קשה לכתוב יומן בערב יום השואה, קשה. יום השואה הוא יום שונה, יום שאפילו טון הדיבור בו שונה וייחודי, יום שבו אפילו לצליל הטלוויזיה יש טון שונה וייחודי, טון מיוחד ליום השואה והגבורה, טון שהוא "דומה אבל שונה" לטון של יום הזיכרון לחללי צה"ל, טון שמעבר לכל, יש בו המון המון עצב והמון כעס.
השואה, כנראה בניגוד מוחלט לקורונה, היתה כולה מגיפה מעשה ידי אדם. מגיפה של מחלת נפש, שאפשר לתארה כמעט כתורשתית, שהתפרצה כאשר שלטונות גרמניה נתנו לה לגיטימציה ועוררו ועודדו אותה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, מגיפה שהתפרצה הן אצל הגרמנים והן בקרב עמים אחרים שנכבשו על ידם, וששאריות ממנה עודן קיימות עד ימינו שלנו.
כשאני הייתי ילד, לא הצלחנו להבין את התנהגות היהודים ביום השואה. לימדו אותנו שאנחנו לעולם לא נלך "כצאן לטבח" כמוהם. לימדו שאנו עודנו ונהיה חזקים לעד, לימדו אותנו לסמוך על עצמנו במדינה שלנו. ואנו הילדים, שמעולם לא היינו מיעוט, שמעולם לא היינו נטע זר, פשוט לא ידענו כיצד לעכל ולהבין את התנהגותם של יהודי אירופה, אסיה וחלקים מצפון אפריקה בזמן השואה.
היום, אחרי חודשיים של קורונה וממרום גילי וניסיון חיי, אני חושב שאני מתחיל להבין את חוסר האונים שחשו היהודים הפשוטים בזמן השואה. רק היום, כאשר חלקים לא מעטים של העולם שאנו מכירים נמצאים בסכנת היעלמות, אני חושב שאולי, אולי כעת, אני ובני דורי יכולים להתחיל להבין מה זה להתמודד עם כוח שכמעט ואין לך יכולת להתמודד עמו.
אינני יודע אם נמצא בקרוב חיסון לקורונה, מקווה שכן. כעת ברור לי לחלוטין שטעו מי שחשבו שמצאו בהבסת גרמניה במלחמת העולם השנייה ובשמירת הזיכרון, חיסון לאנטישמיות ולשנאת היהודים. כנראה שנהפוך הוא, סביר שהאנטישמיות נפוצה כעת בחלקים רבים יותר של כדור הארץ מאשר בשנת 1945. מגיפות, כפי שאנו יכולים ללמוד מהופעתה מחדש של השחפת, לא נעלמות לחלוטין… הן אורבות בחשאי, בין הצללים, בניסיון מתמיד לצבור כוח ולהשתלט על העולם.
אבל חוסר האונים, אבל ההקשבה לרשויות, אבל האיום של תוצאות מעשיך על האחר, אבל כל אלו ועוד בעצם זהים בימי הקורונה לימי הכיבוש הגרמני: בשורה התחתונה אתה נמלט ומחפש מפלט מאויב חזק שמאיים הן על חייך והן על אורח חייך.
אז היום, אחרי כשש עשורים של מודעות לשואה, היום אני מתחיל לבין מה עבר עליהם. מתחיל להבין כמה כבירה היתה משימת השרידות שכל אחד ואחד מניצולי השואה חווה על בשרו. והיום, היום יש בי המון המון עצב על אותם שהיו מעורבים בעל כורחם בשואה, יש בי זעם כלפי הגרמנים ובני בריתם, ועצוב לי לומר שרק היום יש בי סופסוף תובנה, תובנה לא רק עד כמה היתה גדולה המשימה שהיה עליהם לעבור כדי לשרוד, אלא גם תובנה מה עמד בפני אותם שהתייצבו כאשר השלטונות דרשו שייכנסו להסגר, בגטו ורשה למשל.
אז הפעם אנו נלחמים בנגיף שאדיש לסבלי שלי ולסבלם של אחרים. יש לנו כלים יותר להילחם בו בתנאי שכמו אותם ששרדו את השואה לא נוותר על המלחמה היומיומית, לא נוותר על כלי הנשק שלנו: מסכות, כפפות והישארות בבית, הפעם אנו נראה גבורה כשם שהם הראו, ולא נוותר עד שנביס את הנגיף הארור. ובדרך להבסת הנגיף, נשמור הן על עצמנו והן על אחרים כי בִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:
אנו חייבים זאת לעצמנו, אנו חייבים זאת להם.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
21 אפר 2020 09:13:32תודה מולי
חיים
21 אפר 2020 11:14:09תודה
מנחם לס
22 אפר 2020 06:05:59פוסט חשוב מאד מולי. אני לא יודע מה לחשוב על חוסר האונים של יהודי השואה. אני עדיין חושב שישראלים שגדלו כמונו לא היינו הולכים כמו צאן לטבח, אבל לאף אחד אין רשות לדבר עד שלא הגיע למקומם. בקשר לקורונה יש מה לעשות: להסתגר בבית כמה שיותר. אבל אני הולך פעם ב שבוע לסופר עם מסיכת פנים. הסכנה לתאונת דרכים לא מונעת מאיתנו לנהוג. עושים רק מה שאפשר להיות זהירים. זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות.
הציפור הנדירה
24 אפר 2020 00:03:09לגבי טענת הלכו כצאן לטבח, התשובה הפשוטה היא השבויים מבעלות הברית היו במצב הרבה יותר טוב מהיהודים וגם הם לא התקוממות נגד הגרמנים כי הגרמנים היו הרבה יותר חזקים משאביהם כמו בכל יחס בין שובים לשבועיים והיהודים היו במצב יותר חלש.
לגבי שנאת היהודים, יש לה שורשים עמוקים והיא קיימת בעולם אלפי שנים.
בגרמניה הייתה אנטישמיות גדולה וחריפה כבר בימי הביניים לפני מאות שנים אם לא יותר. האנטישמיות הייתה לא פחות חזקה וגדולה מהתרבות הגרמנית.