הבוקר קמתי מוקדם במיוחד מחלום על הליכה תוך התרחקות מקהל, קניית שווארמה בשלושה טעמים מילד ערבי בוהק עיניים בחנות בראש הר (בחנות המאפים שבצד השני של הרחוב היה תור ארוך מדי, אז התרחקתי ממנה), ותחרות אגרוף בין שני חרדונים ענקיים בגובה חצי מטר: האחד ירוק והאחר אדום – כולל כפות אגרוף מיניאטוריות, שאין לי מושג מי ניצח בה כי התעוררתי.

יום ראשון. תחילתו של שבוע חדש, שבוע שלישי להסגר הקורונה שלי. מטורף לחשוב שעברו רק שבועיים. אני יודע שאני לא מקורי בכך שאני קובע שבמשבר הנוכחי הזמן מתנהג אחרת. "מי היה מאמין שרק לפני שבועיים…" הוא משפט ששמעתי וקראתי כל כך הרבה פעמים, ולמרות שאם תשאלו את בת זוגי, היא תספר לכם שאני כן חזיתי את רוב מה שקורה כעת כולל הסגר החמור שאני מאמין שיגיע לפני ליל הסדר.

אגב, אחד הדברים שלא צפיתי, היתה החלטת המדינה שלא להסתמך על עבודה מהבית של המגזר הציבורי. אני מניח שהיו למדינה לא מעט שיקולים כשהחליטה שרק עובדים חיוניים במיוחד ימשיכו לעבוד מהבית, אבל אני מציע שלקראת החורף הבא, לפחות במידה ולא יהיה אז חיסון נגד הקורונה, תיערך היערכות שכזו כמעט בכל מקום עבודה שבו זה אפשרי.

אז היום, אחרי שבת של בטלה שכללה את את הזנחתו לאנחות של יוסף, ההליכון שלנו, ורביצה במיטה או מול הטלוויזיה, (למכורי NCIS: שימו לב שעונה 17 החלה להיות משודרת בסוף השבוע האחרון בהוט, ושזיווה, כן שזיווה דויד חזרה כפי שראינו בפרק האחרון של עונה 16, ולוקחת בה חלק – ובגדול), היום קמתי מוקדם לסיים כמה שיותר מהר את היומן היומי כי אתמול, בשיא הבטלה, החלטנו שהיום תגיע עת ההתחדשות והניקיון.

אז היום אנו מתכננים, אפילו לפני זמן הבישולים, לנקות את הבית אחרי השבת. יש לשער שמתישהו בקרוב אולי אקדיש פוסט מיוחד לניקיון בימי קורונה, בהחלט יש שוני בינו לבין "ימים כתיקונם", אבל היום נראה לי שאסתפק לסיום רק בתיאור שלי עם מטפחת פרחונית קשורה סביב הקרחת, חולצה חסרת שרוולים ועליה סינר ירקרק שבמרכזו תמונה של כלנית, רכון יחף עם מכנסיים קצרים וסוחט מים מסמרטוט רצפה בצבע תכלת לדלי הכתום.

נ.ב.

1. ק קו קור קורמורן זו ציפור נחמדה.
2. החיים הם הרבה יותר מפתיעים מכל משורר וסופר: דקה, אני רציני ממש דקה אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט הזה, קיבלתי הודעה בווטסאפ של הבניין:
   "בוקר טוב!
   האם יש לכם הפסקת מים?"
   
   ואכן יש…