ימי הקורונה הם חגיגה לכל אגרן. סוף סוף, לא רק שהאגרנות הופכת אט אט לתכונה מוערכת בקרב שאר תושבי העולם, הרי בימי קורונה אלו – כפי שמעידים מדפי הביצים ונייר הטואלט הריקים והעגלות המלאות – אנשי העולם כולו מתאחדים בנטייה לאגרנות, ויש הקובעים: לאגרנות חסרת תוחלת.

אז אנשים קנו וקונים ללא הבחנה ברשתות השיווק. לעתים ללא היגיון, כשהעיקר הוא הצורך לא להישאר בלי. הסיבה לכך היא אמנם גם חרדה מהבאות, אך גם מאחר ואנשים הרי התמכרו לכלכלה של "זרוק ישן מפני חדש". לא חלילה מאחר והישן התקלקל או הפסיק לפעול, אלא כי ישן, כמאמר הצעירים, זה לא מגניב! רוצים דוגמה? אני סקרן לדעת כמה פלאפונים היו לכם מאז שנולדתם? והאמת היא שעוד יותר סקרן לדעת כמה פלאפונים ישנים יש לכם כעת בבית?

אז כעת אוגרים מחמת החשש, אך מהי בעצם הסיבה לאגרנות של אנשים? יש כאלו שחוו בעברם חוסר ולא רוצים שהמצב יחזור על עצמו. אצל אחרים הקמצנות היא הגורמת לכאורה לאגרנות. אני אומר לכאורה, כי כפי שכל אלטע זאכן יודע: זבל של אדם אחד הוא אוצר לאחר, וכך מצטברים אצל אגרנים אוצרות של ממש. מי היה מאמין שאוסף קלפי הכדורגל שהוצאתי עליו את דמי הכיס שלי בילדותי, יכול להיות שווה לאספנים אלפי שקלים כיום? אז דעו לכם שקמצנים אינם אגרנים! ואם ניקח את הפלאפונים לדוגמה, הם הרי ימכרו את הפלאפון הישן מיד כשיקנו חדש…

אז מה כן יגרום לאגרן שמעולם לא חווה רעב וחוסר ואפילו אינו קמצן להפוך לאגרן?

יש האומרים שזו אי היכולת לוותר על דברים. יש בזה משהו, הרי בהחלט יצא לי להשתמש בחלקי מכשירים כדי לאלתר פיתרון לבעיות שבינן לבין המכשירים הללו אין שום קשר. לכל דבר, הרי יכול להיות שימוש חוזר, או לפחות שימוש אחר… אבל אני מאמין שמקור האגרנות נובע מתכונה אחרת.

לדעתי אגרנות מקורה בעצלנות. לא, זו אינה עצלנות לזרוק דברים, האמינו לי שהרבה יותר קל לזרוק מאשר למיין חפצים, או למצוא חפצים בערמה ענקית ומאובקת. זה גם לא בהכרח הפחד מלוותר על דברים, יצא לי כבר "לעשות סדר" ולזרוק לא מעט דברים בכל מעבר דירה – והיו לא מעט. העצלנות שמניעה את האגרנות היא אותה עצלנות שגורמת לך להסתובב יום יום עם 22 מפתחות בצרור המפתחות שלך: אתה הרי פשוט חייב שכאשר תהיה זקוק למפתח כלשהו, לא יהיה עליך ללכת במיוחד להביאו, אלא שתשלוף אותו מהצרור שלך.

ככה בנויים אגרנים. הם בפשטות מתעצלים "להמציא מחדש את הגלגל" במיוחד כאשר הוא כבר הומצא על ידם. הם שונאים את ההמתנה הנדרשת  ואת הטירחה הנדרשת לפני שהם מתחילים לעסוק בעניין שעל סדר היום.

אספר לכם סיפור שקרה לפני כמה ימים שימחיש זאת.

במוצאי החג הראשון של פסח המיקרוגל שלנו שבר את הכלים! ככה סתם, ללא כל אזהרה מוקדמת, ללא כל שיעול יבש או אטימת חוש הריח והטעם, הוא בפשטות נפל קורבן, או למצב או לשימוש המסיבי בחודש האחרון, ושבק חיים. אז מה עושים בימים של קורונה במוצאי חג ראשון כשמחר יום ששי וכשברור שלמשלוח של מיקרוגל חדש ייקח לפחות מספר ימים להגיע?

טוב נו, אם אתם אגרנים כמוני, מסתבר שהאגרנות שלכם היא זו שתציל את המצב. אי שם במרתפים האחוריים של מוחי, היה לי זיכרון עמום שלפני שמונה שנים שמרתי במחסן מיקרוגל מתפקד… אז הכנתי עצמי ליציאה אל שטח ההפקר שמעבר לדלת הבית, חירפתי דרכי בנתיבי אוויר מסוכנים קומה אחת למטה, אל המחסן, ואחרי כחצי שעה של נבירה במחסן (עם כפפות, משקפי מגן ומסיכה – ולא רק בשל הקורונה), יוצא שאנו משתמשים כעת במיקרוגל עתיק, צהוב מזוקן, אבל מתפקד כמו חדש, לפחות עד שיגיע אחר במקומו.

כמה ימים עברו מאז, ואתמול, אחרי התלבטות ושיקולים לבחינת המצב, כמו גם חיפושים מקוונים אחר הדיל האולטימטיבי, יצאה הזמנה למיקרוגל חדש. לא מיקרוגל מפואר אלא כזה מהפשוטים, לא משהו מיוחד אבל הוא לפחות לבן שעוד לא הצהיב מזוקן (לא מזכיר לכם: "איזו מכונית את רוצה לקנות? אני רותה מכונית

אדומה!"?). את המיקרו המקולקל אולי אשליך לפח ביציאה הקרובה, כי לאחר שקראתי את האזהרה שבגבו ("זהירות! אנרגיית גלי מיקרו. אין להסיר מכסה זה!"), אני מעדיף שלא לפרק אותו לגורמים, ופשוט לזרוק, אותו. נראה שגם לאגרנות שלי יש גבולות…

ועדיין, כאשר המיקרוגל החדש יגיע, אני מבטיח לכם שהקשיש המצהיב מזוקן לא יושלך לעת זיקנה, אלא יעטה שלמת ניילון תכולה ויוחזר לאחד מן המדפים המאובקים במחסן, לשמש כגיבוי לעת חירום, בדיוק כמו זו שהיתה לנו במוצאי החג הראשון של פסח.

אני לא קמצן, לפחות לא מאוד. אני כעיקרון לא קונה מותגים של מכשירי חשמל,  כי אני יודע שמכשירי חשמל בימנו לא בנויים להחזיק מעמד שנים. איש חכם אחד אמר לי פעם: אם חברה מסוימת נותנת לך שנה אחריות על המכשיר והוא מתקלקל תוך חצי שנה – הם פשעו כלפיך. ואולם, אם הוא מחזיק מעמד חמש שנים – הם פשעו כלפי הדירקטוריון ובעלי המניות של החברה!

אז הקשיש המצהיב יחזור למחסן, ומי יודע, אולי בעוד כמה חדשים או שנים המיקרוגל החדש שוב יתקלקל, והקשיש המצהיב יהיה שם שוב להציל את היום, ולתת לי תחושה נדירה של גאווה באגרנות שלי.

נ.ב.

1. ק קו קור קורא לכם לספר לי מה אתם כן אוגרים.