יום ארוך עבר אתמול על כוחותינו. קודם כל אתמול חזרתי  לעבוד בלי לחזור לעבודה דהיינו חזרתי מן החופשה בהוראת מעביד לעבודה מהבית.

זה אומר שאחרי חודש של קימה מאוחרת, בשבע בבוקר כבר הייתי מול המחשב, מתחיל ראשית תכלית בארגון וסקירת המשימות העומדות לפני, אחרי חודש הפסקה מאונס מהעבודה.

אחת הבעיות שיש לי אישית עם עבודתי, היא שכאשר אני שקוע בעבודה אני מאבד כמעט לחלוטין את תפישת הזמן. וכך שמתי לב פתאום שעברו שעתיים וחצי שלא קמתי בהן אפילו לשירותים.

אז קמתי וביליתי עשרים דקות על ההליכון תוך שיחה עם שכני למשרד, שחזר היום גם לעבוד וגם לעבודה. "הכול כאן שומם, ואין אף אחד במשרדים," הוא אמר, אך כמה דקות אחרי כן עבר שם מישהו שברך אותו לשלום…

היום אני הייתי אחראי על בישול ארוחת הצהרים, (צלי עוף עם המון בצל ופתיתים ולפחות שעתיים על אש קטנה – למי ששואל), וקצת אחרי שהסיר עמד על האש, הופיעה במייל בעיה מסוג הבעיות שאני מכנה "מיקומו של פסיק". בבעיות סוג זה עליך לבחון לעומק הרבה מאוד תהליכים כדי לוודא שהם פועלים לפני שביכולתך למקד את שורש הבעיה בתהליך אחד, ואז לעבור עליו עם זכוכית מגדלת כדי למצוא את הכשל (הפסיק) ולתקן את הבעיה.

מאחר והבעיה לא תוקנה עד זמן ארוחת הצהרים, ויותר מכך, מאחר ואם אתה תקוע יותר מדי זמן על בעיה כלשהי, לך לעשות משהו אחר  כדי שתוכל לחזור עם מחשבה שונה ורעננה, הלכנו לאכול. היה עונג לאכול במסעדת הבית למרות שבעצם אתה עובד… אני יודע שעוד זמן מה אתגעגע לאוכל של המסעדה של אבי, בה אני אוכל קבוע כשאני בעבודה, אבל לפחות נכון לעכשיו אני שמח לאכול במסעדת הבית.  אגב, כשאני כותב "במסעדה של אבי", אין כוונתי למסעדה של אבי ז"ל שהיה בכלל חשמלאי, אלא לכך שאבי שהוא שמו של בעל המסעדה…

אחרי האוכל הליכונת קצרה להוריד את האוכל וחזרה לבעיה המטרידה מהבוקר, שתוקנה לשמחתי ממש עם צלצול השעון לזמן סיום העבודה.

סיום העבודה לא אמר סיום השהות ליד המחשב, כי בארבע וחצי נכנסנו לשעה של הרצאה של אתגר קרת באמצעות ה ZOOM. נחמד היה לראות סופר שמופיע בפיז'מה, ונראה לי שמכל הרצאתו אזכור במיוחד את טענתו ש"כתיבה [ספרותית]  יכולה לשנות רק את מי שרוצה להשתנות." אני, בניגוד אליו, מעדיף לחשוב שכפי שזו אחריותו של המורה לדאוג לכך שתלמידו ילמד, כך זו צריכה אחריותו של הסופר להדהד אצל קוראיו את התחושות והמחשבות שהוא מבקש להדגיש. אינני יודע אם מה שאני כותב גורם אנשים להסכים אתי, אבל אני מקווה שאנשים לפחות יחשבו על הטענות שלי, ואולי אפילו יבינו אותן למרות שלא בהכרח יסכינו עימן.

בעידן הקורונה, מאחר ושנינו לא בעבודה בשעות אחר הצהרים והערב, אני וזוגתי נוהגים לצפות בתכניות של משחקי מילים בצרפתית בערוץ 3 FRANCE . אני אוהב במיוחד תכנית ושמה "מספרים ואותיות" ("Des Chiffres et des lettres") שאינה משודרת בימי שבת וראשון, ולכן ביליתי הפעם איתה רק חלק מן הזמן ובשאר הזמן כתבתי. כך בילינו עד שבע וחצי בערב.

בשמונה וחצי, התלבטתי בין שתי הרצאות ב-ZOOM שעלו בחלקן זו על זו. נכנסתי להרצאה על סוגייה שקשורה לעבודה בשמונה וחצי, והחלטתי מראש להישאר בה עד שישעמם לי או עד שתסתיים, ואז לעבור להרצאה על המצב הכלכלי שנתן מתן חודורוב שאמורה להתחיל בתשע.  בסוף היה כל כך מעניין וכל כך ארוך שכלל לא הייתי בהרצאה של מתן חודורוב. נקווה שישלחו קישור להקלטה.

ואחריה, צפייה בהקלטה של "חתונה ממבט ראשון" ויאללה לישון…

 בקיצור, מרגיש כמו עבד שפוך, בקושי יש לי כוח להקליד את היומן הקורונה היומי. מחר צריך למצוא זמן להקליד אותו מוקדם יותר…

נ.ב.

1. ק קו קור קוראים לי לבוא כבר למיטה. ביי.