הפסח הזה, כך כולנו חשים, אינו דומה לכל פסח שחגגנו בעבר. בכל ליל סדר אנו שואלים "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" אבל שאלתנו האמיתית השנה היא: מה לא השתנה הלילה הזה מכל הלילות?

מה לא נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

גם היום בלילה, כמו בליל מכת הבכורות, סיכוייהם של אותם שיסתגרו בביתם לשרוד גדולים מסיכוייהם של אלו שישוטטו בחוץ או יהיו בבתי אחרים.

שמתם לב לא התורה ולא ההגדה מספרים לנו מה חשו אנשים בליל מכת הבכורות ולא מרחיבים על תחושותיהם בליל שבו נסו ממצרים? התורה, כמו ההגדה, מסתפקות ברובן בסיפורים ובמעשים, בתיאורים של פעולות, ואין בהן כמעט בכלל הרחבה לגבי רגשות ותחושות.

אז אנחנו, שנמצאים כעת באותם לילות של אימה, של פחד, מכוח משמיד שאין ביכולתנו לראותו… יכולים רק לשער – מניסיוננו שלנו בחודש האחרון – מה היו תחושותיהם של האנשים באותו ערב נורא של מכת הבכורות.  
בהנחה שהאנשים אז דומים לאנשים היום, אני יכול לתאר לעצמי דיונים מקדימים במשפחות השונות בהתלבטות: "האם להקשיב להנחיות מלמעלה ולסמן את דלתות הבית – או לא…" וכל כך ברור לי שחלק החליטו שהם יודעים טוב יותר מאחרים, ולא רק שלא סימנו את בתיהם, אלא גם יצאו לבילוי מחוץ לבית.

כשחושבים על כך, עולה השאלה: מה? אלוהים הכול-יכול לא יכול היה לדעת באילו בתים גרים בני ישראל שהם היו חייבים לסמנם למענו? ההיגיון אומר שידע גם ידע, אבל גם שהעיף או רצה אנשים שיהיו מוכנים להישמע להנחיות כדי לא להיפגע.  סוג של ברירה טבעית לאלו שלא ידעו להקשיב ולא האדימו את משקוף ביתם.

אתמול ראיתי את השכן במרפסת שממול צובע את סורגי מרפסתו בצבע יסוד בגוון אדמדם ושאלתי את עצמי אם סיפור הפסח עולה בדעתו בצביעה זו, ואם הצביעה היא רמז לקורונה שתפסח על סף דלת ביתו? הצד הציני שבי עונה לי שהוא צובע כעת פשוט מאחר וחנותו שבשוק מחנה יהודה מושבתת, וכך יש לו בימים אלו זמן לסיים פרויקטים בביתו שתוכננו לפני זמן רב. הבוקר, כשאני בוהה שוב במרפסת, לובן הסורגים מבהיק לעברי מחיאות כפיים לצד הציני שלי מחד, ולמסורות הניקיון של טרם פסח מאידך…

הלילה הזה לא ישתנה מכל לילות הסדר האחרים גם בשולחן הערוך. "זה שאנו מסובים בהרכב מצומצם," קבעתי אתמול בהסכמה גורפת של כולם, "לא אומר שמה שעל השולחן יהיה בהרכב מצומצם!"  ברור היה לי בקביעה זו שישנן מסורות שלא שוברים אלא ככלות כל הקיצין, וגודש ארוחת סדר הפסח היא במפורש אחת מהן!

גם קריאה חלקית של האגדה היא מסורת, לפחות בקרב החילונים. עם יד על הלב: אם אתה חילוני, כמה פעמים יצא לך לקרוא (ושים לב שאני אומר "לקרוא" ולא "לשיר") את חלק ההגדה שאחרי "שולחן ערוך", או במילים אחרות: את החלק שאחרי הארוחה?

אני מודה שאני לא אוהב מצות. בת זוגי דווקא מאוהבי המצות, ולא רק בפסח אלא לאורך השנה כולה, אבל לי קשה איתן. אבל מצד שני, אני היחיד שאני מכיר שמכור (במפורש מכור!), למה שאני מכנה ה"שעונים של פסח": לאותן עוגיות יין שניתן להשיג רק בפסח עצמו, ובמיוחד לאלו בצורת גלגלי שיניים – ורצוי גלגלי השיניים הגדולים יותר.
במשלוח האחרון מהסופר הבאנו כמה חבילות ואת חציין! כבר טרפתי וליל הסדר – הרי – יהיה רק עוד כמה שעות. שמתם לב בשנים עברו שלקראת סוף הפסח כבר אין אותן בחנויות? אז השנה, במשלוח שאמור להגיע לפני החג השני של פסח, כבר הזמנתי עוד שמונה חבילות – לימים של אחרי פסח.

עוד משהו שלא ישתנה הלילה הזה הוא השמחה. שלוש פעמים בשנה: בא' תשרי, בראשון לינואר ובערב פסח, מצלצל עבורי שעון השנים החולפות. בימים אלו אני פשוט שמח שאני עדיין כאן. ימים אלו הם עבורי גם ימי "חשבון הנפש הטרימסטריאלי" שלי: ימים בהם אני רגיל להסתכל אחורה וקדימה לטווח הבינוני, ולעשות הן סיכום של מה שהשגתי בשליש השנה שהיה, והן רשימת מטרות של מה ברצוני להשיג בשליש השנה שיהיה. אני מאמין שיש משהו בטקסים החוזרים על עצמם שוב ושוב –  שמקל עליך לעשות סיכומים, ושיש משהו בקוצר הטווח – שלושה חדשים בלבד –  שמאפשר לך להניח בפני עצמך מטרות בנות השגה. אחת ממטרותיי בשליש השנה הקרוב, זאת אני כבר יודע, היא לא לחלות בקורונה. מטרה מסובבת למדי, במיוחד מאחר ולא הכול תלוי בי, אבל מבטיח להשתדל.

עוד משימה היא לאחל לך, כן גם לך – וגם למשפחתך הקרובה והרחוקה, חג פסח שמח ומשמח והמון המון המון בריאות.

נ.ב.

1. חג פסח שמח לכולנו, ומי ייתן שפסטיבל הקורונה יישכח במהרה מן העולם.
2. לשנה הבאה בירושלים הבריאה, המטוהרת והנקייה
3. ק קו קור קורעים בחג הזה לקורונה את הצורה!