יומן קורונה 18# – 03/04/2020 – מולי

מדי פעם, בלילה, אחרי כיבוי האורות, אנו מתחילים בשיחות מיטה חובקות עולם. "שיחות חובקות עולם", כפי שאני מכנה אותן, הן שיחות שמשוטטות להן מנושא לנושא וכתוצאה מכך חובקות עולם ומלואו. השיחה של אתמול בלילה עסקה, בין השאר, בחברי ילדות (הפעם איל ומיכה), מאיר הר ציון (ידעתם שהיה ממקימי סיירת מטכ"ל?), שיוך תנועתי של קיבוץ חוקוק (הקיבוץ המאוחד למי ששואל), קורסים בצרפתית (כנראה שלא היה שנתון של "אסכולות וסופרים" שלא לימדו בו את "קנדיד" של וולטייר), הליכה לפטרה בשנות החמישים וקורבנותיה (שושנה הר ציון ואיתן מינץ בין השאר), שירים שיש בהם דיבור על רקע שירה ("את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, קיץ אינדיאני של ז'ו דאסאן, גבעת התחמושת – שבקרב עליה השתתף ניר מינץ), וזה רק למנות כמה משלל התחומים בהם עסקנו אתמול בלילה.

בלילות הקורונה האלו שלא תמיד אתה נכנס אליהם "הרוג מעייפות", אני מוצא עצמי חושב בין השאר על השאלה הרת הגורל: "במה יעסוק היומן שאכתוב מחר בבוקר?"

תבינו, כדי לכתוב משהו אני זקוק למה שאני מכנה "זווית" או "נקודת אחיזה". איזה שהוא רעיון שאני "בונה עולם" סביבו. זה יכול להיות משהו שקרה יום לפני, זה יכול להיות משהו שארע באותו בוקר, רבע שעה לפני שהתחלתי לכתוב, וזה יכול להיות משהו שקרה לפני שנתיים אבל איכשהו, כתוצאה מפלאי המוח האנושי, נזכרתי בו כשהתיישבתי לכתוב.

העניין הוא שאם רעיון כה עולה לי בזמן הנים-ולא-נים של אחרי הכיבוי ולפני ההדממה הקודמת לכך שמסך השינה משתיק את הזיכרון, אני מוצא את עצמי בדילמה: האם להושיט יד מגששת ולקחת עט ונייר או פלאפון חכם ולכתוב לעצמי פתק – מה שיעיר אותי ומניסיון ידחה בלפחות חצי שעה את ההירדמות? או שאולי לסמוך על זיכרוני ולהירדם בתקווה שבבוקר אזכור על מה רציתי לכתוב.

הבעיה היא שהזיכרון שלי, איך לומר, כבר לא בדיוק מה שהיה פעם, מצד שני, גם השינה שלי לא מה שהיתה פעם. ברוב בימים, במיוחד כשאני קם מוקדם וער ברציפות כל היום, תוך פחות מחמש דקות מרגע שהכנסתי עצמי למצב של "קדם שינה", אני כבר נוחר את החלום השמיני. ואולם, אם משך היום נרדמתי – אפילו לעשר דקות – אני יודע שייקח לי שעות להירדם, וכך קורה גם בזמן הנים-ולא-נים: ברור לי שאם אתעורר לכתוב על מה שברצוני לכתוב מחר, אני בביטחה דוחה את שעת ההירדמות שלי לפחות בשעה ואולי בשלוש.

אבל ניסיון העבר מלמד שמה שלא נכתב, ייעלם בתהום הנשייה. ביטוי נחמד תהום הנשייה. מה זה לעזאזאל נשייה? לא יכולתי לעמוד בפיתוי והלכתי ממש ממש כעת לבדוק, ודעו לכם שנשייה היא מילה מקבילה לשיכחה. בתהום השכחה… אז איפה היינו?

אהה, כן, אז לרוב מה שמכריע הוא מצב העייפות, כי המחיר מכל כיוון ברור: שיכחה או נדודי שינה. פעם ניסיתי לרמות את נדודי השינה: נשארתי עם עיניים עצומות כשגיששתי לעט שליד המיטה ולפנקס, וכתבתי את הרעיונות בעיניים עצומות. התברר שהרמאות הזו לא עזרה לי במיוחד, כי לקח לי כשעה להירדם אחריה. וכמובן שבבוקר, כפי שכבר שיערתם, לא הצלחתי להבין שום דבר מהקשקוש שנכתב בלילה על הדף.

בכל מקרה, בכל לילה מלילות הקורונה העוברים עלינו, כמה דקות אחרי כיבוי האורות ואחרי סיומן של השיחות חובקות העולם עם בת זוגי, קצת לפני שמסך השינה יורד עלי ומחשיך את זיכרוני, אני נוהג לשקוע במחשבות.

והיום, מאז שהתעוררתי, כבר יותר משלוש שעות, אני מנסה להיזכר מהו הדבר הכל כך, מובן מאליו, כל כך הגיוני וכל כך ברור הזה שאני אמור לכתוב עליו היום.

ולא, לא הצלחתי, אולי אתם תדעו מה יכול להיות כל כך הגיוני וכך כך ברור.

נ.ב.

  1. ק קו קור קורה שלא זוכרים, מה לעשות, ככה זה שמזדקורונאים!

אז אתמול בלילה, אתמול בלילה אני ממש זוכר שהתלבטתי באיזה מחיר לבחור. זוכר שחשבתי שדווקא הפעם, בגלל שהנושא שחשבתי עליו כל כך ברור, כל כך הגיוני, כל כך מובן מאליו, אז דווקא הפעם אני בטוח לחלוטין שבבוקר אזכור על מה חשבתי בלילה שברצוני לכתוב, וכך, מצאתי עצמי לבסוף מוותר על הושטת היד ושוקע לתוך מסך השינה.

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 8 תגובות

  1. כל אחד שמגיע לגיך מרגיש כמוך. וככל שתזדקן היכולת להירדם משך היום 3-4 פעמים ל-5-10 דקות תיגבר, ולהירדם בלילה ייקח יותר זמן. אבל כשזה קורה אני מזיז ידי לאט-לאט מידה של גייל (אנחנו לא יכולים להירדם ללא יד-ביד), יוצא לחדר הטלוויזיה, פותח ESPN ואת האתר, וחוזר למיטה, ובזהירות לוקח שוב את ידה, ובד"כ בפעם השנייה אני נירדם תוך דקות ספורות.

  2. מולי, תודה על ההשקעה הגדולה ביומן היומי.
    .
    לגבי מאיר הר ציון יש שני ספרים שכדאי להזכיר
    הראשון הוא "פרקי יומן" שיצא לאור בשנת 1968 וחולק במשך שנים רבות בטקס הסיום של קורס הקצינים של צה"ל בבה"ד 1.
    הספר השני יצא בשנת 2019 וכתב אותו משה גבעתי. שמו ' מאיר הר-ציון חייו ופועלו'
    תיקון קטן לגבי אחותו שושנה. היא נרצחה ע"י בדואים במדבר יהודה כאשר טיילה עם בן זוגה עודד וגמיסטר. הר ציון וחבריו בצעו נקמת דם בבדואים (שלא היה להם קשר למעשה).
    .
    בנוגע להליכה לפטרה יש ספר שנכתב בשנת 2013 ע"י נסיה שפרן ושמו ' הסלע האדום. המסעות האסורים לפטרה'.
    הר ציון הלך לפטרה בשנת 1953 עם רחל סבוראי (דמות מופלאה בפני עצמה). הוא היה בן 19 והיא בת 27. הם שהו ארבעה ימים בירדן וסיפרו שהגיעו לפטרה. בשנים מאוחרות נטען כי למעשה הם ביקרו ב'פטרה הקטנה' שנמצאת 3 ק"מ מצפון לפטרה הידועה. כמובן שהר ציון וסבוראי הכחישו זאת מכל וכל.
    קישור להליכה לפטרה באתר של הצנחנים:
    http://www.202.org.il/Pages/moreshet/petra/petra_main.php
    רק שלושה מקרב ההולכים חזרו בחיים מהמסע.
    .
    ולסיום, איך אפשר בלי השיר 'הסלע האדום' שנאסר בזמנו לשידור בביצועו של אריק לביא. המילים של חיים חפר והלחן של יוחנן זראי.
    https://www.youtube.com/watch?v=iogZcBk88dw
    .
    ועוד פעם תודה גדולה על היומנים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט