יומן קורונה 3# – 19/03/2020 – מולי

הקורונה משנה קצת את סדרי החיים, והבוקר שינתה עבורי גם את סדרי העולם. בימים שתיקונם אני קם בשש ורבע ולרוב בשעה שבע אני כבר בעבודה. לא היום כי מי שעובד מהבית לא נוסע לעבודה, ואת שאר הדברים, נו, מרגישים שאני גבר ולא אישה… אז אתמול התעוררתי ברבע לשמונה ובשמונה בבוקר כבר השתלטתי מרחוק בפיז'מה על המחשב של העבודה והתחלתי בתכנון משימות היום.

בשמונה ורבע, אחרי שסיימתי תכנון עתידי של משימות היום, ושל השבוע הקרוב, כתבתי בקבוצת הווטסאפ של העבודה: "בוקר אור 😀, ברוכים המתעוררים ליום הראשון של שארית חיינו. 🙂", ולא ידעתי עד כמה זה הולך להיות היום הראשון של שארית חיי.

אינני בטוח אם בפתגם הציפור המשכימה קום, היא הזוכה בתולעת או הנאכלת ראשונה, מניח שזה תלוי בגרסה, כי בגרסת ה"נאכלת ראשונה" כנראה שעדיף היה לה להמשיך לישון… אבל, זמן קצר אחרי כתיבת ההודעה קיבלתי טלפון ממנהל המחלקה: "החליטו שרק חלק מהמחלקה ממשיך לעבוד מהבית," הוא אמר, "ואותך הוחלט להוציא לחופשה בשכר…"

חופשה בהוראת מעביד

האמת, לא יכול להישבע שענן עבר על פני השמש, כי בחוץ מעונן וגשום עוד מאתמול, אבל… לא יודע עד כמה אתם מכירים בכך שעוצמת הרגשות סביב נושא העבודה אצל גברים היא מטורפת. אינני בטוח אם (חלק) מן החצי הנשי של האוכלוסיה יכול להבין עד כמה החלק הגברי של האוכלוסייה מגדיר עצמו דרך עבודתו…

והמחשבות רצות תוך כדי ההשיחה ואחריה: אז כן: זו חופשה בשכר; אז כן: סביר מאוד שמקום עבודתי יישמר – לפחות כל עוד המדינה תתקיים; אז כן: יש מאות אלפים שפוטרו או שהוצא לחופשה ללא תשלום; אז תגיד תודה… אבל גם: אז כן: זו וואחד מהלומה אדירה בבטן.

אני אוהב את העבודה שלי. לא רבים יכולים לומר זאת, אני כן. אני מרגיש כאילו המשפחה היא יד ימין שלי והעבודה יד שמאל. (הכתיבה, למי ששואל, היא באנאלוגיה הזו האיבר שבאמצעותו הגבר המצוי מגדיר את עצמו). המסקנה: יהיה לי קשה לא לעבוד. יהיה לי עוד יותר קשה במצור הצפוי, במיוחד ללא השגרה שהעבודה כופה.

עזוב אותך, חלק ממני אומר לי. זו תהיה אחלה חופשה. אתה עם האישה שאתה אוהב. אתה בריא, טפו טפו, נצל את הזמן הזה לעשות אחלה לימונדה…

אז נכון, אני אכתוב. אכתוב את יומן הקורונה, אכתוב את הספר שהתחלתי לפני כשבוע וחצי, אני ויוסף נגדיל את ההכרות היומית האינטימית בינינו ונתנשף יחד כל יום כמה דקות יותר… (לא לדאוג, זה לעיניה של האישה שאתי), וסך הכול אתה הרי יודע מגיל צעיר למצוא את הטוב בכל דבר.

ועדיין, לפחות בתחושה האישית שלי, גבר ללא עבודה הוא גבר מסורס. אז אתמול לא הצלחתי לכתוב. בישלתי, קראתי את ספרו של אריה סיוון "אדוניס", אני בתי והאישה שאתי שברנו שעות את הראש בניסיון למצוא פיתרון ופירוש לאימוג'י פתגמים הזה (מי יודע מה הפירוש של מספר 7 ?):

ועדיין, יהיה טוב. האישה שאתי תופתע כשתקרא את הפוסט הזה. לא הראתי עד כה ברמז לאף אחד עד כמה זו היתה וואחד בעיטה בבטן. יודע שיש רבים כמוני בחופשה בתשלום ושלא בתשלום, וכותב להם את התחושות שכולנו חשים, ולמרות הכול אני בטוח במאה אחוז שיהיה טוב כי אחרי הכול אסור לשכוח:

היום הוא היום הראשון של שארית חיינו!

נ.ב.

  1. סיר לחץ ללא שסתום ניקוז פשוט יתפוצץ! נקזו לחצים כדי לא להתפוצץ.
  2. ק קו קור קורנפלקס

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 11 תגובות

  2. רותם אלרן

    19 מרץ 2020 15:40:51

    תודה רבה מולי, אחלה כתיבה. לי אישית עדיין אין מושג כמה חשובה העבודה בכללי, אבל בתור תלמיד אני חייב לומר שלמרות שאני לא אוהב ללמוד, זה ממלא לי חלק גדול מהיום ובלי זה יש קצת ריקנות ושעמום.

  5. IDO

    19 מרץ 2020 23:52:31

    תשמע מולי, אני חצי פנסיונר מגיל 40, ויש כל כך הרבה דברים לעשות. השנה אני הולך ללמוד (דרך האינטרנט הכל בחינם). פסנתר, ולהבריש את הצרפתית שלי. סיימתי כבר שיווק דיגיטלי לתעודה.
    אני מתנדב בקהילה. יש לי גינה משגשגת. ואני עושה גם קצת גידולי גרילה. להסגר עכשיו אני והמשפחה, נצבע את הבית. נבנה גינה מוגבהת. ויש לי סקסופון לשפץ. זאת הזדמנות נהדרת בשבילך.

  6. IDO

    20 מרץ 2020 00:03:49

    וברשותך. אני אשים פה את היומן אוטבק קורונה שלי (אני עושה אחד ליום מזה חודש). זה כנראה האירוע ההיסורי הכי גדול בימי חיי ואני לא מתכוון להפסיד שנייה ממנו.

    אז ידידי אני גר באוטבק ויקטוריה אוסטרליה. רק שעה וחצי ממלבורן אבל עולם אחר לגמרי.
    אנחנדו דיי רגילים לבידוד. יש לנו צרכניה מקומית ויש לנו סופרמרקט גדול של אחת הרשתות עשרים קילומטר ממני, אבל אנחנו חוסכים בנסיעות מיותרות.
    הסופרמרקט כבר ריק לגמרי. לנסוע עליו זה בזבוז זמן. מה שנשאר לקנות זה רק ביצי שוקולד לפסחא. כל האגרנים כבר קנו הכל. עכשיו הם נוסעים לצרכניות קטנות כמו בישוב שלי לקנות דברים (ולמכור אותם ב EBAY) . היום ראיתי מחוץ לצרכניה את חבורת הבטלנים המקומיים שבדרך כלל נמצאים בפאב, מבחוץ לצרכניה. לידים היו איזה 5-6 טיוטות של זרים שרצו להכנס לקנות דברים, היה קצת רעש באתי לראות מה קורא. ומיד התחילו מכות. (יותר כמו החברה שלנו כסחו לסינים את הצורה) וזה הסתיים ב "תסתלכו מהעיירה שלנו ושלא נראה אתכם יותר". אין מה לדאוג על משטרה כבר שבועיים מאז ההתפרצות לא ראינו פה שוטר. אנחנו 5 דקות מאנרכיה במלבורן. בסידני העיניינים אפילו יותר גרועים.

    1. מולי

      20 מרץ 2020 12:07:40

      קודם כל טוב לשמוע ממך עדו. המדינות שאני הכי חושש להן הן ארה"ב ואוסטרליה בגלל מה שמנחם מכנה "מנטליות הקאובוי/המערב הפרוע".
      "תעשה טוב ותתכונן לרע מכל…" זו גם המנטליות שלי למרות שאין לי נשק בבית. אז שמרו על עצמכם!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט