יומן קורונה 4# – 20-03-2020 – מולי

אמש יצאתי מהבית בפעם הראשונה מאז הכרזת הסגר. מרגע שיצאתי ועד שחזרתי עברו שלוש דקות וארבעים ושש שניות שבהם הספקתי להגיע לצפרדע האשפה ולחזור הביתה. ההתארגנות ליציאה, לעומת זאת, לקחה יותר מחמש דקות: מעיל, מסיכה, כובע גרב, סגירת כובע המעיל, הטבת המסיכה על הפנים, כפפה בשמאל וכפפה בימין, לקיחת האשפה והנה אני בצדה השני של הדלת.

אני לא איש של בילויים. האמינו לי שאני מאמין גדול בפתגם "אשרי יושבי ביתך" וגם בימים כתיקונם אינני מרבה לבלות מחוץ לביתי ומקום עבודתי. ועדיין, היציאה החפוזה הזו, לעת ליל, כלוא כולי בציוד מגן, היה בה משום יציאה לחירות.

עצם זה שאתה יכול לסובב את המנעול ולצאת מהדלת, עצם זה שיכול אתה לצאת לרחוב וללכת בו שלושים מטר עד לצפרדע הענקית שהיתה ריקה למדי למרות שרוקנה לפני יותר מחצי יממה, זה פשוט תענוג.

החלטתי לצאת מאוחר בערב כדי להקטין את הסיכוי לפגוש אנשים. שלוש קבוצות סיכון – כבר אמרתי? אבל עדיין ראיתי מרחוק שני אנשים: איש משלוחים ששוחח בטלפון בקול רם וניסה להבין לאן בדיוק עליו להביא את המשלוח, ונערה שכנראה אין לה "יוסף" משלה כי היא רצה לבדה לעברי ברחוב השומם בשעת ערב מאוחרת, לבושה בגדי ספורט שחורים ואף היא כמוני עם סוג של כובע גרב. כשראיתי אותה חייכתי לעברה ממסיכה למסיכה, שכן אם לא הייתי יודע שעתה היא עת הקורונה, ואם לא הייתי יודע שאין שום בית עסק במרחק שלושה רחובות מביתי, הייתי חושד בה שהיא שודדת הנסה על נפשה.

האמת היא שבשל הקורונה, אתה מוצא את עצמך חושד בכל אחד. אתה בוחן כל אחד ואחד ושואל עצמך אם הוא "מוכתר" בקורונה. פעם ההורים אמרו לנו לא לדבר עם זרים, היום לא רק שהזרים מפחדים לדבר איתך, הם אפילו מפחדים להתקרב אליך.

אז הגעתי לצפרדע ולידה חייך אותי ריח הזבל כי הוא המחיש לי עוד יותר שאני מחוץ לבית. הסתובבתי וצפיתי בבית שלי. האורות דלקו אצל כל השכנים. מחזה לא רגיל. חשבתי לעצמי שבקושי ראיתי אותם מתחילת השבוע. בימים שתיקונם אנחנו דווקא במצב סביר אחד עם השני: עוזרים בלי להיות "אחד בתוך השני", ולמרות ההבדלים בינינו, כולנו "חיים ונותנים לחיות". חשבתי עוד שזכיתי בביתי הנוכחי בשכנים טובים, בניגוד לזוג הקשישים מהקומה התחתונה בדירה הקודמת, שהחליטו שאני מפיץ ריחות של שרוף כל לילה. מאומה לא עזר לי להסביר להם שאני לא אחראי לריח השרוף שהם מריחים בתוך הדירה שלהם פנימה. אפילו כאשר הזמנתי אותם פנימה בשלוש לפנות בוקר אחרי שהעירו אותי בצרחות בחדר המדרגות ולא הריחו מאומה בביתי, הם המשיכו להאשים אותי כגורם לריח, תוך שהם מסבירים לפקח העירייה שזימנו במיוחד, שאי אפשר היה ואי אפשר עכשיו להריח מאומה אצלי בבית, פשוט כי אני "מחביא את הריח…".

אשפה…

אז חזרתי הביתה, נזהר לא לגעת במאומה בדרך. הכפפות הלכו ראשונות לפח. המעיל ירד ואחריו המסיכה. הידיים נשטפו היטב "לכל מקרה שלא יהיה" והחיוך על הפנים אמר שכעת יש לי אחלה רעיון ליומן של מחר, מיד אחרי הפגישה היומית עם יוסף. אני סקרן כמה זמן יעבור עד שאצא שוב מדלת ביתי.

נ.ב.

  1. שימו לב שקצב החיים בהסגר אטי הרבה יותר, וזה קצת ממכר…
  2. ק קו קור קורנס

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 8 תגובות

  1. לגבי הנגיף שמכונה קורונה בגלל שמזכיר לחוקרים כתר (קורונה בשפות לועזיות שונות), לי, מהתמונות שראיתי הנגיף מזכיר לי קיפוד (איני יודע מהי המילה המקבילה לקיפוד בשפה שבה כינו החוקרים את הנגיף בשם קורונה) ולכן לדעתי מחלקת כתר במרכז הרפואי רמב"ם הייתה צ"ל מחלקת קיפוד.

  2. יופי מולי. ההרגשה שלי כשאני יוצא מהבית כה דומה לשלך. אבל אין לי מסיכה, אין לי כובע גרב, ואפילו כפפות אין לי. אז יצאתי לקנות דלק, ולסופרמרקט כי ביום ששי אפרת והנכדות מגיעים להדלקת נרות וקבלת שבת לפני הארוחה. היינו איתן גם אתמול. אנחנו שוטפים ידיים ובסופרמרקט ניבסיתי להיות לפחות שני מטרים מהקונים האחרים, ואז שוטפים ידיים שוב ושוב. כמובן שחובה להיזהר, אבל אלא אם כן אתה ניסגר בבית עד שהמגיפה תעבור, זה עניין של מזל לא פחות משכל.

  3. תודה מולי. עושה רושם שאתה די נזהר.
    אני יוצא הרבה (הולך לעבודה) ולא לובש כפפות או מסכה. אולי צריך להיות קצת פחות שאנן

כתיבת תגובה

סגירת תפריט