יומן קורונה 2# – 18/03/2020 מולי

יוסף, כך החלטתי לכנות את ההליכון שלי שכבר יומיים מתאמץ להתגבר על היתקעותו ב"מצב הקולב", ורק הבוקר הצליח לזוז למשך עשרים דקות. אז יוסף השמיע ומשמיע קולות של מאמץ, גניחות של גלגולי ייסורים, וצוויחות צירים שכל גבר שהיה נוכח בלידה יודע לזהות, יוסף הזה הוא קולני למדי מאז שחנכתי אותו, אחרי הזנחה פושעת של יותר מחדשיים.

רק כעת נתתי לו שם, אבל האמת היא שהוא נדד איתנו מדירה לדירה, שהוא עבר עונות מאומצות שהתחלפו ב"שנת חורף" כמה וכמה פעמים, לרוב בהתאמה הפוכה ל"עונות ההשמנה" שלי… שהרי יוסף, אתם יודעים, נמצא איתנו כבר מעל לשמונה וחצי שנים.

אני והאישה שאתי, לעומת זאת, כבר יחד כמעט חמש שנים. צחוק צחוק עוד ארבעה ימים אנו אמורים לחגוג (ונחגוג!!!) חמש שנים ליום בו נפגשנו. מזה זמן רב אנו ישנים יחד לפחות שלושה ימים בשבוע. ועדיין, סיר הלחץ הקורונאי מוציא מאיתנו – לפחות בינתיים – את המיטב ולא את המירע.

יומן אנטי-קורונה מתובלן

אז אתמול, קצת אחרי שסיימתי לכתוב את יומן הקורונה הראשון, האישה שאתי ראתה חדשות ואני הגבתי לאנשים שהגיבו לי על היומן בו אני מגיב לקורונה. (זהו, די עם התגובתיות הזו).

בכל מקרה, ככה סתם, בשביל הכייף, כתבתי אליה הודעת ווטסאפ שעברה מחדר אחד, דרך וויי-פיי, תשתית הכבלים, שרת הווטסאפ הישראלי, והעולמי. ההודעה עברה בעוד שלל שרתים וכבלים עד שעפה באוויר אל משואת הפלאפונים הקרובה לביתי וממנה אל החדר שבמרחק שלושה מטרים קו אווירי אל הפלאפון שלה:

"כבר אמרתי לך בדקה האחרונה שאני אוהב אותך?"
והאישה שאתי ענתה לי: "כמעט ולא אמרת לי היום…☹"
ולכך הגבתי: " זוכר לפחות שלוש פעמים. מסכים שזה "כמעט ולא"…"

אז כן, ווטסאפ מקרב רחוקים אבל יכול גם לקרב קרובים. גם אתר אינטרנט, כל אתר, מקרב רחוקים. האתר שכן, הופס, הוא אתר ספורט שגרם לי להכיר ולהוקיר אנשים מכל רחבי הארץ והעולם. עם חלקם מעולם לא נפגשתי, עם לא מעט כן. אנשים מארה"ב, אוסטרליה, ספרד… אנשים מכל חלקי הארץ: מטולה ואת אילת (וזו לא הגזמה: מכיר קוראים משם ומשם). בתגובות כאן באתר, בקבוצת הדיוור ובקבוצות הווטסאפ של כותבי האתר נוצקו ונוצרו הכרויות וחברויות.

אז שוב אומר לכם, קרבו אליכם את שאר אנשי העולם. גם אם לא פיזית. מצאו דרך לקרב רחוקים, מצאו דרך לאפשר לאנשים להתמודד עם הריחוק שרק יתגבר ויעיק. דברו, חייכו, כתבו, הקליטו והסריטו כי אני חושש שמחכה לנו תקופה לא קלה – בלשון המעטה.

נ.ב.

  1. אל תשכח נא לומר לאישה שאיתך שאתה אוהב אותה לפחות שמונה פעמים ביממה. שכן זכור: ככל שהמצור יתמשך, סביר שיהיה עליך לומר זאת בתדירות גבוהה הרבה יותר 🙂
  2. אם גם לכם יש יוסף, זה הזמן להעביר אותו מ"מצב קולב" ל"מצב עכשיו".
  3. ק קו קור קורו קורוזיס

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 25 תגובות

    1. אחרי כמה חדשים בתור ברמן, החלטתי לנסות לבדוק מה אני מגיש לכל העולם וחברתו. עד אז וגם מאז: לא שתיתי בירה 🙂
      אין סיבה, לפחות לטעמי, להוסיף מרירות לחיים, כך שבירה וקפה אינם בתפריט שלי.

      1. לקפה אפשר להוסיף סוכר שימתק אותו ואם מתעקשים אפשר להוסיף גם לבירה עד שיהיה מתוק. לחילופין אפשר להוסיף כמות מספקת של דבש או מייפל וכדומה

  1. תודה מולי. מזל שאם אתה לא בקבוצת סיכון עוד אפשר לרוץ לבד בחוץ… אם הייתי צריך לרוץ על הליכון אני גמור….

      1. בערבים כן. היא גם ממשיכה למעשה עד לקיבוץ כנרת ובצד השני עד עין גב (רק שהחלק מצומת מעגן לעין גב לא מואר ). כאשר יוצא לרוץ בבקרים בעיקר סופי שבוע מעדיף את השטחים החקלאיים, יורד לירדן וכאלה

    1. אלה בדיוק הרגעים שאני מודה שמעולם לא פיתחתי צורך להתאמן. מקשה עליי בכל ריצה לאוטובוס שאף פעם לא עוצר בתחנה, מטריד בכל פעם שצריך לעלות במדרגות הביתה עד כדי ויכוחים קשים על הוצאת זבל ומעיק לפעמים כשמגיע לעלייה לא תלולה מאוד, אבל לפחות אני לא מרגיש את המחסור הזה כרגע.

  2. אישתי נכנסה לבידוד אז אני צריך לדאוג לבת ולבית תוך כדי עבודה מקוונת כמורה. מאתגר ומצחיק (אפילו קצת צחוק מריר). אפילו לתפילות אני לא הולך מחשש להידבק.
    ולחשוב שלפני שבוע אמרתי לעצמי שמגיע לי איזה שבוע חופש שאוכל לשחק במחשב ולראות משחקים מהעבר….
    תזהרו על עצמכם. קהילה יקרה וחשובה!

    1. אצלנו אני מורה לחינוך מיוחד ואשתי מנהלת חווה חקלאית לימודית, בין הוראה מקוונת אחת לאחרת אנחנו עושים רוטציה על הבית ושני הילדים (בת 7 ובן 4.5) . הרוטציה שלנו היא כמו זו של קבוצות שדאנתוני מאמן, קצרה ואיכותית…

    2. לגבי התפילות, אפשר המניין מצומצם עם מרחק נדרש בין המתפללים.
      היום התפללתי בכולל (עם מעט בחורי ישיבה שאינם אברכים) המכונה "הישיבה הרמה" (בקריית שמואל שבקריות שבה אני מתגורר) ובאולם בית המדרש הורשו להיכנס רק עשרה והשאר התפזרו בכיתות המשמשות כעזרת נשים (הכיתות שייכות לבית ספר "נתיבות משה" שאינו ממוסדות "הישיבה הרמה" הכוללים את גני "יסודי התורה", ישיבה קטנה "כרמי עקיבא" ע"ש מייסד "הישיבה הרמה" [כולל הגנים] ורבה של קריית שמואל במשך כ-62 שנים, הרב עקיבא הכרמי זצ"ל).

      שכנים בבניין שבו אני מתגורר ארגנו תפילות מנחה וערבית המתקיימות ברחבה שבין בנייני הרחוב (רחוב קטן של שלושה בניינים של 18 דירות בכל אחד) ומתכוונים לעשות מניינים כאלו גם בשבת (ישנה אפשרות לספר תורה).
      כשיש גשם אז אם יש מניין מצומצם מתפללים בפיזור תחת החלק המקורה ליד דלת הבניין שבו אני מתגורר ואם יש יותר אז חלק יהיו בתוך הלובי.
      במקום דתי קל הרבה יותר למצוא פיתרון.

      1. *לגבי כולל "הישיבה הרמה" כוונתי בסוגריים לומר שמרבית הלומדים בו הם אברכים, ולכן המוסד נחשב "כולל", ומיעוטם בחורי ישיבה.

  3. מולי שמור על עצמך. זאת בהחלט תקופה מאתגרת. החלום שלי הוא להיות בבידוד ושאישתי תדאג לילדים ותעביר לי אוכל מתחת לדלת הסגורה. חבל שזה לא יקרה לעולם. אם אהיה בבידוד כל התא המשפחתי שלנו יתמוטט 🙁
    אולי כשהילדים יהיו גדולים נמצא קצת נחת ושלווה בעולם הזה.
    בהוראה מקוונת (ובמחקר) ננוחם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט