הרגע הספורט שלי מורכב מחודש של שינוי אורח חיים מוחלט.

שנת 2015, אני לומד במכינת פדואל. השיטה החינוכית של הישיבה זה מאמץ. כלומר התאמצת על משהו, תקבל אותו. אחד הדברים שהיו חשובים לכולם זה הכדורגל הישראלי. משחקי הפועל-ביתר היו מוקרנים על הקיר ומתנהלים בצעקות ובטחינת גרעינים.

כדי ליהנות מזה היינו עובדים כדי לממן את חבילת הספורט של הממיר. ואנחנו היינו אחראים על הממיר ועל האחזקה שלו.

כאשר חזרנו מ'בין הזמנים' של פסח ("בין הזמנים' נקרא כך שהוא מפריד בין זמן חורף לזמן קיץ) בדיוק בפלייאוף.

כחלק מהכנה לצה"ל ראש המכינה דיבר איתנו על יציאה מהפינוקים. ללכת לנקודות האישיות שקשה לך ולהילחם בשטח שלו. לכן החלטתי באותה תקופה לסגור במכינה ולא לצאת לבית (סה"כ 41 יום). נקודת חולשה נוספת שרציתי לשנות כחלק מהכנה לצבא היה השינה. לא הצלחתי לקום בבקרים בזמן לסדר היום והחלטתי לשנות את ההרגל.

באותו זמן עשינו שמירות בישיבה במהלך כל שעות היממה, ואף אחד לא רוצה לקבל את אמצע הלילה (גם בצבא השעות המבאסות ביותר הן 2-4 לפנות בוקר). ומכיוון שאמרתי שאני רוצה לשנות את ההרגל (המשוואה) התנדבתי לקחת את השעות הקשות האלו עלי, לאחר מכן לראות את הפלייאוף, ואז להתפלל בנץ (אור ראשון,בסביבות השעה 5-5:15. בדרך כלל במהלך רבע שלישי), לצאת לריצה ולהתחיל יום עם קפה אל מול הנוף הנשקף מהאזור.

התחלתי את התהליך וכבר אחרי שבוע שכל בוקר אני קם לשמירה ואז לראות משחק, אני זוכה לראות את משחק 7 של הסיבוב הראשון בין הספרס לקליפרס. המשחק מתפתח לקרב צמוד, סל רודף סל ומלחמה על כל כדור. 9 שניות לסיום המשחק טימי משווה את המשחק אחרי 2 זריקות עונשין (שיוויון 109) והקליפרס לוקחים טיים-אאוט. כדור הולך ל-CP3 שחודר וקולע סל ניצחון אחרי זריקה קשה! איזה סיום מדהים!

במהלך אותו הפלייאוף שראיתי כל בוקר אחרי שמירה (או במהלכה), בדרך כלל לבד אך לעיתים עם עוד איזה חבר שלא נרדם ומצטרף אלי לראות משחק תוך אכילת קופסאות שימורים מחוממות (תורמוס, חומוס ועוד), היו משחקים מדהימים – הבולס עם רוז המתקמבק שקולע על הבאזר, ובלאט שלוקח טיים-אאוט (למרות שלא היה לו!) שלא נשרק, וסל ניצחון של לברון. הווריווס ואטלנטה בתצוגות כדורסל מרהיבות לעין בדרך לגמרים האזוריים.

עברנו את חג השבועות, חזרתי הביתה סוף סוף אחרי הפצרות חוזרות ונשנות של ההורים. אך השגרה החדשה נשמרת – ללכת לישון ב-10 בבוקר לקום ב-1 ללמוד עד 7 לחזור לישון עד 12 ואז להתעורר ללמוד, לשמור ולראות משחק. לא פשוט.

הגענו לגמר. קליבלנד הפצועה עם לברון, קיירי (שנפצע במשחק 1), בלאט וחבורת נגרים אל מול קרי,קלי, גרין, קר וחבורת וטרנים שמוסיפים (נותנים) כוח מהספסל. לפתע אני מוצא את עצמי עם עוד 2-3 חברים שמצטרפים למשחקים ומביאים גרעינים. ההתערבויות מתחילות להיערם… עולם הספורט בטירוף. שני מאמנים חדשים ראש בראש, כשאחד מהם שלנו.

משחק ראשון – לברון מפציץ 44 וקיירי 23, בצד השני קרי 26 וקליי 21. משחק שנכנס להארכה וגולדן עולה ליתרון בסדרה. קיירי נפצע. לברון נשאר לבד במערכה מהביג 3 שהוא בנה.
משחק שני – לברון שוב מפציץ, הפעם 37. בצד השני קליי תופר 34. סטף משווה 8 שניות לסיום והולכים להארכה. לברון קולע 1 מהקו 4 שניות לסיום ומנצח.
משחק שלישי – לברון עם 40 בדרך לניצחון ושליטה בסדרה.
משחק 4 – סטיב קר "שיקר" והעלה את איגודלה בחמיישיה למרות שדיקלם חמישייה אחרת יום לפני. השפן שנשלף שינה את סדרי הכוחות ונתן תפוקה מעולה משני צידי המגרש. 22 נקודות שלו לעומת 20 בלבד של לברון בתצוגה הגנתית מרהיבה של איגודלה.

מכאן גולדן סטייט רצה וזכתה באליפות, ואיגודלה זוכה בתואר ה-MVP של הגמר.

בסיום המשחק לאחר שהכל נרגע התיישבתי ב"מרפסת של המדינה" (בתמונה) עם כוס קפה ועיכלתי את מה שראיתי. סדרה מרשימה ומעולה, עם משחקים הירואים מהכוכבים. דרמות, שקרים, ויצירת יריבות חדשה בליגה. לברון היה מדהים אך לא הצליח לנצח לבדו, וגולדן סטייט הפכה להיות אחת הקבוצות הטובות בכל הזמנים.