אז רציתי לשתף אתכם במעט מחשבות שעלו בי בעקבות ליל האי-סדר שעברנו אמש.  ליל החג החל בבשורה לא טובה: מתברר שחבר של הוריה של בת זוגי, רופא בגמלאות,  חלה בקורונה ומאושפז במצב קשה בבית חולים בפריז. אמת, זו לא הפעם הראשונה שהקורונה הופכת לאישית עבורנו: כבר הקורבן הראשון היה מישהו שזוגתי נפגשה עמו בילדותה, אך עצם העובדה שבשורת האיוב נודעה קצת לפני הסדר, יש בה משום הלם כפול ומכופל. אדם שלישי שנפטר וקרוב אלינו, היה רוקח בגמלאות בפריז, וישנה תחושה – סובייקטיבית לחלוטין אני יודע –  שאנשי הסגל הרפואי  מקריבים עצמם למעננו, אפילו כשהם בגמלאות.

כבר מהצהרים עמלנו קשה על הארוחה. הרי גם ארוחה למספר קטן של סועדים צריכה שיבשלו אותה, וכך עמלנו  איש איש בעמדתו, איש איש והתמחותו,  להכין את המאכלים השונים.

גם את שולחן הסדר צריך היה להכין, והפעם בצודה מיוחדת שכן אירחנו ב- ZOOM דרך המחשב ששה מסכים: מירושלים, מהצפון, מהדרום, משיקאגו, מקליפורניה ומבסיס צה"ל אי שם.

לקראת ערב, יכולת לשמוע מבחוץ קולות לא שגרתיים: במרחק של לפחות שלושה מטרים זה מזה, עמדו ברחוב ירושלמי קפוא ומוכה רוחות חלק מן השכנים שלי, כולם עטופי מעילים ועליהם טליות, בידיהם מחזור של פסח והתפללו מנחה וערבית של ערב פסח.

בנעורי יצא לי להתפלל בחוץ בקור הירושלמי, והאמינו לי שזו חוויה מקפיאת עצמות, כמעט כמו הקור של מטולה. עמדתי על הגג וצפיתי בשכניי נאבקים לקיים את אמונתם תוך שמירה קפדנית על חוקי הריחוק החברתי,  ואני מודה שהערצתי את הסיבולת שלהם. בתי הכנסת הרי סגורים כעת, וההתארגנות הזו שלהם, היא – בעיני לפחות – מרחיבת נפש.

היתה לנו התלבטות אם לאכול לפני פגישת הווידיאו או במהלכה, ולבסוף החלטנו שאיש הישר בעיניו יעשה. הפגישה היתה מרגשת. מעבר לאנשים שהיו מגיעים לסדר ה"רגיל", אם הוא היה מתקיים כסדרו, הצטרפו הפעם גם המשפחות מ"אמריקה".

זוגתי ראתה לראשונה מזה זמן רב את בן הדוד שלה. הפעם האחרונה שהם נפגשו – כך התברר לי להפתעתי – היתה בחתונתה לפני כשלושים שנה! היא היתה נרגשת לחלוטין גם בשל כך. גם עבורי, היו במפגש הזה כמה מבני משפחתה שראיתי בפעם הראשונה.

דווקא החידוש של שיתוף בין יבשתי, הוא זה שכן תרם לתחושת החגיגיות, ואפילו לתחושת המשפחתיות. נכון, השגרה נשברה, חסר החיבוק והמגע הפיזי, אבל מי היה חושב לשתף בסדר-כתיקונו את בני המשפחה שמעבר לים?

רב שיח בזום אינו משהו של מה בכך, במיוחד בהתחלה, לפני ששביל הזהב מצליח לנווט את השיחה כך שכל אחד יוכל לשמוע ואפילו להישמע. החיסרון הגדול בכינוסי ZOOM, זאת הבנתי היום, הוא שאי אפשר לנהל בתוכנה זו מספר שיחות במקביל. השיחה העיקרית היא השולטת, וכל הזמן נעשים מאמצים מצד כל המשתתפים למשוך את שמיכת השיחה כל אחד לעברו. זה גם גורם לכך שחלק מהאנשים נותרים נחבאים אל הכלים ושותקים רוב הזמן.

החידוש גם גרם לכך שהעדכונים ותמונות הנכדים הפכו לעיקר במקום סדר הפסח עצמו. מאחר וחלק לא היו מצוידים בהגדה, השתמשתי בתכונת "העברת המסך" של תכנת ה- ZOOM כדי להעביר לכולם הגדה של פסח  שמצאתי באינטרנט. אז על "מה נשתנה" לא ויתרנו, גם לא על "והיא שעמדה" אבל כן ביצענו "הגדה בדילוגים" (גדולים למדי אני מודה), תוך תחושה (לפחות שלי) שבלי אגדה בכלל – פשוט אי אפשר.

גם טוד, השדון הלבן שלי, השתתף בשיחה למרות שאת תשומת לבו תפש בעיקר האוכל. הגרגרן הלבן ארב לכל חצי הזדמנות להתנפל על השולחן ולחטוף את חלקו בארוחה. ושלא תחשבו שהיה רעב, שהרי הוא קיבל ארוחת ערב גדולה מהרגיל לפני תחילת שיחת ה ZOOM.

מרהיב ומרגיע היה לראות שגם בצבא קיבלו ארוחת חג שאין להתבייש בה. אני לא זוכר ארוחות שכאלו בזמני, לא בסדיר ולא במילואים.

בשלב כלשהו נשמע מבחוץ קול תופי טם טם. מודה שלא הבנתי מהו המסר שברצונם להעביר ומדוע נעשה שימוש דווקא במדיום הזה. חידה שאין לי תשובה לה, אולי לכם תהיה.

שלוש ורבע שעות נמשכה הסאגה. דווקא היותר צעירים הם שנטשו ראשונים את מדורשת ה- ZOOM השבטית ופרשו לעיסוקיהם השונים. אנו, הקשישים, המשכנו לדבר, וכן, היגענו גם לקורונה ופוליטיקה – שהרי איך אפשר בלי שני אלו בימים טרופים אלו?

ועם הפוליטיקה התגלו גם אי ההסכמות, התעמקו חילוקי הדעות, והווליום עלה מעט לפני שכיבינו את מדורת הפוליטיקה בהסכמה ש"עקב המצב" עדיף לעזוב את הפוליטיקה בצד.

כאקורד סיום, אמרתי למשפחות בארה"ב שהן עדיין חיות בגן העדן, אבל הזהרתי אותם שהגיהינום אורב מעבר לפינה. אני באמת חושב שהמצב בארה"ב יחמיר בהרבה מאוד לפני שיתחיל להשתפר, ואני מקווה שהם הקשיבו לאזהרותיי בכובד ראש.

ההסכמה הגורפת היתה שבלגן הקורונה לא ייעלם תוך יומיים ושהוא יישאר איתנו עוד זמן לא קצר. ועדיין, למרות כל הבלגן הקורונאי הזה, התחושה של כולנו היתה שיום אחד זה יקרה,  אנחנו לא בטוחים כמה קרוב הוא היום, אבל אנחנו כן בטוחים שפתאום,  שבלי שנרגיש, משהו ישתנה: או שנתרגל לחיים עם הקורונה או שהיא תיעלם מחיינו כפי שבאה, ואז: אז משהו יירגע בנו, משהו יגע בנו, וכל החרדות שמלוות אותנו בימים האלו ייעלמו, והכי חשוב הוא שנחזור לחיים הנורמליים של פעם ולא יהיה ממה לחשוש.

מאחל לכולנו שזה יקרה בקרוב !

נ.ב.

1. ק קו קור קורבן הפסח, כך אומרים, היה החשוב מכולם. הקורבן שלנו השנה: הנתק מהמשפחות בליל הסדר, הוא כנראה הקורבן החשוב ביותר שעשינו ושנעשה השנה כעם.