שלושה רגעים בספורט / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

שלושה רגעים בספורט / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

הרגע הראשון

ב-1983 היה לי אלבום קלפים כזה, של ילדים. אם אני זוכר נכון זה היה אלבום מיקס, עם כל מיני נושאים ועניינים, ובין השאר היה שם חלק של כדורגלנים ישראלים. עד אז לא עקבתי אחרי הליגה, ולא ממש הכרתי שחקנים או קבוצות, אבל קלאפים זה קלאפים (יש להגות במילעיל), אז כל פעם שקיבלתי קלף הייתי מדביק אותו, ומדי פעם עובר על האלבום לסקירת נכסיי המצטברים ובדיקת חוסרים.

יצא שנתקעתי על תמונה אחת של בחור שקט עם עיניים טובות. לא ממש שמתי לב אליו קודם, אבל משהו שם תפס אותי. רוב השחקנים חייכו חיוך גדול, מלא בטחון עצמי, מבסוטים מעצמם ומהחיים שלהם. הבחור הזה היה עדין, כמעט מבויש, כאילו זה לא ממש בשבילו.

רגע ההתאהבות היה חזק וממוקד.

מתחת לתמונה היה כתוב "אורי מלמיליאן".

בעיתון של למחרת גיליתי שהוא משחק בבית"ר ירושלים. וזהו. העניין נסגר – אני אוהד את הקבוצה של אורי מלמיליאן. גדלתי במרכז, אז כולם מסביב נחלקו בין מכבי להפועל תל אביב, אבל אני בשלי – אורי מלמיליאן ובית"ר ירושלים.

התברר לי שאורי שחקן מצוין, אבל שבית"ר קבוצה בינונית לכל היותר. מעולם לא זכינו באליפות, לקחנו שני גביעים ונחשבנו ל"קבוצת גביע קלאסית" – הרבה התלהבות, מעט קונסיסטנטיות.

סיימנו את העונה הזו, האליפות האחרונה של נתניה, כשאנחנו במקום השמיני. בגביע היה בלגן רציני כשהפסדנו להפועל תל אביב משער מעורר מחלוקת של משה סיני בבעיטת עונשין, כשהכדור עבר או לא עבר את קו השער. האוהדים התפרעו, הרסו את האיצטדיון, וקיבלנו עונש רדיוס – את משחקי השנה הקרובה נשחק בבלומפילד ולא בימק"א.

הרגע השני

למרות הרדיוס, התחלנו את העונה מצוין – אורי, אלי, יוסי מזרחי, סמי מלכה, שלמה שירזי ואבי כהן "הירושלמי". בגלל ששיחקנו בבלומפילד יכולתי להגיע למשחקים. דוד שלי, אוהד מכבי תל אביב, לקח אותי ואת אחי למשחק נגדם (0-0. היה קר), ואחר כך המשכנו ללכת בעצמנו. מי נותן לילדים בני 11 ו-9 ללכת לבד למשחק כדורגל? ועוד של בית"ר ירושלים? ועוד לשער 8? תגידו שלום לאמא שלי 😊 אבל לזכותה יאמר ש"אז זה לא היה כמו היום", ובאמת לא הרגשנו לא נוח בשום שלב.

במשחק העונה גברנו 3-2 על הפועל תל אביב, יריבתנו בצמרת, ופתחנו פער במקום הראשון. באיזשהו שלב מכבי חיפה נכנסה לעניינים. הם היו מועדון די דומה לשלנו – צעירים, מוכשרים, לא מהמרכז, ואף פעם לא זכו באליפות, אבל בחצי השני של העונה הם לא הפסיקו לנצח והפכו ליריב המרכזי. מה שחמור יותר, ככל שהעונה התקדמה התחלנו לג'עג'ע, אבי כהן "הירושלמי" נפצע, וכל הקבוצה נראתה נטולת אנרגיה.

מחזור אחד לפני הסיום, אנחנו מארחים בימק"א את היריבה המיתולוגית – הפועל תל אביב. אם ננצח – האליפות שלנו, אם לא – זה תלוי בתוצאות של חיפה הנושפת בעורפנו.

מכיוון שהמשחק היה בימק"א לא יכולתי ללכת (גם לאמא שלי יש גבולות, מסתבר). לא היו אז שידורים ישירים של משחקי ליגה בטלוויזיה, והיינו יושבים ליד הרדיו-טייפ ומקשיבים ל"שירים ושערים".

הייתה לי הרגשה רעה. הפועל תל אביב כבר היו מחוץ למירוץ לאליפות, אבל שיחקנו לא טוב בתקופה הזו, ועוד יותר מזה – משה סיני. קשה להסביר למי שלא מכיר אבל ננסה.

לפני חודש התגלגלה אלי בווטסאפ שאלה בנוסח הבא: "דקה 90, 1-1, בעיטת עונשין לקבוצה שלך. באיזה שחקן, עבר או הווה, תבחר לבצע את הבעיטה?". סקר קצר שערכתי בנושא העלה את התוצאות הבאות:

קול אחד – רונלד קומאן, רוברטו באג'יו

שני קולות – דייויד בקהאם

שלושה קולות – רוברטו קרלוס ו…משה סיני.

רוב העונים חשבו קצת לפני שענו. כל מי שענה משה סיני, ללא יוצא מהכלל, ענה מיד. כל מי שענה מיד, ללא יוצא מהכלל, ענה משה סיני. הבן אדם פרש לפני 27 שנה, ועדיין.

אז הייתי בלחץ כל הבוקר, העברתי את היום ונמנעתי מלפתוח את הרדיו. המשחק כבר התחיל ואני לא פותח. לא רוצה לשמוע, לא רוצה לדעת.

פתחתי רק מתישהו במחצית השנייה.

זוועה, לא פחות, נשבה אלי מהרדיו-טייפ החום-בז' ההוא שעמד על השולחן. אשר יגורתי בא – שני גולים של הסיתרא אחרא, מלאך המוות של בית"ר ירושלים, 7 לב אדום, משה סיני. הפסדנו 3-1, חיפה ניצחו ועברו אותנו למקום הראשון.  במחזור לאחר מכן, מחזור הסיום, סלקטר הבקיע מול רמת עמידר וחיפה זכו באליפות.

הייתי שבור. פשוט שבור. אמרתי לעצמי שאם אני הייתי על המגרש זה לא היה קורה. הייתי מגן מעולה, הייתי מהיר וזריז, ולא וויתרתי אף פעם – אם אני הייתי על המגרש הייתי נצמד לסיני הזה והוא לא יכול היה להבקיע. הייתי רץ אחריו לכל מקום ומונע ממנו לקבל את הכדור. מחשבה של ילד במצוקה. פנטזיה אומניפוטנטית, אינפנטילית, שגויה ומגוחכת. ועד היום אני מאמין בה. אם אני הייתי על המגרש זה לא היה קורה. נקודה.

עד היום, 36 שנים אחרי, וגם עכשיו כשאני כותב, עדיין נכנסים לי זבובים לעיניים כשאני נזכר בזה.

הזוועה

הרגע השלישי

ב-85' חיפה כבר היו חזקים מתחילת העונה וזכו באליפות שנייה ברציפות. זכינו בגביע נוסף, כמו שכתב איש הערפל, אבל אחרי הטראומה של 84' בשבילי זו הייתה נחמה פורתא. ב-86' היינו בצמרת עד המחזורים האחרונים אבל שוב לא זכינו, ושוב גביע נוסף.

87' התחילה כמו 84', אבל מצולק ולמוד לקחים לא עצרתי לנשום ולו לרגע במהלך העונה. כל משחק היה מכריע. כל שער היה קריטי. כל הפרש בצמרת היה בלתי מספק. מי שנכווה ברותחין נזהר גם מול הפועל פתח תקווה. מחזור אחרי מחזור, עקב בצעד אגודל, וגם בזכות חיזוק מעולם אחר – השחקן ה"זר" גרי ונדרמולן שלא שיחק בכלל בארץ ב-84' – הצלחנו לשמור על המקום הראשון.

ובסוף זה קרה. בלומפילד, נגד מכבי תל אביב, אנחנו מובילים 2-0, השעון מתקתק ומתקתק ומתקתק. את השריקה לא שמעתי, רק כשראיתי את אוחנה מרים ידיים במרכז המגרש הבנתי שזה נגמר.

כשירדנו לדשא לחגוג את האליפות הראשונה, עוד יותר משמחה חשתי הקלה.  סוף סוף יכולתי לנשום.

מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים בכלל, ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל, אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות. תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. אני יכול כל כך להבין אותך ואת הרגשותיך כילד. לא שונה כהוא-זה ממני. כשמכבי חיפה שיחקה רק ברדיו, הייתי חושש לפתוח אותו עד לפני סוף המחשחק, ואז או שלפתע הרגשתי הרגשה עליונה, או לבי נפל לתחתוני.
    הסתכלתי על התמונה של מלמיליאן וידעתי שאני מכיר אותו אבל לא יכולתי עד שלא גילית, ולפתע הוא נראה כל כךצ מלמיליאן!
    תודהמ אנו על פוסט מרגש על חיים ילד כה מוכרים!

  2. פנטסטי. כרגיל.
    אשכרה זוכר את האלבום קלפים הזה.. אין כמו האליפות של 1987. עד היום אני מסוגל לדקלם באמצע שיעור את ההרכב האלמותי ההוא.
    זה מה שמבאס בספורט של המאה ה- 21 – אין יותר שחקני בית, אין יותר הרכב קבוע שרץ כמה שנים ביחד, אין זהות לקבוצה. איך אפשר להתאהב ככה?

    1. יאללה, ננסה:
      יוסי מזרחי
      דוד אזולאי/אבי כהן הירושלמי, חנן אזולאי, אודי אשש, שירזי
      מאיר בן הרוש, יעקב שוורץ, סמי מלכה, מלמיליאן
      אוחנה, גולדר/ונדרמולן

      מסכים לגמרי בנוגע לספורט של המאה ה-21, הרמה כמובן עלתה אבל החיבור יותר קשה.

  3. איזה יופי!! דע לך שעברה לי צמרמורת כשראיתי את קטע הוידאו מהאליפות הראשונה, הייתי שם במשחק (ואפילו צולמתי בעיתון של ידיעות במקרה!), אני זוכר את כל העונה הזאת לפרטיה, קודם כל בית״ר שיחקו את כל משחקי הבית בבלומפילד באותה עונה (החלטה של אליפות) והיתה באותה שנה שביתה מטורפת של רשות השידור כך שלצערנו אין כמעט תיעוד של אף משחק 🙁
    זוכר שהיתה באותה עונה נמושה בשם בית״ר נתניה? קיבלו 6-0 מבית״ר ואוחנה הבקיעה רביעיה, הטעם הכי חמוץ בכל העונה הזאת היה שאוחנה עזב אחריה למכלן ונכנסנו לשנים ממש קשות (כולל ירידה לארצית) עד כאמור שאוחנה חזר ושוב אליפות מתוקה ב93.

  4. היי,מגיב בפעם הראשונה אחרי חודשים של צפייה..תודה רבה על התיאורים,הייתי ב84 בן 9 ואז התחלתי ללכת למשחקים בימקא..הייתי במשחק נגד הפועל תל אביב,ישבתי ביציע באמצע מול העצים,מפני שב"יציעים" מאחורי השערים בטוח שהיו אוכלים אותי חי..אחרי השערים של סיני ושבתאי לוי,היה שקט ל בית קברות.בגיל הזה במגרש מזעזע כזה השנים האלה לא ישכחו..תודה על הצפת הזכרונות

  5. סיפור יפה, מיקי.
    זה יפה איך בחירה אחת קטנה, חיוך אחד חסר, מוביל לחוסר נשימה של אדם אחר לגמרי שנים אחר כך.

  6. נהדר.
    אותם השנים אותם החוויות
    רק תספר על הגמרים של 85 ועל הגמר הגדול מכולם של 89 .
    לא ידעתי שגם אתה צהוב שחור .כיף לדעת .

      1. לא הייתי במגרש אבל לא שוכח את הגמר ההוא.
        הגול של עופר היה השער הכי מדהים שאני זוכר שנכבש בארץ .
        ואורי היה השחקן שלי .
        ענק.

  7. נהדר מיקי.
    .
    נהוג לומר שאחרי חוויות של כישלון ההצלחה הרבה יותר מתוקה. אני בכלל לא בטוח שזה ככה.

    1. מסכים איתך, לדעתי זה בעיקר שונה כי אני בלחץ מטורף ולוקח זמן להשתחרר ממנו.
      בספרס היה לי דפוס דומה (84' = 2013, 87'=2014), ולקח לי כמה שניות טובות אחרי שהשופט שרק לסיום המשחק החמישי ב-2014 עד "שהשתכנעתי" סופית שריי אלן/לברון/די-וויד לא "יגנבו" לנו את זה שוב…. סוג של PTSD אני מניח 😉

  8. נהדר. תודה רבה.
    אנשים לא מבינים מספיק איזה שחקן עצום היה משה סיני. סכנה תמידית ולב בתחתונים לקבוצה היריבה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט