מייקל ג'ורדן – על הולדתו של המיתוס האמריקאי/ אינדיאני

אינדיאני הוא גולש אדוק בן 22 מיפו המנהל את דף הפייסבוק המעניין מביט מבלי דעת העוסק בתחומי תרבות שונים ביניהם גם ספורט. זהו מאמרו הראשון המתפרסם אצלנו.

כתיבה על מייקל ג'ורדן בתקופתנו היא כמו הדלקת נר באמצע היום. שאלת "מייקל ג'ורדן" הקשורה באלמנטים רבים שכולם כבר כוסו על ידי הררי מילים שעוד ימשיכו להיערם שנים רבות מבנה בתוכה חוסר תועלת בכתיבה אודותיו. בתלמוד נכתב שהדלקת נר כשיש אור בחוץ לא מוסיפה אור אלא דווקא מחשיכה. אם כן, גם הכתיבה של עבדכם הנאמן אמורה להיות נידונה לכישלון. מה גם שהייתי בן שנתיים כשמייקל זכה באליפות האחרונה שלו ואם כן נראה שאין לי כל הצדקה לכתוב על מי שלא ראיתי בשידור חי אף משחק שלו. אולם, דווקא משום כך אני מבקש לתקוף את הסוגיה מכיוון קצת אחר, יותר כללי, שאולי ינהיר יותר את האופן שבו אנחנו תופסים את השחקן הזה, דווקא לאחר שתלה את הנעליים.

פעם התווכחתי עם חבר מיהו הגיטריסט הכי טוב בכל הזמנים. אני כמובן דבקתי בדעה הרווחת והכמעט בלתי ניתנת לערעור שמדובר בג'ימי הנדריקס. אז הוא השמיע לי גיטריסטים מתקופתו של הנדריקס שניגנו לא פחות טוב ממנו ובכך ניסה להעמיד אותי על טעותי. עניתי לו שכל זה לא מאוד משנה משום שהכתרתו של הנדריקס (כמו הכתרתם של רבים כטובים ביותר בתחומם, כל תחום שהוא) לא קשורה ביכולות הגיטרה שלו אלא באלמנט אחר שנבנה סביבו: המיתוס.

מיתוס, היא מילה ביוונית שמשמעותה סיפור. תחילת השימוש במילה היה בסיפורי הגבורה של האלים היווניים שהפכו לנכס צאן ברזל בתרבות יוון והעיסוק בהם ממשיך עד היום. המיתוס לא חייב להיות מושלם, הוא לא מבקש לתאר אמת היסטורית כזאת או אחרת. להפך. הוא מגמתי ומבקש להאדיר את הדמויות שלו ובוחר בקפדנות את הסיפורים שיש לספר עליהם. בכך מתגלה המיתוס בחולשתו ובפקפוק שהוא יכול להעלות אך דווקא בנקודה הזאת נמצאת החוזקה שלו. המיתוס לא נמדד באמת ההיסטורית שהוא מייצג ואף לו באיכות הסיפור עצמו. הוא נבחן אך ורק לפי שני קריטריונים בלבד: נצחיותו וההשפעה שלו על אנשים. ככל שהמיתוס מחזיק יותר זמן הוא משפיע על יותר אנשים ונבנה באופן חזק יותר וכך גם משפיע אל יותר אנשים, בצדק או שלא בצדק. הדבר היחיד שניתן לעשות עם מיתוס הוא להבין אותו מבפנים, איך הוא מתאפיין ומהם הדברים שמרכיבים אותו. אם כן, ננסה לבחון את מייקל ג'ורדן לא בהשוואה לשחקנים אחרים ולא לתקופות אחרות. ננסה לבחון את העובדה החותכת והברורה שמייקל ג'ורדן הוא אחד מסיפורי המיתוס הגדולים ביותר שבנתה האומה האמריקאית. ננסה לעמוד על כך מכמה כיוונים:

המיתוס מספר את עצמו

אחד האפיונים שמבדילים את המיתוס מהסיפורת הרגילה הוא שבניגוד לסיפורת שבה הכותב שולט על הסיפור באופן מוחלט, המיתוס ממשיך לבנות את עצמו לאורך השנים. הסיפורים השונים אודות מייקל, בין אם הם נכונים ובין אם לאו, ממשיכים לזרום ומחזקים עוד יותר את מעמדו. הסיפור של ג'ורדן, יותר מהכל, נכתב לכל אורך הקריירה שלו ואף אחריה ובנה סיפור אפי במימדיו שמצליח להכניס בתוכו אלמנטים על אנושיים. המאבק של ג'ורדן בבאד בויס של הפיסטונס, שלוש האליפויות הראשונות, הפרישה לבייסבול בעקבות מות אביו, החזרה לשחק כדורסל ושלוש האליפויות שבאו בעקבותיה, מכוננות מיתוס מושלם: גיבור טרגי שחוזר למערכה וכנגד כל הסיכויים מצליח להתגבר על כוחות שנראים גדולים עליו. הטראש טוק שלו עם אחרים, העובדה שלא נתן לאף אחד סיכוי להתקרב אליו ממשיכה לבנות את המיתוס סביב מי שלא ראה דבר מלבד הכדורסל. אפילו הכישלון שלו כבעלים של קבוצה מחזק עוד יותר את הקשר שלו למשחק הכדורסל בלבד (בניגוד ללברון שמבקש להיות דמות ציבורית גם בהקשרים אחרים, ועוד נגיע לכך) ותורם למיתוס בכך שהוא מראה לנו שהאיש מייקל ג'ורדן לא באמת קיים. על אף שהוא עדיין חי דמותו האמיתית נמצאת בשלהי שנות התשעים ונשארה שם לעד. ככל שעובר הזמן, הסיפורים שמאחורי הקלעים, השמועות, מערכת היחסים של ג'ורדן עם קבוצתו, כל אלה, אמיתיים או לא ממשיכים לבנות סביב ג'ורדן את ההילה הלא-מוסברת הזאת שאי אפשר להתעלם ממנה.

פולחן אישיות

ג'ורדן השחקן היה נרקסיסט בכל מובן שהוא. הטראש טוק שניהל עם כוכבים רבים בליגה באותה תקופה והביטחון המלא שלו שהוא מסוגל לנצח כל אחד עזרה לו לתחזק פולחן אישיות שמתאים מאוד להבנייתו של המיתוס. האלים היווניים, על אף מגבלותיהם וחולשותיהם הוצגו כדמויות מרשימות וכל-יכולות שדווקא הזמנים שבה הם עומדים למבחן מתחזקת את דמויותיהם הגדולות ומאפשרת את ההזדהות (החלקית) עמן. הקשיים של ג'ורדן, האנושיים והמקצועיים, מייצרים הזדהות רחוקה שמאפשרת לילדים רבים ברחבי העולם לרצות להיות כמוהו. מצד שני, דמותו של מייקל עבור אותם ילדים תמיד תישאר מרוחקת, בלתי מושגת ובכך מייצרת חלום שאליו הם שואפים אך יודעים שהוא לא בר הגשמה. הדואליות המרתקת הזאת מייצרת השפעה רחבת היקף על כל מי שנתקל בדמותו.

תזמון

ווילט צ'מברלין, קארים עבדור ג'באר, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד. שחקנים אלה שקדמו לג'ורדן וייתכן שאף היו טובים ממנו פעלו בתקופה שבה המדיה הייתה בחיתוליה ולא אפשרה חשיפה גדולה של יכולותיהם. בתוקפת ג'ורדן, לעומת זאת, הטלוויזיה הייתה מפותחת יותר והצליחה להנגיש את הליגה הטובה בעולם אל אנשים גם מעבר לים. גם כיום אנשים שאין להם שום עניין בכדורסל יודעים את שמו של מייקל ג'ורדן (בדומה למסי ורונאלדו בכדורגל). ג'ורדן הופיע בדיוק בזמן שבו הגלובליזציה התחילה ואפשרה לבנות את המיתוס של ג'ורדן באופן שיתאים גם לאנשים הרחוקים מארצות הברית.

מצד שני, המדיה לא הייתה מספיק מפותחת כמו היום בשביל שתהיה נגישות לכל מילה או מעשה של השחקנים. אחת הסיבות שכנראה יהיה קשה לשחקנים כיום לבנות סביבם הילה מיתית (עוד מוקדם לדעת, ההיסטוריה תשפוט) היא ששחקנים כיום מסתובבים עם זנב ארוך של עיתונאים שמתעדים כל רגע בחיים שלהם. דמויות מיתיות צריכות שתהיה סביבן תחושה של מסתורין. חוסר הוודאות בנוגע לדמותן היא חלק מרכזי בבניית הדמות שלהן כמפורסמת אך לא מונגשת. בתקופת ג'ורדן, לעומת זאת, האינטנסיביות של התקשורת והרייטינג לא גבוהים כמו היום וכך ג'ורדן התהווה כשחקן שניתן לראות אותו אך אי אפשר לגשת לדמותו באופן מלא. הוא לא היה צריך להעלות סרטונים שלו אוכל המבורגר או משחק עם ילדיו. הוא היה יכול להתרכז אך ורק בכדורסל ולהשאיר את דמותו האנושית בבית. עבור הצופים, מייקל ג'ורדן היה רק אחד – על המגרש.

אמנם, התזמון הוא אלמנט שרירותי. בעובדה שג'ורדן היה פעיל בדיוק במקום הנכון בזמן הנכון אמורה להוריד מערכו של הסיפור. אך הנקודה המעניינת היא שדווקא העובדה שמדובר במזל טהור הופכת את הסיפור לגדול יותר ופחות מובן. כוחם של הביטלס קשור באופן אדוק לתקופה שבה הם פעלו – שנות השישים. היכולת שלהם לנצל את התקופה שבה הם נמצאו רק תרמה לכך שההצלחה שלהם הייתה חסרת תקדים. התזמון, על אף השרירותיות שלו מצליח לייצר סיפורים יותר גדולים ממה שהם "באמת" ולהוסיף לו את המזל, את העובדה שאפילו הזמן עובד לטובתם של גיבורי הסיפור. אפילו בזמן ג'ורדן שלט.

פוליטיקה

אחת הסיבות להצלחת המיתוסים היווניים (ובמידה פחותה גם הרומיים) והשפעתם הרחבה היא שהם נבנו על ידי האימפריה של אותה תקופה. מי שאז שלטה ללא עוררין בעולם ומתוכה צמחה האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית הייתה יכולה לספר את הסיפור שלה בתפוצה הרחבה ביותר. הגיבורים שלה נעשו אוניברסליים פשוט משום ש"דעת הקהל" העולמית הייתה שייכת לה באופן בלעדי. כיום, למעצמה הזאת קוראים ארצות הברית. מרכזיותה הפוליטית והכתרתה כ"מעצמה הגדולה בעולם", ההשפעה שלה בתחום הטכנולוגי והעובדה שהיא מייצגת עבור רבים את הקדמה אפשרה לה לבנות מיתוסים שהתהודה שלהם גדולה יותר. אם ניקח לדוגמה את הכדורגל, היה ניתן לצפות שהגיבורים של המשחק הפופולרי ביותר בעולם יהיו דומיננטיים יותר מאשר של ענף ספורט משני יותר. אך העובדה שהכדורגל מתרחש באירופה שהתרבות שלה פחות המונית והתקשורת בה מרוסנת יותר הופכת את הכוכבים של המשחק לידועים פחות. כמות ההיילייטס של שחקני כדורסל , העיסוק המתמיד בסטטיסטיקה ובשיאים שנשברים כל יום נותנת לצופה תחושה שהוא רואה היסטוריה לנגד עיניו. הוא ממשיך לעקוב באדיקות כדי לא לפספס אף רגע "היסטורי" ובכך מחזק את הרייטינג של המשחק ואת הכח שיש לו להשפיע על אנשים. וככל שאנשים מתחברים יותר חזק לכדורסל, הם מתחברים לדמויות המיתיות שלו, ובראשם לג'ורדן.

השוואות

מאז ג'ורדן, שואלים את עצמם יום-יום אוהדי הכדורסל מיהו השחקן הכי טוב בעולם. כל דיון שכזה יכלול בהכרח את ג'ורדן, ואפילו מי שייטענו שאחריו באו גדולים ממנו יצטרכו לעמוד מול החומה הבצורה של הקונצנזוס שהוא יצר. השאלה "מה היה קורה אילו מייקל היה משחק כיום?" שנשאלת רבות לא באמת משנה. ההשוואות האלה בין תקופות היא בלתי אפשרית אך למרות זאת הן ממשיכות עד היום להעסיק אנשים רבים ברחבי העולם. האובססיה והלהט שמתלווים לוויכוחים האלה רק מחזקים את דמותו של מי שצריך לעבור אותו בשביל להגיע לפסגה של ענף הכדורסל ואולי של הספורט כולו. הוואקום שנוצר לאחר שג'ורדן תלה את הנעליים חייב את האמריקאים חסרי הסבלנות למלא את הנעליים שלו בדמויות אחרות. בכך הם מחזקים דמויות קיימות (קובי, לברון) אך גם באופן אירוני הם מייצרים בכך עוד נדבך לסיפור הלא-גמור לעולם של אלוהי הכדורסל. ככל שישוו אליו יותר שחקנים, כך תגדל התחושה בקרב רבים שאפילו עוד כמה עשורים לא יהיה ניתן להתקרב לדומיננטיות של השחקן הזה ששמו מייקל ג'ורדן. המיתוס, כאמור, ניזון מההיסטוריה אך הוא לא מחויב אליה באופן מלא ובאופן אורגני מחליט אילו אמיתות היסטוריות להשאיר. ג'ורדן, אפילו שכבר למעלה מעשור לא לבש את הגופייה מספר 23 (מספר שגם הוא תרם לבנייתו של המיתוס סביבו ומקושר באופן מוחלט אליו) ממשיך להיות נוכח במשחק הכדורסל.

***

יש עוד הרבה צדדים למיתוס ששמו מייקל ג'ורדן ואני מקווה שהנחתי כאן קרקע לדיון קצת אחר. תרגישו חופשי להיכנס בי בתגובות.

המיתוס, נושא שלא נידון מספיק בהקשרים ספורטיביים בניגוד לתחומי תרבות אחרים, יכול לבוא בצורות שונות. הוא יכול להיות סביב משחק (משחק 7 בין גולדן סטייט לקליבלנד), סביב רגעים מכוננים (השלשה של קוואי בחצי גמר המזרח), סביב קבוצות (דאלאס של 2011, ג"ס של השנים האחרונות והלייקרס של שאקובי) או סביב יריבויות בלתי נשכחות (מסי-רונאלדו, פדרר-נדאל-דג'וקוביץ'). רק אחת לכמה דורות המיתוס מקבל דמות אחת, מושלמת, שנקשרת באופן אדוק למשחק שאותו הוא משחק. אמרתם כדורסל, אמרתם מייקל ג'ורדן.

אסיים בסיפור שלדעתי מתמצת באופן מושלם את כל האמור לעיל: פעם התבקש מייקל ג'ורדן על ידי העיתונאים להגיב לאירוע פוליטי שהיה קשור בגזענות נגד שחורים בארצות הברית. לאחר שסירב הוא נשאל מדוע הוא לא מוכן להתייחס, הוא ענה במשפט האייקוני: גם רפובליקנים קונים נעליים.

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  2. dror2

    14 אפר 2020 09:34:49

    יופי של פוסט, ובאמת יפה איך שהצלחת להוסיף זווית חדשה ומעמיקה לנושא שנראה שכבר אין מה לחדש בו.
    רק דבר אחד ברשותך – ה-nba מעוררת פחות עניין מהכדורגל. הרבה הרבה הרבה פחות. במספרים – שיא הצופים בטלוויזיה בגמר nba הוא 28,000,000 (1998). לעומת זאת, בגמר ליגת אלופות בינוני כמו שנה שעברה צפו 380,000,000 (פי 14 בערך), שלא לדבר על גמר המונדיאל שם כבר מדברים במיליארדים.
    לעכברי כדורסל כמונו לפעמים קצת קשה לשים לב לזה, אבל יחסית לכדורגל הכדורסל הוא ספורט די איזוטרי… אפילו הסופרבול ממוצע צופים בערך פי ארבעה מהפיינלס הכי נצפה אי פעם.

  3. asaf

    14 אפר 2020 10:50:25

    תודה אינדיאני. לגמרי נתת פה זווית חדשה ומעניינת. אגב אחת ההגדרות הפופולאריות למיתוס :
    מיתוֹס (ביוונית: μῦθος) הוא סיפור עם, המתאר אירועים (בין אם בעבר, ובין אם בהווה או בעתיד) שיש להם חשיבות יוצאת דופן או משמעות עמוקה עבור קהילה מסוימת, לרוב בהשתתפות אלים או גיבורים על אנושיים, אך הכולל גם סיפור אשר למשתתפים בו, בין אם הם מופעלים או מפעילים, קיים אופי פרסונלי, התורמים לעיצוב זהותה ותפיסתה של אותה הקבוצה, המאמינה והדבקה במיתוס.
    נראית לי בול עוצבה על ג'ורדן ההגדרה הזו לא?

  4. מולי

    14 אפר 2020 14:16:11

    עונג של מאמר. מעניין אם יש עוד ספורטאים שאפשר לקשור להם הילה ומיתוס כמו של ג'ורדן.
    פלה? פוסברי? איכשהו אני לא מצליח למצוא מישהו שכל כך מזוהה עם המקצוע הספורטיבי שלו כמוהו.

  5. ארבל חילבה

    14 אפר 2020 16:41:40

    אדיר אינדיאני. תודה רבה! בהחלט מרתק.
    אני, באופן אישי, דבוק למיתוס ומודע לכך. אני יודע שב'אופן אובייקטיבי' הוא לא בהכרח העז. אבל ברור לי בכל רמ"ח איבריי שהוא כן.
    אם תרצו, אפשר לקחת את הצד המיתי בי עוד יותר רחוק. אני עדיין מעדיף את קובי על לברון, למרות שככל שעוברים הימים זה נראה פחות הגיוני.
    אבל השאלה המרכזית היא: גם אינדיאנים קונים נעליים?

  6. etayef

    14 אפר 2020 17:15:44

    תודה על הפוסט.
    לאורך השנים האחרונות אנחנו רואים הרבה מאד פוסטים וכתבות שמטרתם דווקא לנפץ את המיתוס של ג'ורדן. הרי כל מיתוס סופו להישבר מתישהו, זה צורך של אנשים, כדי שיהיה להם מיתוס חדש. במיוחד אנשים שלא חיו בתקופה הזו ואין להם קשר רגשי אליו.
    אולי אין תועלת בלבחון שחקנים מתקופות שונות, אבל להשוות מיתוסים מתקופות שונות דווקא כן.
    עוד שאלה, למה בתקופת ג'ורדן לא צמחו מיתוסים אחרים? נגיד, בכדורגל, או פוטבול? למה דווקא הוא? אחרים לא הושפעו מהתפתחות המדיה? או שאולי עולם הספורט מוגבל למיתוס אחד?
    כולם מנסים להציג את ג'ורדן כצבוע, אנוכי ונרקסיסט, אבל אולי היו לו גם תכונות אחרות שתרמו למיתוס לא פחות? נגיד, מקצוענות חסרת פשרות, ויכולת להתמודד עם הפיתויים הגדולים? לעשות את המעשה הנכון, ועוד הרבה איכויות אחרות.
    אפשר להתאמץ, אבל חבל. אני כבר מרגיש על עצמי ועל אחרים, איך לאט שוכחים, בסוף גם ג'ורדן יהיה עוד שחקן עבר נשכח, הוא היה הראשון להגיד את זה אחרי שפרש.

  7. שחר אלוני

    14 אפר 2020 17:20:54

    תודה על הפוסט
    נראה לי שמבחינת הילה ההשוואה הכי טובה של גורדן היא לפלה, קספרוב קרל לואיס, עלי או פדרר
    לי אישית חסר שהוא לא ניסה לחולל שום שיפור חברתי עם הכוח שהיה לו, בניגוד נניח לעלי או אחרים

  8. עידו גילרי

    14 אפר 2020 17:44:07

    יופי של טור.
    אמי חושב שהמיתוס של ג'ורדן ניזון עכשיו בעיקר מסקלת הזמן. הוא מקדים את המיתוסים הצעירים שעוד לא התרחקו מספיק מהפרישה או לא פרשו ועדיין בזיכרון הקולקטיבי של מספיק אנשים כדי לא להפטך למיתוס ענתיקה סטייל גיבורי שנות ה60.

  9. עידו גילרי

    14 אפר 2020 17:45:30

    ואין יותר טוב להמחיש את גודל המיתוס כמו המשפט האחרון שלך שלא ברור עד כמה באמת נאמר (עדות צד שלישי) ומעולם לא נאמר בפומבי כמו שנהוג לייחס לו

  10. מנחם לס

    14 אפר 2020 17:54:49

    אני היחיד מאנשי האתר (ואולי בכלל, כל הישראלים) שראה את כל הסופר-כובכבים באמת, ההם שמיתוסים למיניהם נכתבו עליהם: מצ'מברליין, ביר ראסל, ביילור, קוזי, 'ביג O' ,ווסט, ד"ר ג'יי, לארי, מג'יק, מייקל, שאקיל, קובי, ועתה לברון ג'יימס. ראיתי את כולם מקרוב כמה פעמים, ממש קורט-סייד. הם היו מין אלילים בזמנם, אבל מייקל היה אלוהים. שליטתו במצב, במשחק, בעניינים בשנת גדולתו (ויש לו את הסטטיסטיקה מאחוריו שהיא הטובה ביותר בכללי – נקודות, ריבאונדים, אסיסטים – מכולם, גם בעונה הרגילה וגם בפלייאוף. כשהוא היה עולה על המגרש ולא משנה נגד מי, העיניים שלך התרכזו רק בו כמו במגנט. היה לו את הגוף האידיאלי, הכוח האידיאלי, ההספק האידיאלי (POWER), וכמובן הניתור הטוב ביותר. היתה לו כף יד עצומה ביחס ל-2.00 שלו, וכמובן היתה לו אובססיה חולנית ממש לנצחון כשמאומה – מאומה – לא יכול היה לעמוד נגדו.
    אף פעם לא אהבתי אותו כמו את לארי בירד, אבל הייתי שם באול סטאר (נדמה לי בקליבלנד) כשעתונאי יפאני שאל אותו משהו ביפאנית, והמתרגם היה צריך להתלחש עם השואל לפני שפנה לג'ורדן: "הוא שואל אם אתה אלוהים".

    אבל הוא לא היה מושלם. המשפט שלך הוא כה נכון: "דמותו של מייקל עבור אותם ילדים תמיד תישאר מרוחקת, בלתי מושגת ובכך מייצרת חלום שאליו הם שואפים אך יודעים שהוא לא בר הגשמה. הדואליות המרתקת הזאת מייצרת השפעה רחבת היקף על כל מי שנתקל בדמותו."

    בדיוק כך. סטפן קרי? כל ילד אוהב כי הוא רוצה להיות כמוהו. את מייקל מעט מאד אהבו כי הוא היה משהו בלתי מושג. משהו מעולם אחר.

    ומה שמעניין הוא שכל ההילה הזאת נעלמה כמעט ברגע שפרש

  16. Ljos

    15 אפר 2020 14:46:53

    באמת מעולה.
    משהו קליל על משפט אחד מהחלק הפוליטי – העיסוק המתמיד בסטטיסטיקה ובשיאים שנשברים גם גורם למצב ההפוך. אם כל רגע משהו מושג, וכל כך מעוותים את ההישגים כדי להחשיב הישג ( שום דבר שהושג עד עכשיו לא נחשב. קצת משמיט את הבסיס של המשחק.
    ואם כבר אנחנו בסיפורים על ג'ורדן. כולם מציקים לפורטלנד על הבחירה בבואי במקומו. כל הכבוד להאקים שהמיתוס לא בא להציק ליוסטון על הבחירה בו.

  17. ADI

    15 אפר 2020 16:49:00

    הי אינדיאני,
    סורי שאני לא אובייקטיבי.
    ג'ורדן היה אליל ילדות שלי, אליל כשהייתי נער והאמת להגיד לך שהוא בעיניי עדיין אליל ומשמש דוגמא ומופת בעולם המקצועי כדורסלן בלי שום קשר לכל שאר הניסיונות האישיים שעשה במגרשים אחרים.
    ג'ורדן לא היה "מיתוס" ג'ורדן היה אמיתי.
    וזה כל היופי שבעניין.
    לצורך הענין.. הכדורסלן הכי מעוטר בכל הזמנים זה בכלל ביל ראסל שהוביל את הסלטיקס אי שם בשנות השישים.
    איך בכל זאת ג'ורדן נתפס הרבה יותר גדול מראסל.. בגלל המדיה? שטויות. בגלל התקופה? שטויות.
    לביל ראסל היה מתחרה שווה שנתן לו באמת פייט.
    למתחרה הזה קוראים וילט צ'ימברליין.
    גם ללארי היה את מג'יק, ככה גם למר תומאס, ללברון, לסטף קרי ולכל השאר.
    לג'ורדן חביבי לא היו מתחרים.
    הוא הביס את המתחרים בדרכו הייחודית.
    מחוץ למגרש ועל המגרש!
    הוא היה החבר הכי טוב שלך מחוץ למגרש ועל המגרש לא ראה אותך ממטר.
    זה נכון לגבי כל "המתחרים/חברים" שלו:
    צ'ארלס ברקלי, יואינג, אוקלי ועוד.
    ג'ורדן היה פשוט אחוז דיבוק ואובססיבי לגבי הניצחון!
    כשהוא הפסיד את הסדרה ההיא לאורלנדו בשנה שחזר אחרי הבייסבול הוא ירד בבושת פנים מהמגרש.
    ומה קרה בשנה לאחר מכן.. הוא חזר לנקום.
    הם עפו בסוויפ.
    ג'ורדן מעולם לא הפסיד סדרת גמר.
    ג'ורדן עלה למגרש עם 40 חום במשחק החמישי מול יוטה באליפות ה-5 וניצח את המשחק ברגעיו האחרונים.
    ג'ורדן קלע 45 נק' במשחק ה-6 מול יוטה כשפיפן לא שיחק חצי משחק.
    כולל 4 נק' אחרונות ב-45 שניות כשהבולס בפיגור של 3 נקודות והכל היה נראה אבוד.
    מיותר לציין שאת הכל ראיתי בשידור ישיר.. אומנם לא על המגרש אבל העיניים חיכו לכל משחק ומשחק ואני אומר לך שהמציאות עולה על כל דמיון ועל כל סרטון שתראה ולא משנה איפה.
    במציאות, ברגעי האמת היה מתח שאי אפשר להסביר במילים ועם זאת ידעת פשוט ידעת שג'ורדן ינצח את המשחק.
    היה לו את הקילינג אינסטינקט!
    ג'ורדן היה בליגה אחרת!
    אף אחד כולל מסי, רונלדו וכל שאר החברים עם כל הכבוד הם לא ג'ורדן ולצערי גם לא קרובים.
    וזה ממש לא בעקבות "מיתוס" כזה או אחר..
    מייקל ג'ורדן היה אמיתי!
    מצטער לנפץ לך את סיפור המיתוס אבל אחי בהיסטוריה יש החיים לפני מייקל ג'ורדן ואת החיים אחרי מייקל ג'ורדן.
    חג שמח חברים 💪🏻

כתיבת תגובה

סגירת תפריט