ערב שבת ראשון עם קורונה. שבת בהרכב מצומצם ממה שהורגלנו לו. אצלנו, כמו בשאר המדינה לא תהיה השבת ארוחה משפחתית אחת בה כולם נוכחים, אלא מספר ארוחות משפחתיות מצומצמות המתקיימות במקביל בבתים שונים.
אנו אכלנו את ארוחת השבת כאשר המחשב שלנו היה מחובר למסך הטלוויזיה, מקושרים בשיחת וידיאו עם קרובי משפחתנו כמאמר הפתגם: "במדבר, כל קוץ פרח".
אחד הפגעים הגדולים ביותר של הקורונה, הוא שהשפעתה רעה במיוחד על קשישים. בימים שתיקונם ארוחת ערב שבת היא הדבק האמיתי שמחבר בין הדורות. משך השבוע הקשר נעשה לרוב בעזרת הטלפון או הווטסאפ, ופחות פנים-אל-פנים. עד עידן גזירות הקורונה, ארוחת השבת המשפחתית היא ששמרה ושימרה בארצנו יחד את המשפחה. תורנות השבתות בין ה"צד שלה" ל"צד שלו", גרמה לכך שאחת לשבועיים התכנסו כולם ל"השלמת חוסרים" רכילותית ורגשית תוך שכולם אוכלים ומהללים את "האוכל של סבתא".
הקורונה שינתה את השבת. "שימרו על הקשישים בכך שתתנתקו מהם פיזית" קובעות הגזירות, ואני כולי חשש שככל שעידן הקורונה יימשך, הקשישים יושלכו לעת זקנה אל ישימון הבדידות הכפויה. היו מודעים לכך, צרו קשר מספר פעמים ביום עם קרוביכם הקשישים אם הם צפונים לבדם בדירתם, ונסו להמתיק ככל האפשר את הבדידות שנכפתה עליהם מזה כשבוע ושמי יודע מתי תסתיים.
מצד שני, הקורונה גם מקרבת רחוקים. הזמן הפנוי מאפשר לחבר מחדש קשרים שנותקו, למשל עם הפורשים לגמלאות שמצאו להם עולם חדש ומרתק משלהם. אני מוצא עצמי יותר בטלפון עם כאלו שלא דיברתי עימם מזה עידן ועידנים, ויוזם שיחות וידיאו עם אלו שעד כה שוחחנו בטלפון או נפגשנו.
אכן, אין דין הוירטואליה כדין המציאות, ואין בשום שיחת וידיאו כדי לפצות על היעדרו של חיבוק. אבל כפי שכל חולה שפעת מצוי יודע: כשחולים, גם אקמול עוזר להקל על הכאב! כאשר אני חושב על העולם שלפני שיחות הטלפון והוידיאו: על ייסורי חוסר הידיעה הנובעים מהניתוק, על הבדידות שנכפתה בין ערים ובין ארצות, אני מתמלא שמחה שלעומת מגיפות עבר בקנה מידה דומה, אנו מצוידים הרבה יותר טוב להתמודדות.
כשעה וחצי לפני תחילת השבת, השכנים מלמטה הפעילו את מערכת השמע האימתנית שלהם, והציפו את הרחוב כולו במוסיקה לקראת שבת, עוד סימן לסולידריות שחשים מבעד לדלתות הסגורות. המוסיקה ניגנה כחצי שעה ופסקה, לפחות לטעמי גם זה מתוך התחשבות, על מנת לאפשר לכל אחד לקבל את השבת בדרכו שלו.
אינני יודע לגבי אחרים אבל הפעם אנחנו לא "הפצצנו" בארוחה. לא אתפלא אם כך המצב גם אצל אחרים. איני יודע אם זה כי בכולנו מתנחל החשש מהעתיד הלא נודע, או אולי מתוך אמפתיה לחצי מיליון המובטלים שאיבדו בשבועות האחרונים את עבודתם. אבל חגיגה, ולו גם חגיגת שבת, אינה נראית לי הולמת בעת משבר זו.
נ.ב.
- שבת היא הזמן הטוב ביותר לקריאה. נצלו זאת.
- ק קו קור קוראים ספר השבת!
מנחם לס
21 מרץ 2020 18:33:30הי מולי. אני לא נראה קשיש, אני לא מרגיש קשיש, ואני לא חושב כקשיש. אבל גייל ואני קשישים. אנחנו לוקחים את כל האזהרות ברצינות הכי גדולה. אמש עשינו ארוחת שבת עם הבת, ג'ייסון, והנכדות. אבל גם הן לומדות או עובדות מהבית, ומיד כשניכנסו לדירה שטפו את ידיהן. אי אפשר להיות 100% "בטוח" אבל עושים הכי טוב שיכולים. בריאות לכולם
צ'יקו
21 מרץ 2020 21:19:57אצלי ההורים בגילאי ה-65 אז השבת אף אחד לא היה אצלם… ואף ילד לא מתקרב אליהם, קשה להם אבל זה המחיר של הבריאות בתקופה זאת.
אצלנו ביישוב קיבלו שבת ביחד ברחוב, כל אחד במרפסת שלו שרים יחד עם השכנים את תפילות השבת. כל אחד נכנס לביתו הוא מיד אח"כ ולי אישית זה הרגיש כמו חוויה משפחתית, בלי שכנים בלי הפרעות רק אני אישתי והבת הקטנה שעשתה בלאגן וטרפה את הדג של שבץ
תודה מולי. במהלך השבת קראתי פרקים מ"מסע בעקבות אוהדים" וזה הציץ לי את האור של הכדורסל מחדש.
IDO
22 מרץ 2020 07:28:01יומן קורונה מהאוטבק.
ביומיים האחרונים הייתי בסיטי פעמיים. וזה משונה לאללה. יש אנשים. הכל פתוח אבל מרווח להפליא.
במסעדות שצריך להזמין מקום חודש מראש, יושבים רק שני אנשים.
שעומדים בתור לקוחים רווח של 2 מטר אחד מהשני. כן לוחצים ידיים אבל מיד נולכים לרחוץ אותם. הילדים הולכים לבית ספר אבל רק חצי כיתה מגיעה. יש ספורט אבל בלי קהל. הפאב פתוח עדיין .
קצת מתימטיקה.
אנחנו 30 יום מההתפרצות. וחגגנו היום את החולה ה-1000. בכל שלושה ימים אנחנו מכפילים. על פי הקצב הזה ב 22/4 אנחנו על 100000 חולים ו 3000 מתים.ב10 ליוני כולנו כבר על קורונה.
אבל מצד שני טזמניה מערב אוסטרליה ודרום אוסטרליה כבר בודדו את כל המקרים. בויקטוריה אנחנו עם שכונה סוררת אחת. ובסידני ובריסביין אללה איסטור.
הממשלה ביקשה היום שאנשים לא יסתובבו בין מדינות.
מולי
22 מרץ 2020 09:22:08זה מטורף. לפחות אתם שם בסוף העולם דרומה מספיק קשוחים כדי לשמור על עצמכם.