*********
שמי אריאל הכהן .( כיום חוקר ומרצה לתנ"ך ולהיסטוריה של הזמן הקדום) ואני קורא ותיק ותיק של מנחם לבס בכל המדיות האפשריות עוד מימי "חדשות" הפרועים..
**********
השער השלישי של עמנואל פאטי גמר מונדיאל 98
יצאתי מהבית בטריקת דלת. בערב הזה כמו ברבים מן הערבים בחודשים האחרונים אני אקח את האוטו ואטיס את עצמי מהרחוב הזה מהשכונה הזאת מהעיר המזויינת הזאת ואשב באיזה קפה או בר בתל אביב ואנהל שיחות דמיונות עם הסלולרי שלי באוזן כדי להראות לכול היושבים שגם לי יש חברים . כאילו שמישהו סופר אותי בכלל ב"עיר העליזה היושבה לבטח" עליה דיבר הנביא צפניה והתכוון לירושלים שלפני 2600 שנה שהיתה שונה מתל אביב 1998 רק במחיר השיכר ובמספר עורכי הדין לקילומטר רבוע. חיי הנישואין שלי קרטעו כבר יותר משנה ודומה כי הקיץ יגיעו לסיומם . האוירה בבית נהיתה דחוסה כל מילה גורמת לפיצוץ אי אפשר לנשום אם צריך לגמור את זה אמרתי לעצמי –נגמור את זה יפה בכל זאת פינתה אחת עשרה שנים מחייה כדי לנסות לחיות עם טמבל כמוני. אני מושך את הסיפור הזה כי קשה לי להתרכז בעצמי ובמה שאני ובכל עתיד שהוא בימי המונדיאל החוזר אל צרפת לראשונה מאז מלחמת העולם השניה { הראשונה היתה בשנה שלפני פריצתה 1938} .התמונות של האוהדים והאוהדות הצבעוניות מושכים את תשומת הלב כמו גם התוצאות ההערכות ובעיקר המשחקים שחזרו לשעה נורמלית אחרי המונדיאל בארה"ב ששלח אותנו אחריו לעמוד בתור למעבדות שינה.
אלופת העולם המעצבנת { בשביל ארגנטינאים..} ברזיל של דונגה ובבטו שלקחו גביע בפנדלים הגיעו אל עיר האורות עם הפנומן רונאלדו שהיו שהשוו אותו לגדולים ביותר. עם יכולת הפריצה המסחררת עם הבעיטות המטורפות בימין ובשמאל עם שיאי שערים בהולנד – איינדהובן ובספרד –ברצלונה ועם עזרה בצורה של ריבאלדו אמרסון וסזאר סמפאיו מאחור דומה כי הברזילאים באים לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב – לקחת אליפויות ברצף.
האיטלקים של רוברטו באגיו באו לסגור איתם חשבון . נבחרת חזקה . עם כריסטיאן ויירי הגבוה והחזק בחוד קוסטקורטה האלגנטי בהגנה ואלברטיני המנוע באמצע. גם הארגנטינאים לא באו קוטלי קנים :עם באטיסטוטה שקרע רשתות באירופה. קרספו כנל. כשבאמצע רצים כמו משוגעים גזארדו מריבר פלייט ואריאל אורטגה – אל בוריטו { החמור הקטן} גם הוא לשעבר מריבר ומאחורה חואן ורון חומה בצורה אפשר היה להיות אופטימי. ההולנדים חזרו אל הבמה הגדולה עם נבחרת מבטיחה בראשותם של האחים דה בור דניס ברגאמפ האופרטוניסט המוכשר והילד קלויברט והיתה גם אלופת אירופה גרמניה שהציגה את אוליבר בירהוף ויורגן קלינגסמן
הנבחרת המארחת לעומת זאת עשתה רושם אנמי. אחרי הדור הגדול של פלטיני ולהקתו עלו על כר הדשא נבחרת של שחקנים עם שמות מאוד לא צרפתיים : זידאן {?} ליזארזו{?} טוראם{?} איפה קאנטונה? אין קאנטונה הורחק בקטטה ההיא לתשעה חודשים זינולה? פאפן? נו מרסי. במקום זה יש דשאמפ יש דזורקף ועמוד שחור ורחב במרכז בשם דסאי.
טו מייק לונג סטורי שורט ככל שהמשחקים התקדמו הפכו הצרפתים לדארלינג של המשחקים. ניצחון בהארכה על פארגוואי בשמינית . ניצחון בשיניים בפנדלים על איטליה ברבע ושתיים כנגד אחת על הסוס השחור מקרואטיה { או הברבור השחור כמו שקורא לתופעה הזאת של הבלתי צפוי שמחולל בלגן -הכלכלן הלבנוני ניסים טאלב } הניחו אותם במשחק הגמר . היית צריך להיות אסטריקס הגאלי או קלושר פריזאי חצוף כדי להאמין או להמר שהנבחרת של זאקה תגיד למעמד הזה . ממולם הגיעו הברזילאים נישאים כמעט על משק כנפי הסמבה . הצגות מול צילה . דנמרק וניצחון על ההולנדים העיקשים בפנדלים הביאו את כל מי שקצת מבין בכדורגל להאמין שהגמר ייערך במעמד צד אחד.
את רוב המשחקים ראיתי במבחר חורים על הטיילת בואכה בניין האופרה הישן. קיוסקים . טלויזיה בחוץ. שניים שלושה כיסאות פלסטיק לבנים . תעמוד ליד בעל הבית תקנה פיצוחים ובירות במחיר מופקע והוא יתן לך לשבת . או לך תשב על החול ליד הבננה ביץ איפה שהרימו מסך גדול ותאכל את הלב עם כל הזוגות שיושבים מחובקים עם הבחורה שמניחה ראש על כתף בריאה עם החברים שיושבים במעגל ומריעים או צועקים או צוחקים או….
בצהרי משחק הגמר שמעתי באוטו איך בתוכנית הרדיו הפופולארית מעלה אלי ישראלי {ז"ל} איזה בחור צרפתי ופשוט יורד עליו . צוחק עליו. אומר לו ." ווי ווי אבל אתם תחטפו שלוש. רונלאדו ישים שתיים." החניתי במקום הרגיל ברחוב הרב קוק פינת הכובשים . התקשרתי אליה לומר שבואי נפגש מחר מחוץ לבית חייבים לדבר אבל השיחה נמשכה ונמשכה וכשהגענו לשלב הטחת העלבונות הרגשתי את הראש מתמלא באדים כמו באיזה חמאם וריקנות גדולה הישתלטה על ליבי. לא חשוב . חתמתי. אני לא יכול לדבר עכשיו . נדבר מחר. וניתקתי. העתיד נראה רע. גירושין מעבר לפינה ועוד גרוע מזה גביע שני לברזיל הרגשתי ממש כמו שכתב חתן פרס נובל לספרות החבר רוברט צימרמן { בוב דילן }:
Storm clouds are raging all around my door
I think to myself I might not take it any more
הרגע הגיע . שמתי הכל מאחור והלכתי להישען על עמוד הבטון הלבן לצידו של בעל הבית של הקיוסק שמכר {השכיר! את שלושת מושבי הפלסטיק לאבא ושני בנים חברמנים שהתחייבו לקנות מעל 100 שח כל אחד..} נשב? נעמוד? לא חשוב . מה שחשוב שמאיזו שהיא סיבה לא ברורה רונאלדו הולך כמו צל על המגרש וצרפת עושה את הבלתי יאומן ומובילה על היהירים בשני גולים "נס" של זינאדין זידאן . אני מחסל שקית של קאשיו בעמידה . לא יכול להיות שהמזל איתי. העסק הולך להישתנות . גול אחד של ריבאלדו בטוח יהפוך את הקערה על פיה אני אומר לבעל הבית שלא עונה כי עיניו דלוקות ולא מיין . או אז מגיע החלק המרהיב של הערב של המונדיאל של העשור. עימנואל פטי ההוא עם הקוקו הבלונדי מגיע בריצה ונועץ קובר דורך מועך סופית את תקוות הברזילרו . " א-לה לה בלאן " צרחתי אחת גדולה ביחד עם האוהדים הרחוקים בסטאד דה פראנס ואיתה השתחרר הכל. העומס. הדחיסות. הכאב. האשמה בעיניים דומעות הרמתי טלפון. בצד השני עמדה שתיקה. " אני חוזר הביתה" אמרתי בשקט ובהטעמה " תשאירי את הדלת פתוחה".
אחד הגמרים שיותר אהבתי. גם כי בא אחרי פעמיים רצופות שלא הובקע שער שדה במשחק הגמר, גם כי בא נגד ברזיל המעצבנת עם רונאלדו הילד כאפות, וגם כי הגיע בזכות משחק מלהיב. כל שחקן בצרפת היה בול פגיעה במיקום, חוץ מאולי החלוצים שלהם שלא פגעו כל הטורניר, השילוב בין בני מהגרים ל״אצולת״ הכדורגל הצרפתי, צפוניים ודרומיים, וטרנים ובני תשחורת, וכמובן הפנומנליות של זידאן והנרי הצעיר הכל הכל פגע, ממש תענוג של טורניר ואלופה ״צודקת״.
כל מילה
תודה אריאל
היה מונדיאל טוב ב 98 ועוד עם הסיפור של רונאלדו בלילה שלפני ואז אלופה חדשה עם 3-0 בגמר
"תחזור לספר לנו עוד סיפור" אין לי אלא לקבוע בשקט ובהטעמה, "כי נשמח שכאן, בהופס, יהיה הבית הספורטיבי שלך."!
חתיכת סיפור אריאל, מקווה שהעניינים הסתדרו, כך או אחרת, על הצד הטוב ביותר. ואחלה כתיבה! שאורגת יפה את החיים האישיים עם הספורט.
.
באופן אישי לקחתי מהגמר הזה שלושה עניינים. הראשון, והכמעט טריוויאלי, הוא שזידאן שחקן בקנה מידה היסטורי. השנים הבאות שלו בנבחרת, וגם בריאל, כמובן קיבעו זאת, אבל התצוגה בגמר של 98' הספיקה לדעתי בשביל הסטמפה הזו.
.
הראשון הוא על מוסריות העבירה בכדורגל – הצרפתים כבר בשתיים אפס, למיטב זכרוני, כשמתפרצת ברזילאית נדירה מביאה חלוץ, אולי דנילסון?, למצב שצפוי להיגמר באחד על אחד מול בארטז, אלא שאז נכנס לתמונה דסאי, שאמנם מהיר כמו שד ולכן מספיק להגיע לברזילאי, אבל רק מספיק על מנת לקצור אותו ולבטל את האפשרות לשער מצמק. העבירה לא הייתה אלימה, כלומר לא הייתה שום כוונה לפגוע, אבל בהחלט להביא לאפס את הסיכוי של הברזילאי לסכן את השער. זה אדום ברור, אבל בניגוד לשחקנים רבים, דסאי בכלל לא מתווכח, אפילו לא מסתכל על השופט ופשוט הולך בדרכו החוצה מהמגרש. המסקנה שלי מהעניין הייתה שהוא פשוט ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות והולך לעשות, כולל ההרחקה הצפויה, ו"הלך על זה", למרות תג המחיר הצפוי. אני כמובן נגד עבירות, בוודאי עבירות של כרטיס אדום, אבל התרשמתי שהוא ממש הקפיד שלא לפצוע את השחקן אלא פשוט לעצור אותו. באופן שאותי קצת הפתיע הבנתי אותו לגמרי – הוא פשוט רצה לנצח והיה מוכן לשלם את מחיר ההרחקה, כולל הסיכון בכך שעכשיו לברזילאים יהיה יתרון מספרי. פשוט ניהול סיכונים. כשחשבתי על זה ככה, מצד אחד חשבתי שברור שצריך היה להרחיק אותו, מצד שני לא הרגשתי שיש משהו לא בסדר או לא מוסרי במה שעשה, במובן זה שהוא פשוט בחר בחירה, על השכר והעונש שלה, וזהו. מצד שלישי, אני בדרך כלל לא מרגיש ככה כלפי עבירות קשות, ואני לא בטוח שאפשר להצדיק "פטור" כזה ומתי. מצד רביעי נשארתי עם ההרגשה הזו גם אחר כך, כשחזרתי להתעצבן מעבירות קשות אחרות, אבל עדיין זכרתי את דסאי כ"מרטיר" ולא כ"נוגש". גם היום אני לא יודע לסדר לעצמי את העניין הזה.
.
העניין השני הוא על האקס-פקטור והתרחיש הגרוע ביותר – כמה ימים לפני שזאגאלו היה צריך לסגור את הסגל שלו למונדיאל נשאר לו מקום אחד בלבד. התקשורת והאוהדים רצו שיקח את רומאריו – אלוף מוכח, אבל גם שרוט, זקן ולא ממושמע, והוא רצה לקחת את אמרסון, שהוא בערך ההפך מרומאריו – שחקן אפור, ממושמע ואחראי. אמרסון שחקן שהערכתי, ובגדול אני בעד האמרסונים של העולם – פועלים שחורים שעושים את העבודה והם קריטיים להצלחה גם אם בדרך כלל הם לא זוכים לתהילה. אבל אמרתי לעצמי שהוא צריך לקחת את רומאריו. מדוע? כי אם הכל הולך לפי התכנית, אז הברזילאים מספיק טובים (רונאלדו, ריוואלדו, רוברטו קרלוס) כדי לנצח כל קבוצה אחרת גם בלי אמרסון. ואם משום מה יש תקלה במערכת והתכנית לא עובדת אז אמרסון לא יוכל לפצות על כך ורומאריו אולי כן. משך 6 משחקים ההחלטה של זאגאלו לקחת את אמרסון נראתה כמוצדקת, ודווקא בגמר ארעה תקלה. אני לא יודע להגיד היום שרומאריו היה יכול לעשות את ההבדל, סביר להניח שהצרפתים היו מנצחים בכל מקרה, אבל לרומאריו, על כשרונו, טירופו, והאמונה של השחקנים האחרים בו, היה פוטנציאל לעשות את ההבדל. לדנילסון, שעלה מהספסל, וכמובן לאמרסון, לא הייתה את היכולת הזו. בקיצור, גם כשאתה נראה חזק ולא מנוצח, תחשוב על האפשרות לאיזו תקלה מערכתית ותבנה את עצמך ככה שיהיה לך איזה אקס-פקטור לתרחיש הגרוע ביותר.
תגובה ששווה פוסט עצמאי!
על דסאיי, באמת לא זכרתי. כמדומני שזה היה הטורניר הראשון שהחמירו את החוקים על עבירות מאחור אחרי שהכדורגל הפך אלים יותר ויותר (על המגרש) ושחקנים פשוט נקצרו על ימין ועל שמאל. הרבה ממה שאנחנו רואים היום על המגרשים מבחינת קצב, התקפיות התחיל אז, וכל הכבוד לדסאיי על כיבוד המאורע.
לגבי רומאריו, זה לא מפתיע, אחרי שיותר מעשרים שנה ברזיל חטפה מכות מכל כיוון (על המגרש ועל לוח התוצאות) ושלחה סגלים מלאי אושר עם כל מני ד״ר סוקרטס וזיקו שליהטטו על המגרש ואכלו דשא מהיריבות, העלה פריירה ב94 נבחרת משעממת ואפורה שהתבססה על שחקנים טקטיים והתוצאה בהתאם, 0:0 בגמר אבל ברזיל אלופה. זאגאלו, עוזר המאמן ב94, העלה (איך לא) את ריבאלדו ורונאלדו לסגל, אבל הלך בדרכו של קודמו, אלא שהממזרים שינו את החוקים ולא הודיעו לו, והתוצאה בהתאם.
תגובה מרתקת
מעולה אריאל. כשהרגעים הספורטיביים מתערבבים בחיים האמיתיים הם משאירים את החותם הגדול ביותר.
אריאל, המשך לכתוב לנו. יש לך את זה. אני זוכר את המשחק והפוסט שלך החזירה את הזכרונות. תודה
מעולה אריאל כתיבה מעולה וגם מאוד מאוד אותנטי.
.
בשבילי זה היה שברון לב עצום. השאיפה היא לראות את הגדול בדורך "עושה את זה" התנפצה. רונלדו לפחות באותו הזמן היה הגדול בדורו במרחק עצום מהשאר (עד לאותו הגמר ואז זידאן עם ההופעה הזו, והשער הענק בגמר ליגת האלופות ב2001 כמדומני עקף אותו בסיבוב) ופתאום הוא נעלם לך בלי להשאיר זכר.
מדהים איך שהגלגל מתהפך כי ב2002 ברזיל נתנו בראש וצרפת פשוט נמחקה לגמרי. 2006 ה-שנה שהייתה אמורה להיות של ברזיל עם אותו הסיפור: עוד פעם הם פייבוריטים בענק עוד פעם הגדול בדורו אמור לשים חותמת סופית על המעמד שלו ועוד פעם ברזיל עפה לצרפת. רונלדיניו הפך להיות אפר אחרי אותו מונדיאל והשחקן הכי מלהיב שלי יצא לראות (עם כל הכבוד למסי/ רונלדו היעילים, זו לא אותה הצגה)התאדה בבת אחת.
חברים..ריגשתם. תודה מאוד. אשב על המדוכה בקרוב!!
אריאל
כתיבה מצוינת. סיפור חזק.