפר 2020 19:35:18איזה כיף לקרוא אותך. ברוך שובך עמית.
צודק לחלוטין לגבי העל האש. לפעמים אני חושב שאני צמחוני רק בגלל שבפעם באף פעם שהחבר'ה שלי עושים מנגל ומבקשים ממני לעמוד לחמש דקות לשמור או יותר גרוע להדליק את האש..
מה שכן מאיפה הדרייב לשחק ולהשקיע בספורט עם עומס מטורף שכזה?
Amitlahev
23 אפר 2020 23:46:07אני רואה את זה הפוך: הכדורסל משאיר אותי שפוי. הכל אפשרי כשאתה יודע שבערב הולכים לשחק.
רותם אלרן
23 אפר 2020 20:44:38כיף שחזרת. אחלה פוסט.
אני עד כה (למזלי, טפו טפו טפו) לא שברתי עצם או קרעתי רצועה/שריר.
רועי ויינברג
23 אפר 2020 22:26:10התגעגעתי. כתיבה נהדרת, ורק בריאות.
Amitlahev
23 אפר 2020 23:46:26תודה רבה לכולם!
אשך טמיר המקורי
24 אפר 2020 06:59:20ברוך שובך
חוויית משחק אגדית שתיזכר לעד (הניצחון עם ארבעת השחקנים).
החלמה מהירה!
Avri
24 אפר 2020 11:14:48פוסט נהדר. לגבי הכדורסל, אני הפסקתי לגמרי מרגע שערך הפציעות עלה על ערך הכיף. בהתחלה זה חסר לאללה, אחר כך כבר לא.
–
לגבי הקורונה, אני מאוד מזדהה. עכשיו אתה תהיה חייב להסכים איתי שהתיאור בפרופיל שלך – 'אבא במשרה מלאה' – הוא שיקרי לחלוטין, לפחות כל עוד אתה מבלה שעתיים יומיות בדרכים + פול טיים ג'וב, ובטח ובטח אם מוסיפים עוד איזה 3 שעות ספורט שבועיות מהמעט זמן שיש לך עם המשפחה. שעתיים ביום במקרה הטוב זה לא 'משרה מלאה', אפילו לא חלקית. ואני לא אומר את זה מתוך התנשאות, אלא בעיקר מתוך הזדהות עמוקה ונסיבות די דומות. עד הקורונה רובינו לא ממש ידענו מה זה אומר לגדל ילדים, וקשה לי להגיד שבאמת עשינו את זה.
Amitlahev
26 אפר 2020 16:49:55בוא נסגור על שקרי חלקי 🙂
הממוצע שלי הוא 4 שעות ביום. לאבות בימינו זה נחשב לא רע.
Dor
24 אפר 2020 18:52:50כתיבה נהדרת עמית. מכיר את הכאב של ״חצץ שפוגע ברגל״, לא נעים. המנוחה באה טוב