רגע הספורט המרגש של חיי והרגע המכונן של חיי – מולי

בכיתה ו' עם הטרנינג האהוב עלי

בחייו של כל אדם, כך לפחות אני מאמין, ישנם מספר רגעים מכוננים, רגעים שמגדירים מי ומה הוא יהיה לכל אורך חייו. מבחינה זו אני לא יוצא דופן. גם לי היו מספר רגעים שכאלו לאורך כל חיי: מות ההורים, במיוחד אם אתה צעיר כשזה קורה, גירושים, מלחמות…

לרוב, הרגעים האלו קשורים באובדן, כאב  וטרגדיה. לדברים רעים, ממש ממש רעים, יש הרי את ההשפעה הזו עליך. לא אומר שלא היו לי רגעים מכוננים טרגיים, היו גם היו, הרבה מעל למה שהייתי רוצה שיהיו, אבל היום, היום אני דווקא רוצה לשתף אתכם במשחק כדורגל אחד שבו לקחתי חלק, משחק שהיה אולי הפסגה הספורטיבית שלי, אבל בו זמנית, היה גם משחק מכונן ששינה את חיי, את אופיי, ומשחק שקיבע לעד את כל מה ומי שאני היום.

בירושלים של שנות הששים והשבעים עדיין שיחקנו כדורגל ברחוב. היום הרחוב הזה הוא חד סטרי כך שאתם יכולים לתאר לעצמכם שהוא מעולם לא היה רחב במיוחד. בקיץ, באביב ובסתיו, (פחות בשיא החורף, אחרי הכול ירושלים),  בשלוש וחצי אחר הצהריים, על השניה,  היינו מזנקים, איש איש מדלת ביתו, ויוצאים לשחק כדורגל. לעתים זה היה בדשא הקטנטן שבחזית הבית של עופר, לעתים בחצר מלאת העפר הגדולה קצת יותר שבחזית הבית שלי, אבל לרוב זה היה בכביש עצמו, מתחת לבית של שמעון.

שם, אתם מבינים, היה מחסן עם תריס ברזל. זה אומר שנוצרה מסגרת של שער, שהרעידה בקול אדיר את השכונה כל אימת שנכבש שער. ושער נכבש לעתים קרובות למדי, כי הכי רחוק בעטנו מצדו השני של הרחוב,  כלומר ממרחק של כחמישה מטרים.

איכשהו יצא שהיינו חבורה של בנים בני אותו מחזור. בגילנו לא היו בנות ברחוב ושאר הילדים ברחוב היו או מבוגרים או צעירים מאיתנו בשנתיים שלוש, מה שגרם לכך שלא היה בינינו ובינם יותר מדי קשר. הפרש של שלוש שנים, לפחות אצל נערים על סף חטיבת הביניים, הוא כמעט בלתי ניתן לגישור.

עד היום, למרות שהקשר ניתק כמעט לחלוטין עם כמעט כולם, חבורת הילדים הזו היא הבית שלי. איתם הרי ביליתי הרבה יותר מאשר עם הורי, והם היו ועודם עד היום, האנשים שהכי חשוב לי להוכיח את עצמי בפניהם מחד, ולהתחרות  איתם בהישגי החיים מאידך.

לכל גיבור על, כך אומרת הקלישאה, יש אויב על. עבורנו אויב העל היו הילדים מהרחוב השכן. לא באמת היכרנו אותם, ידענו את שמותיהם ולמדנו על בשרנו את יכולת הכדורגל שלהם. רק שניים מתוכם היו במחזור שלנו, כל השאר היו מבוגרים יותר מאיתנו או בשנה או שנתיים. וכך יצא, שמשך שלוש שנים, משחק אחרי משחק הסתיימו או בהפסד שלנו, או (לעתים קרובות יותר) בתבוסה שלנו.

שירת הברבור של החבורה שלנו, השיא שלה, היה בחופש הגדול שבין כיתה ו' לכיתה ז'. באותו חופש בנינו יחד צריף בחצר האחורית של ביתו של עופר, ובילינו בו משעות הקימה ועד הרבה אחרי עלות הלבנה. הצריף הזה, שהיה מורכב מעשרות לוחות עץ ממוסמרים זה לזה ולא היה מבייש שום פחון באף מעברה, היה עבורי לפחות, הגשמת חלומות של עולם ילדים ללא מבוגרים. באותם רגעים של אושר, לא שיערתי שאותו קיץ עם הצריף, בתקופה שבין בית הספר היסודי לחטיבת הביניים,  יהיה האחרון בו החבורה תישאר מחוברת, ושבתוך פחות משנה, החיים ישליכו את כל אחד ואחד מאיתנו לכיוונים אחרים.

ועדיין, בכל ההתמודדות המטורפת עם בית ספר חדש, חברים חדשים לכיתה, רמה גבוהה יותר של לימודים, וניצני גיל ההתבגרות, נשאר בינינו – לפחות עד פסח של כיתה ז' – הגורם היחיד המאחד של הכדורגל, שהתבטא בעיקר במשחקים (ובהפסדים) נגד הרחוב השכן.

חצי שנה עברה. ששה או שבעה משחקים, כולם בגן סאקר – שהוא (או לפחות היה אז) המדשאה הארוכה ביותר בירושלים – ולא ממש רחבה בחלקים ממנה, והגיע זמן הפסח.

פסח בישראל של אז, כמו גם בישראל של היום, פירושו גן עדן לסיידים וצבעים. חלומה וסיוטה של כל אם יהודיה מתגלם בהכנות לחג הפסח: בניקיונות היסודיים שביעור החמץ – לתחושתי לפחות – מהווים להם רק תירוץ, ובתקווה ובתובנה שניקוי קירות יסודי אפשרי רק בדרך אחת: צביעתם מחדש.

משונה, רק מגיעים לפסח ההוא, ואני מוצא את עצמי מתחמק מכתיבה. קם ומסתובב, מדבר עם זוגתי ושואל לשלומה, לוקח משהו לאכול, חוזר למחשב, שוב אומר לזוגתי שאוהב אותה, ושב חוזר למחשב ומוצא עצמי עושה בו הכול חוץ מלהמשיך לכתוב על הפסח הזה, שהיה עבורי שיא בכל כך הרבה מובנים.

היו אלו ימי שבוע החופש מלימודים שלפני פסח. את שיעורי הבית כולנו דחינו כמובן ליום האחרון, והחלטנו שביום שלישי, בארבע, בגן סאקר, נערוך עוד משחק מול הרחוב השכן.

מאחר ובפעם הקודמת הם הביאו חיזוק מבוגר, גם אנחנו הרשינו הפעם לעצמנו להביא חיזוק: את אבי וחיים שהיו מבוגרים איתנו בשנתיים. מאחר ומשה היה עדיין בפנימייה שלו, ורוני היה אצל דודים מחוץ לעיר, וידאנו היטב שיש לנו (עם אבי וחיים) מספיק ילדים להרכב, מזכירים זה לזה לא לפשל ולהגיע בזמן.

לקראת שלוש באותו יום, אימא ראתה שאני מתארגן לצאת. "אתה לא יכול לצאת היום!" היא קבעה. "בערב אבא יבוא ואתה צריך לעזור לו להזיז את הרהיטים כי מסיידים מחר."

ניסיתי להסביר שיש משחק חשוב, אבל היא בשלה: "אתה לא יוצא מהרחוב כדי שתהיה כאן כשאבא יבוא." אינני בטוח אם אמרתי שהתחייבתי לחברים, אינני בטוח אם אמרתי לה שנתתי את מילתי שאגיע, אבל גם אם כן אמרתי זאת, ולמרות רבע שעה של ויכוחים, היא לא הרשתה לי ללכת למשחק.

ואני כן הלכתי.

זה היה המשחק הטוב ביותר של חיי. במשחק הזה אני הייתי השוער, והידיים והרגליים שלי היו מגנט שמשך אליו כמעט את כל הכדורים. גם אבי וחיים שיחקו טוב בהתקפה, כשאבי אפילו כבש שלישייה. המשחק החל בארבע, וברבע לשש התוצאה היתה כבר 9:2 לטובתנו.

ואז זה קרה. שי בעט לשער ואני הצלתי בזינוק מופלא לקרן. את הקרן הוציאו אז ביד ולא ברגל. עמדתי בשער, בפינה הקרובה לקרן כאשר ירון, שהיה מבוגר מאיתנו בשלוש שנים ועם תספורת זהה לזו של גידי גוב בסרט הלהקה, הוציא את הכדור. פישלתי כשהדפתי את הכדור העוצמתי בידיים פסוקות. עד היום אני זוכר את התחושה שמשהו נשבר בתוכי, ואת הכאב…

דקה אחרי הבנתי שאני לא יכול להמשיך להיות שוער. היד כאבה מדי. אז עופר – השוער הרגיל שלנו – חזר לשער, ואני עברתי להגנה. עוד שלוש דקות עברו, ואני נפלתי תוך כדי חילוץ כדור על יד ימין, ושוב הרגשתי את אותו משהו נשבר. כאן ויתרתי והודעתי שאני חייב להפסיק לשחק, והלכתי לכיוון קופת החולים.

הגעתי לקופת החולים בשש וחמישה (כשסוגרים בשש). הבניין היה עדיין פתוח, אבל לא היה אף אחד בחדר האחות ולא נותר שם שום רופא.

חזרתי לרחוב שלי. נזכרתי שאימא של אורה שהיתה בגיל של אח שלי היא אחות. הלכתי אליה. אני זוכר שהיא אמרה שזה או שבר או נקע, זוכר שנתנה לי משולש לקבע בו את היד, ושאמרה שצריך ללכת למגן דוד אדום.

אין לי מושג איך אימא הגיבה למראה הבן שלה עם יד נקועה או שבורה. סביר שהזיכרון קשה מדי ולכן הודחק, אבל אני כן זוכר שנסעתי עם אבא שלי באוטובוס למגן דוד, זוכר שעשיתי שם את צילום הרנטגן הראשון של חיי, וזוכר שיצאתי משם עם יד מגובסת.

כשחזרנו הביתה בלילה כשאני עטור גבס, אני זוכר את אמי מארגנת תיק, ובו בלילה שולחת אותי לבלות שלושה ימים בבית של סבתא בבית הכרם. "אם אתה לא יכול לעזור, " היה מה שהיא אמרה, "אז לפחות שלא תסתובב לנו בבית ותפריע.". את זה היא אמרה, אבל אני בטוח שהיא הכירה אותי מספיק טוב לדעת, שדווקא הפרס של להיות שלושה ימים אצל סבתא יהיה עבורי גרוע יותר מכל עונש שהוא על כך שהמריתי את פיה. אני בטוח לחלוטין שהיא הבינה וידעה בחוש, שזו היתה הפעם האחרונה אי פעם שבו אני אמרה את פיה.

רק שלושה ימים אחרי, כששבתי הביתה מהשהות אצל סבתא, סיפרו לי שהמשחק הסתיים בשש, כעשר דקות אחרי שהלכתי, בתוצאה 9:5 לטובתנו. עופר ספג שלושה שערים בעשר הדקות שלא שיחקתי.

איכשהו, דווקא שלושת השערים האלו שלא ראיתי, היו החותמת האחרונה שסימלה עבורי את ההצטיינות שלי במשחק הזה. לא רק שעופר היה בדרך כלל שוער מצטיין וטוב בהרבה ממני, אלא שבאמת באמת שהקבוצה של הרחוב השכן היתה קבוצה מעולה. שני שערים בשעה ושלושת רבעי, לעומת שלושה שערים בעשר דקות? אין ספק שתפשתי יום מופלא באותו יום ושהמשחק הזה היה השיא הספורטיבי של חיי.

המשחק הזה היה גם שיאה של היריבות בין הרחובות. קודם כל זה היה המשחק האחרון נגד הרחוב השכן. לא בטוח שחשבנו על זה אז, לפחות לא חושב שאמרנו את זה מפורשות אחד לשני, אבל אני בטוח שלפחות אני, ידעתי בתוך תוכי, שהנקמה המתוקה שלנו באויביי העל מהרחוב השכן, היא שאחרי כל כך הרבה הפסדים ותבוסות שלנו, הזיכרון האחרון שיישאר גם לנו ובעיקר להם מהיריבות המיתולוגית הזו שבין הרחובות, יהיה הניצחון שלנו.

המשחק הזה היה גם הפעם האחרונה שבה יצא לכל החבורה הזו שלנו להיות יחד. בערב הפסח אמיר נסע לנופש עם משפחתו לכל החג, ובכל תקופת הלימודים שנותרה עד סוף השנה, חיכיתי בכיליון עיניים לחופש הגדול שבין כיתה ז' לכיתה ח', חולם לשחזר את החופש החלומי שהיה רק שנה אחת קודם.

עם בוא החופש הגדול גיליתי שהעולם השתנה. גיליתי שרוב חברי החבורה החליפו נאמנויות: היו שנאמנותם העיקרית עברה לתנועת הנוער, היו שנאמנותם העיקרית עברה לבנות, ואילו אחרים נטעו יתד נאמן בכיתתם החדשה. וכך, מצאתי את עצמי לעתים קרובות יושב לבדי בצריף הנטוש, לפני או אחרי משחק כדורסל עם ילדים שאינני מכיר במגרש בכדורסל שבמרחק רבע שעה הליכה מביתי.

אבל יותר מהכול, המשחק הזה היה היום בו התבגרתי. היום בו לקחתי אחריות, ובמיוחד היום בו הבנתי שעל אחריות משלמים מחיר.

אז כן, עד היום, אני שונא לקחת אחריות ובו זמנית אני האדם האחראי ביותר שאני מכיר. עד היום, אני יודע שלכל החלטה שאני לוקח יכול להיות מחיר, ואפילו מחיר כבד. עד היום, כשאני מקבל החלטה, אני חי בשלום עם המחיר שהיא גובה – יהא אשר יהא.

בפסח שאחרי, למי שסקרן לדעת, כבר היה ברור מראש מי יזיז את הרהיטים כדי לאפשר לנקות את הבית. שכן, ביום דצמבר קר ובהיר, כמה חדשים אחרי אותו משחק ששינה את חיי והיה הפסגה הספורטיבית של חיי, אבי הלך לעולמו אחרי מאבק של פחות משלושה חדשים בסרטן. שנתיים וחצי מאוחר יותר, ביום הראשון של החופש הגדול, לקח ממני הסרטן גם את אמי, מבלי שהמריתי את פיה מאז פסח כיתה ז', אפילו פעם אחת.

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 28 תגובות

  4. Yinon Yavor

    17 אפר 2020 09:48:43

    איזה סיפור נהדר.
    השורות האחרונות משוות לו נופך הרבה יותר עוצמתי וסנטימנטלי, גם מעבר לסיפור הספורטיבי המרתק

  6. שחר אלוני

    17 אפר 2020 10:31:16

    תודה על השיתוף מולי! הצטערתי לקרוא על מות הוריך.
    אתה כותב ממש טוב
    עברנו חוויות דומות עם החברה' בילדות
    אצלינו זה התפרק אחרי כיתה ו'

  7. חגי "התותח" ניסני

    17 אפר 2020 10:36:40

    תודה רבה מולי. חלפו הרבה מאוד שנים אני מניח ועדיין מות הורים תמיד תמיד מלווה לאורך החיים.
    .
    שאלה לי באילו רחובות הייתם משחקים?

  8. Berch

    17 אפר 2020 10:58:59

    וואו מולי. ממש יפה. כאב לי ביד כשקראתי.
    "עד היום, כשאני מקבל החלטה, אני חי בשלום עם המחיר שהיא גובה – יהא אשר יהא" – אחד הדברים החכמים. אני גם חי ככה.
    היה מישהו ממשפחת שרם אצלך בחבר'ה?

    1. מולי

      17 אפר 2020 11:11:01

      תודה.

      זוכר פעם מישהו ששרם היה שם משפחתו (אולי יואב?) שגר ברחוב הגדוד העברי, אבל הוא לא היה בח'ברה שלי אלא מעידן טיפה מאוחר יותר. ואולי אולי היה מישהו כזה בקרב ה"ארכי-אויבים" מהרחוב האחר, אבל לך תדע…

  9. אהרון שדה

    17 אפר 2020 12:23:16

    חזק !.
    סיפור מרתק …שמוכר לי מאיפה שהוא….
    למעט מות ההורים.
    אני מוצא עצמי חווה את אותם החוויות שלך ….אולי כי שנינו ירושלמים.
    גם לנו היה דו קרב דומה מול הרחוב השכן .
    גם אנו התפרקנו לכל עבר מאוחר יותר .
    להבדיל גם הורי נפטרו אך בגיל הרבה יותר מבוגר ממה שהיית כשהוריך נפטרו .

    1. מולי

      17 אפר 2020 13:39:46

      צר לי על הוריך. זהו אבדן קשה בכל גיל.
      אני חושב ש"משחק נגד הרחוב/השכונה שליד" זה משהו שכבר לא קיים בימינו. בימינו זה החוג שלך נגד…

    1. מולי

      17 אפר 2020 13:41:57

      אני מאלו שמחוסר תמימותם מעדיפים לבחור בתמימות. כמאמר המשפט האלמותי של היינליין: "גם האופטימיסט וגם הפסימיסט טועים בה במידה, אבל הרבה יותר כייף להיות אופטימיסט!" 🙂

  13. מנחם לס

    17 אפר 2020 16:59:40

    מולי, אני לא מסוגל לכתוב כמוך, אבל ספורך כל כך דומה לסיפור שלי כששיחקתי עבור 'השכונה' (בת גלים, רובינו כיתות ו' ו-ז' ואני מכיתה ה') נגד 'השיכון' (רובם כיתות ח', עם ג'רי חלדי), ואני בעטתי את הכדור האחרון, בוולי בעיניים עצומות, והכדור ניכנס ממש בחיבורים של שער הכדוריד ששימש אותנו לכדורסל לפני הפעמון ב-8 בבוקר..
    אותה הרגשה שאני מסוגל להרגיש עד היום, והספור שלך החזיר אותי אחורה. גם לנו זה היה הסוף: המנהל קודש (שהיה 'חבר' של אמי בעיירה ז'אגר, בליטא) הודיע למו שמחר מרצפים את שטח הכורכר באספלט, ואז בא החופש הגדול, ואחריו אמי עם בעלה יוחנן לס עברו לקרית טבעון, והחיים 'הישנים' הסתיימו. חיים חדשים החלו.
    לסיפור שלך יש בכל כך הרבה דברים דמיון לנסיון שלי, שגם אני הכנסתי כאן לפני 3-4 שבועות בתור 'רגע הספורט המרגש בחיי'. אבל איכשהו הכתיבה שלך יותר מרגשת.
    תודה מולי

    1. הציפור הנדירה

      19 אפר 2020 14:14:50

      אתה טועה!!! אתה כותב לא פחות טוב!!! המאמרים שלך לאורך השנים מהטובים ביותר בעיתונות הספורט הישראלית ובכלל!!!

  14. עגל

    18 אפר 2020 13:23:07

    תודה מולי. כמו שינון כתב הסיפור הספורטיבי נחמד ומרגש כמות שהוא, ואז התוספת של מות הוריך נותנת טוויסט עצוב.
    לשמחתי, אצלנו בקיבוץ המשכתי לשחק עם אותם חברים מינקות עד סוף י״ב. אושר

כתיבת תגובה

סגירת תפריט