מטבע הלשון שממצה עבורי את עידן הקורונה יותר מכל מטבעות הלשון האחרים הוא "לאכול את הלב". אני מוצא אותו לכל-כך נכון, מכל-כך הרבה סיבות, עד שאני בטוח לחלוטין שאתם תמצאו סיבות נוספות שלא אזכיר היום, ואשמח אם תשתפו אותם אתי.

הכי הגיוני, בטח ביום האחרון של פסח ויום לפני המימונה, להתחיל עם "לאכול". בימי הקורונה, כך אני גם חווה וגם מאמין, העיסוק באוכל תופס את המקום החשוב ביותר. נתחיל בברור מאליו: שבכלל יהיה אוכל בבית. כל האגרנות, כל המחסורים במוצרים, כל ההמתנות למשלוחים, ואפילו כל היציאות מהבית שהשלטונות מאשרים לעשותם כמעט רק לשם מטרת הצטיידות באוכל או תרופות, כולם קשורים באוכל. אפילו אני, שלא יוצא כלל מהבית מזה חודש, יצאתי ארבע פעמים במטרה לשפוך זבל שרובו המכריע – כידוע – הוא תוצר של הכנת האוכל!

וכמובן שישנה השאלה המכרעת שמילאה וממלאת הרבה מאוד דקות שיחה ביממה: "אז מה נאכל היום? או בגרסתה המתוחכמת יותר: "אז מה נאכל מחר?" שאלות שהתשובה עליהן תמלא לנו כשעתיים במשך היממה הקרובה בהכנות של מאכלים יותר שכיחים, או גם יותר נדירים ואקזוטיים במטבח שלנו.

אני בטוח לחלוטין שלא רק אצלנו בבית ניסו בעידן הקורונה לא מעט מאכלים חדשים שמעולם לא בישלנו, ובני ביתי ואני מוצאים עצמנו מעיינים במתכונים הרבה יותר מאשר בעבר. "עוף עם תפוז סיני ופיסטוק"? "הממ… נשמע ממש מעניין". "כריך מחית בננה עם נקניקיה?" "למה שלא ננסה (לי לפחות טעים, אבל בני ביתי יודעים שאם אי פעם אפתח מסעדה, שמה יהיה: "בבננה" כשההתלבטות היחידה שלי היא אם זה יהיה BABANANA או BEBANANA, מה דעתכם?).

ואז יש את הארוחות. יש את אלו שאוכלים כל אחד לבדו, את אלו שאוכלים כולנו יחד, את אלו שאוכלים ליד מחשב או עם ספר, ואת אלו שאוכלים כדי שלידיים תהיה תעסוקה.

גם אתם שמתם לב שהג'ינסים התכווצו בחודש האחרון? כנראה שיש משהו במי הכביסה בימי הקורונה הללו… 😊

ומה עם הארוחות שבין הארוחות? כל עוד עוגיות היין לא אזלו (קנינו שמונה חבילות וכבר אין להשיג עוד), עוגייה שכזו (בממרח סלט תורכי, בממרח בננה, עם נקניק, עם מלפפון חמוץ או בכל צירוף אפשרי של כל או חלק ממרכיבים אלו ואחרים) היוותה עבורי את החטיף האולטימטיבי. לכל אחד מבני הבית חטאיו בארוחה שבין הארוחות, ואנו מנסים נואשות שלא לגזול מבני הבית האחרים את חטאיהם…

טוב, אז זה ה"לאכול", ומה עם "הלב"?

הלב במדינה שלנו, כמעט כמו בכל עת חירום, עובד שעות נוספות. ראשית כל בחרדות ובחששות. חרדות מהמחלה, חרדות מהכלכלה, חרדות למכריך ואהוביך, (רק אתמול "התבשרתי" שבעלה של אישה שאני מכיר ומוקיר מזה שנים נפטר מהקורונה הארורה), ובעיקר חרדות מהעתיד הלא מוכר והשלכותיו.

הלב גם עובד ב"מצב התרחבות": כל כך הרבה אנשים תורמים ועושים במצב החירום הזה לטובת ולמען אחרים. הם מביאים מצרכי מזון ותרופות לקשישים, לחסרי יכולת ניידות ולאחרים שבסיכון. הם מארחים להם בחברה – גם אם תוך שמירה על קירבה של שני מטר. הם מגלים אכפתיות ומשתפים במידע על היכן כן ניתן להשיג ביצים ושאר מוצרים שיש בהם חוסר… ולצד תופעות של אגואיזם דוגמת אגרנות, אנשים משתפים אחרים במה שיש להם. אפילו כאן, בבניין שלי, חלה התקרבות בקרב השכנים לעומת טרום עידן הקורונה.

אני מאמין שגם בעתיד הנראה לעין, ברור לכל שיהיה עליהם לתרום משהו לטובת הכלל או דרך מסים או דרך הפחתה במשכורת, או גם וגם וגם.

אבל "לאכול את הלב" זה בכלל לא כל אלו, תגידו, הרי "לאכול את הלב" פירושו "אָכַל אֶת עַצְמוֹ, הִכָּה עַל חֵטְא, הִצְטָעֵר, הִתְחָרֵט, נִחַם" (מילוג).

אז כן, נכון. ועדיין, יותר ויותר אנו שמים לב שאנשים מושפעים מן ה"ירידה הזו מסחרחרת מירוץ החיים", אנשים מושפעים מן הקצב האטי יותר של החיים, מן השהות בבית עם המשפחה, מהקשר העוצמתי יותר עם כל בני המשפחה,  כדי לעשות לעצמם חשבון נפש לגבי מה באמת חשוב בחיים.

אין כאיום מוחשי במוות כדי לגרום לך לחשוב ולשנות את סדרי העדיפויות שלך. אין כאיום על האנשים הקרובים אליך והחשובים לך ביותר, כדי שתבין עד כמה הם חשובים לך. אין כאיום ממשי על בריאותך, כדי לגרום לך לשמור יותר, הרבה יותר, על בריאותך.

יותר ויותר אני קורא ברשתות החברתיות על אנשים שמכים על חטא אופי חייהם בשנים שלפני הקורונה, יותר ויותר אני מוצא אנשים שמצליחים לראות גם פן חיובי באופן בו המגיפה הארורה הזו שינתה ותשנה את חייהם, יותר ויותר אני רואה אנשים שכאשר החיים מחלקים להם לימונים, הם מכינים עוף שלם עם לימון.

נ.ב.

1. ק קו קור קורא לכם להכין את העוף השלם הזה עם לימון. אנחנו הכנו לפני כמה ימים. י א א מ מ י !