יומן קורונה 12# – 28/03/2020 – מולי

הבוקר קמתי מחלום חצי מסויט שבו ביקרתי עם בת זוגי בסיור במשכן הכנסת המתנהל  תחת איום הקורונה. האמת, לא יודע אם הייתם במשכן הכנסת. אני הייתי מספר פעמים והאמינו לי, משכן תחת קורונה זו חוויה שונה ומטלטלת, בטח בחלום שלי.

אתה הולך עם בת זוגך ואתם חלק מקבוצת המסיירים. קודם כל זה מטורף להיות חלק מקבוצה עם חוק שני המטר בין אדם לאדם. זוכרים איך במסעות בצבא כל הזמן לחצו עלינו לצמצם רווחים? אז פה כל הזמן מזכירים לשמור על רווחים. קבוצה בת חמישים איש הולכת בשני טורים שנמשכים 50 מטר. אם זה היה טור אחד, הוא היה צריך להיות באורך של מאה מטר 😊.

אף אחד לא רץ קדימה להיצמד למדריכה, כי פחות הגיוני לה לדבר עם אחד בלבד. כשמגיעים למקום כלשהו, למשל לפתח המליאה או לציורים של שגאל, ואמורים לקבל הסבר, המגפון הופך לפריט החיוני ביותר, ואין לכולם אפשרות לשבת כי על ספסל של ארבעה יכולים לשבת רק שניים.

אני כבר לא מדבר על התור למזנון, ועל מה קורה אם מישהו פתאום חש פחות טוב – מה שהופך לפניקה בשניות, גם אם זו רק בחילה.

בכל מקרה, כשהתיישבתי לכתוב, עדיין קצת תחת השפעת החלום וקצת תחת הצורך לעדכן את רשימת הקניות למשלוח שאמור להגיע ביום שני, הגעתי למסקנה שהמשבר הנוכחי דורש מרבים מאיתנו, אולי בפעם הראשונה בחייהם, לתת במקביל תשומת לב למספר טווחים לעתיד.

תחשבו על זה, בימים שתיקונם רובנו, בעצם, פחות חושבים על העתיד הממש ממש קרוב. אותם מאיתנו שאינם נמצאים ב"נקודת מעבר" קמים כל בוקר לסדר יום ידוע מראש, לשגרה אם תרצו. אז נכון, חלק מהפרטים אינם ידועים מראש, אבל לרוב כשאתה הולך לעבודה, אתה יודע על מה תעבוד היום ואילו פגישות תהיינה לך. לרוב, אתה יודע לאילו חוגים תיקח את הילדים שלך ואפילו מה תהיה מערכת השעות שלהם, אתה יודע אפילו מה יהיו השידורים בטלוויזיה ובאיזו תכנית תצפה. הן המסגרת צפויה כי אתה יודע מתי בערך תקום, ומתי תלך לישון, והן סדר-היום בין הערות לשינה שבימים כתיקונם הוא די נקבע מראש.

בימים כתיקונם אתה כמעט ולא מתכנן את הטווח הבינוני. כן, לעתים אתה מתכנן חופשה או נסיעה לחוץ לארץ כמה חודשים קדימה, ואנו אכן עוסקים לעתים ב-"היכן נהיה השנה בליל הסדר", אבל אלו הם היוצאים-מן-הכלל המעידים על הכלל.

אנחנו כן מתעסקים בעתיד הרחוק. אבל זה לרוב קשור אך ורק לנקודות מעבר. ילדים נשאלים ולעתים שואלים עצמם "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?". נערים חושבים על באיזה תיכון לבחור ובמה לעשות בגרות. בחורים ובחורות חושבים על "מה אעשה בצבא?" ועל "מה אעשה אחרי הצבא?". שאלות כגון "מה ללמוד?" ו"מה לעשות לפרנסה?" אכן קיימות לצד "עם מי אתחתן ומתי יהיו לי ילדים?" או "מה אעשה וכיצד אסתדר בפנסיה?".

מעבר לנקודות המעבר הללו, אנו מתגלגלים בחיינו ללא שום מחשבה רצינית ורצופה על העתיד הרחוק. כמה מחשבות על העתיד הרחוק שמעתם מן האנשים שאתם מכירים שהם נשואים עם ילדים ועבודה (ולא מתקרבים לפנסיה)? אני שומע לעתים מחשבות על עתיד הילדים, אבל הרבה הרבה פחות, אם בכלל,  על עתידם הרחוק של האנשים עימם אני משוחח עצמם.

בימי הסגר הקורונה כל אלמנט הזמן מתבלבל, שהרי לא רק שאין שגרה, בעצם: כל יום דומה למשנהו כשאינך עובד. תגידו,  לא מצאתם את עצמכם שואלים "איזה יום היום?" או "מה התאריך היום?" אני בהחלט כן. השגרה הנוכחית שלי איננה כוללת יומן, והיא כוללת רק אירוע אחד שקורה אחת לשבוע: המשלוח השבועי, כך שבעצם כל הימים דומים זה לזה.

אבל מעבר לאובדן מיקוד הזמן, הקורונה דורש מאיתנו המון מחשבות על טווחי העתיד השונים. נתחיל בשאלה "מה עושים היום?" בעצם, " השאלה הנשאלת המון פעמים ביממה היא "מה עושים עכשיו?"

כמה מאיתנו שמעו את "אבא, משעמם לי," או את "אימא, אין לי מה לעשות" בשבועיים האחרונים, וכמה פעמים שמעתם זאת? 😊

מילא זה ששעות השכמה אינם מוקפדות ושעות ההליכה לישון הופכות ליותר ויותר מאוחרות, כמות השעות שעליך למלא – ולו מעצם זה שלרבים מאיתנו אין עבודה – גדלה ומהווה אתגר מתמיד.

אבל אתה גם צריך לחשוב על מחר. לדוגמה: כמה פעמים מצאתם את עצמכם בדיון על השאלה "מה נכין לאכול מחר?"  הסיפור הוא שיש חלק מהדברים שצריך להוציא מהמקפיא או להכין יממה מראש. בימים שתיקונם גם אוכלים מחוץ לבית את ארוחת הצהרים או שמבשלים "בישול גדול" ומקפיאים להמשך השבוע. בימי הקורונה מבשלים כל יום לאותו יום (בעיקר כדי להעביר את הזמן) אבל זה דורש לעתים מחשבה מראש, גם כי צריך להכין מראש, וגם כי אתה תלוי במצרכים שיש לך בבית ו"לקפוץ למכולת או לסופר" זה לא הדבר הבטוח ביותר בעולם כעת.

אם כבר מכולת או סופר, בימים אלו אתה צריך להכין רשימת קניות שבועית או דו שבועית, ועליך לזכור שפחות רצוי שתהיינה "השלמות" כי כל יציאה ל"השלמות" מהווה סיכון. חלק עושה משלוחים, ובימינו זה אומר שאתה צריך לתפוש משבצת משלוח ברשתות השיווק כמה ימים ואפילו שבוע מראש, וחלק אחר יוצא לקניות כמה שפחות.

ואצל כולנו יש המחשבות מהעתיד הבינוני. כמה זמן יימשך הסגר? האם יחמיר? מה תהיינה השפעות הקורונה? האם יקרה משהו לנו או לבני משפחתנו? מה יהיה עם המשבר הכלכלי שברור שיגיע? האם עדיין תהיה לנו עבודה? איך ישתנו החיים בעקבות הקורונה?

וההפוגה הזו גורמת לאנשים לחשוב גם על העתיד הרחוק יותר. על משמעות החיים. גורמת לאנשים, לחלקם לפחות, לעשות סוג של חשבון נפש שכל מהותו היא כיצד הם רוצים לעצב מעתה את חייהם.

מה תהיה השפעת הקורונה עליך?

טווחי העתיד

נ.ב.

  1. ק קו קור קוראים לה קורונה והיא משנה את העולם!
  2. ק קו קור קוראים לה קורונה והיא תשנה את העולם!

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 5 תגובות

  1. עד מתי אתה ממשיך עם הפרויקט הזה?
    שאלה רצינית, המשבר יכול להימשך עוד כמה זמן ונראה די מתיש בכל יום לכתוב
    בכל מקרה תודה!

    1. אם אצליח: עד סופו! גם אם ייקח כמה חדשים.
      זה כבר קשה למצוא נושאים לכתיבה ואני יודע שזה יהפוך ליותר ויותר קשה.
      אתמול חשבתי חצי שעה עד למציאת הזווית סביבה בניתי את הפוסט. היום חצי דקה.
      אין לי מושג על מה אכתוב מחר. אבל אני מנסה לא לעשות לעצמי שום הנחות.

    2. ומה בקשר אלי עם ה'מעורב' היומי? ואני בוודאי מבוגר ממולי באיזה 15-20 שנה…
      המעורב לא מטיש? אבל הוא עוזר גם להעביר את הזמן ואנהי מרגיש שמי שניכנס לקרוא אותי, וממש קורא, זה לוקח איזה 20 דק' מיום ארוך!

  2. סחטיין מולי. אתמול חבר של רוג'ר היה הקורבן התורן של המגפה.
    את רוג'ר הכרתי ב 2010, ביריד מעצבים לחנויות עצמאיות. שנינו הצגנו את הקולקציה האחרונה שלנו. זה כבר היה אחרי נפילת הרחוב המסחרי והיריד נמשך שלושה ימים. ויצא לנו לדבר המון בתור שכנים לתערוכה. הוא עשה ליין של פלליסים. והיה מת בית קברות. בקושי עשינו מכירות. דיברנו מה נעשה הלאה … אני הלכתי לכיוון האינטרנט והוא הלך לכיוון של חנויות משלו. עשר שנים אחרי זה הוא החזיק 13 חנויות ו 3000 עובדים. אתמול הקורונה הכריע לו את העסק והוא סגר לתמיד.

    בכתבה של האחת והיחידה מירב ארלוזורוב הא מעלה את השאלה (המספרים מישראל) האם 50000 מתים שווה את קריסת הכלכלה ו 140 מליארד דולר? . אלו שמתים ממילא היו מתים ב 1-3 שנים הקרובות, האם זה שווה את זה? הייתי שמח לתשובה ממך וממנחם שנמתאים באוכלוסיות הסיכון. ואולי לעלות פה את הדיון לזה.

  3. אני מבוגר ממולי בכמה שנים טובות. אמש בטיווי באטלנטה הופיע מנהל בית חולים ואמר שבגלל מחסור בוונטילטורים, רופאים חייבים לבחור מי מקבל ומי לא – והבחירה היא תמיד צעירים שעדיין לא חוו את החיים.
    כל מה שנותר לעשות בגילי זה להיות זהיר, להסתגר בבית (אני רק יורד לקחת את העתון ופעם בשבוע קופץ לסופרמרקט אבל ניזהר לא לעמוד פחות משני מטר מכל אדם אחר, ובכניסה לבית שוטף את הידיים. כשניזהרים ומסתגרים בבית הסכויים לחטוף אותה הם די קטנים. אבל ללא בעיות גופניות נוספות מלבד הגיל, אני מאמין שהנגיף הוא לא פסק דין מוות אפילו בגילנו. גייל ואני מתנהגים ומרגישים שאנחנו עושים מה שנדרש, ונהנים כמה שאפשר מישיבה על הגג (אנחנו בדירת גג), קריאה, כתיבה (אני) וסרטים מנטפיקס שאיך שהוא פיספסנו בשנים האחרונות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט