"מסכה ממש אוצר, לא צריך עוד שום דבר, כתוספת לאוצר כה נהדר."
בשיר המקורי האוצר הוא נערה, אך בימים אלו, בהם השיר משתנה משבוע לשבוע, הרי החל מתחילת שבוע זה, האוצר השבועי הוא המסכה.
ולכן האזינו השמיים, שמעי ארץ וקראו הקוראים על קורותיו של אדם פשוט מן הישוב בדרכו להשיג חבילה אחת צנועה של מסכות לכסות בהן את פיו ואפו בעידן הקורונה.

ראשית, אתחיל ואומר שאני אגרן. וכך, מאחר ולפני שנה או שנתיים התחפשתי בפורים לרופא מנתח, התברר שהיתה לי בבית חבילה אחת של מסכות תלת שכבתיות. כשהחל עידן הקורונה ניסיתי להשיג מסכות נוספות – אך ללא הצלחה. בכל מקום בו הייתי בשבועיים שלפני תחילת הסגר התשובה היתה זהה: "אמור להגיע עוד כמה שעות"…

"אמור (AMOUR) זו אהבה בצרפתית," אבל בכל המקומות לא ממש אהבו כנראה לומר אמת כי גם אחרי כמה שעות התשובה נותרה זהה: "אמור להגיע עוד כמה שעות…". לא במפליא זו היתה התשובה גם למחרת בבוקר, וגם ביום שאחרי. רק פעם אחת בלבד מתוך כיותר מעשרים, שמעתי את התשובה "אזלו לפני שעה", שזה אומר שממש היו להן מסכות, אבל בכל מקרה, מאחר ועדיין היתה לי את אותה חבילה מפעם, ועוד יותר מאחר ואני ובני ביתי מעדיפים כלל לא לצאת מהבית, הייתי פחות לחוץ.

ואז, בערב חמישי לפני 11 יום, בתי, הצמודה לערוצי החדשות בטלוויזיה, אמרה לי שהודיעו בחדשות שיש מסכות ברשתות הפארם. וזו היתה תחילת המירוץ שלנו אחרי המסכה הקדושה.

שלושה מחשבים בו זמנית עסקו בבדיקת אתרי רשתות השיווק והפארם השונות בניסיון למצוא רשת שגם מוכרת מסיכות וגם עושה משלוחים הביתה. בזו אחר זו נפסלו הרשתות השונות ולבסוף התגלתה הרשת הזוכה: רשת אייס קנה ובנה. נו טוב, אז חמישים מסכות במאה ועשרים שקלים זה מחיר סביר , אבל אני חייב להודות שחמישים שקלים חדשים על משלוח של חבילונת אחת קטנה, זה לא ממש זול.

ואולם, כפי שאמרתי מאחר ואני ובני ביתי לא יוצאים מהבית – בלעתי את הגלולה המרה, שהרי כשאינך יכול לצאת לחפש לבדך את גביע המסכות הקדוש, אין לך שום ברירה אלא להסתמך על שליח, בתשלום כמובן, שיביא את גביע המסכות הקדוש אליך לארמון.

האתר הבטיח שתוך ארבעה ימי עסקים לכל היותר המסיכות יהיו בידינו, ואנו היינו "סקפטיים אך אופטיימים." כמהים למשלוחה שתגיע במהירה בימינו כדי שנוכל לומר "אמן" בעודנו מכוסי אף ופה.

ששי ושבת עברו ללא ציפיות, והאמת היא שגם בראשון לא חשבנו שיקרה מאומה – וצדקנו.

ואז, ביום שני, בשעה 11:46 בבוקר אני מקבל טלפון:
מולי?
כן, מדבר.
אני השליח מאייס קנה ובנה ואני בדרכי אליך. באיזה חלק של הר חומה נמצא הרחוב שלך?
הר חומה? אני לא גר בהר חומה. זה בדרום ירושלים ואני גר בכלל בצפון ירושלים.
כן, נכון, סליחה. התבלבלתי. אז אני אגיע אליך היום בערב.

האמת, כל הכבוד להם. אחרי שלושה ימי עסקים מתקשרים לספק את המשלוח. באמת כל הכבוד, אז הם יגיעו בערב, לא נורא וכל הכבוד… התמימות חגגה…

בשבע וחצי בערב, אחרי שלא שמעתי ממנו מאומה, התקשרתי אליו. הוא התנצל ואמר שלא יוכל להגיע היום, אבל מבטיח להגיע מחר. מחר זה עדיין במסגרת ארבעת הימים המובטחים, אז עדיין כל הכבוד וחיכיתי סבלן למחר.

למחרת התקשרתי בבוקר. "כן, כמובן, היום זה אצלך, אין שום בעיה." בערב שוב התקשרתי, ושוב התנצלות, "לא הספקנו, תבין, יש לנו עומס, מחר זה מובטח ובטוח בביטחון!"

כאן התחלתי להטמיע שיש בעיה.

וכך בכל יום בשבוע שעבר נערכו שיחות בבוקר (ברור שהיום זה יגיע), בצהרים (נגיע בערב) ובערב (משהו קרה וזה לא יקרה היום, אבל אני מבטיח שמחר…).

ביום רביעי גיליתי שבאתר כתוב שהחבילה סופקה. איני יודע אם היא סופקה או לא – ולמי, אבל אני בהחלט בטוח שאלי היא לא הגיעה.

בחמישי השליח הציע לכתוב לשירות הלקוחות. "זה שאני בכלל מדבר איתך," הוא אמר, "זו פריבילגיה. אני בדרך כלל בכלל לא מדבר עם לקוחות, אתה מקרה מיוחד, אבל נסה גם לדבר עם שירות הלקוחות…"

פניתי בווטסאפ כי באתר הזהירו שבטלפון אין מענה. גם היום אני עדיין ממתין לתגובה לפניה.

בשבת לא היו שיחות.

עשרים ואחת שיחות סך הכול נערכו עם השליח עד ששלשום בלילה, ביום ראשון, הוא הגיע לרחוב שלי וגילה ש… החבילה שלי איננה. פשוט איננה אצלו באוטו. זה היה מוגזם אפילו עבורו. הוא ביקש ממני על הבוקר להתקשר אליו לעבודה בשמונה וחצי. "אני אישית אדאג לך." הוא הבטיח.

אז אתמול בשמונה וחצי בבוקר נערכה שיחה ראשונה אתו. השנייה היתה בתשע כי הוא איחר לעבודה. באחת עשרה עשרים ושלוש קיבלתי שיחה ממספר דומה אך שונה.

"שלום זה השליח של אייס, אני בדרך אליך, תהיה בבית."

באחת בצהרים ענה ש"עוד כמה שעות".

בארבע ש"נגיע בערב".

בשבע וחצי ש"אנחנו כבר בשכונה".

ברבע לעשר, ש"רגע, אבל איפה החבילה שלך?"

הסברתי שוב את כל הסיפור ושמעתי מישהו לידו אומר: "רגע, אולי זו החבילה שXXX נתן לך בבוקר",

"החבילה אצלי ואני אהיה אצלך תוך עשרים דקות."

חמש דקות אחרי הטלפון שלי נפל והתפרק.

איכשהו חיברתי במהירות את החלקים והפעלתי במהירות.

התקבל סמס של הודעה קולית, מה שאומר שמישהו התקשר אלי.

התקשרתי לשליח.

"תוך שתי דקות אני אצלך למטה," הוא אמר, שהרי שליחים בימי הקורונה מגיעים רק למרגלות הארמון ולא לדלתותיו, ועשרים דקות אצלם זה או עשר דקות או אחד עשר ימים.

שמתי עלי מסיכה, כובע וכפפות, הנחתי את המפתחות בכיס, חטפתי את שקית הזבל מהפח ביד ימין ואת שקיות הזבל שחיכו מאחורי הדלת ביד שמאל, וירדתי למטה בדיוק כשהמסחרית שלו הגיעה.

שלוש דקות מאוחר יותר, אחרי ששקיות הזבל הוטמנו בצפרדע, טיפסתי במעלה המדרגות המובילות לארמון, פרצתי את דלתותיו לרווחה מנופף בחבילה שבידי בעודי שואג:

"המסכות הקדושות בידינו!"

נ.ב.

1. ק קו קור קוריוז זה דבר נחמד, אבל מסכה בימי הקורונה נחמדה הרבה יותר.