יומן קורונה 1# – 17/03/2020 – מולי

זהו. הסגר הושלם. העברתי את ההליכון לסלון בתקווה שייצא ממצב "קולב" למצב "קדימה הסתער". הבאתי את בת זוגי אלי הביתה. בבית המרקחת הצטיידתי בתרופות לשלושה חדשים. המקרר מפוצץ בתקווה שיישאר מפוצץ, ומחר יגיע (בתקווה) משלוח של אוכל לכלב. אז כל מה שצריך כעת זה להחליף ראש ו-"רק" להתרגל לעובדה שלא אראה אנשים בשר ודם שאינם בת זוגי שלא דרך מסך או חלון בחודשיים הקרובים.

בימים כתיקונם אני ובת זוגי חיים חלק מהשבוע בנפרד. והיום, במסע מביתה לביתי, כשהמכונית עמוסה בשלל תיקים ושלל שקי אוכל וציוד אחר, לא יכולנו שלא לחייך כאשר חשבנו יחד על המשפט "ברוך אתה קורונה, המקרב זוגות שכבר לא חיים בנפרד". כבר אמרתי שלמצוא את הטוב בכל דבר זו תכונה שאני עמל עליה מזה עשרות בשנים?

בעבודה מודיעים שממחר נעבוד מהבית, במקרה הטוב ארבע שעות. נו, לפחות יש עבודה. אני במצב טוב. מה יהיה מחר? מי יודע. בינתיים כנראה שיהיה זמן לעבוד על הספר החדש. הבעיה היא שהוא פסימי כמו המצב, ואיני בטוח עד כמה אני שמח לעוד "שכבה" של בשורות רעות.

אני חייב לומר לכם שאני מרחם על מי שנמצא כעת לבדו. האמצעים הדיגיטלים – כל כמה שהם מקילים על החיים – הינם לא יותר מטלאי על חוויית החיים. אז א אתם מכירים מישהי או מישהו שנמצאים לבד בביתם: דברו עימם, עשו שיחות וידיאו, הראו אכפתיות ונסו להפוך את הבעסה שלהם לפחותה.

אויש, הסגר קורונה…

ועדיין, מצבנו כעת טוב יותר מאשר בכל תקופה שהיא בהיסטוריה האנושית. יש לנו אויב שאנו מצאנו פיתרון ל"אחיו החורג". יש לנו יכולת לתקשר שלא רק פנים-אל-פנים – מה שלא ארע מעולם במקרים של מגפות, ויש לנו ידע מה לעשות כדי להילחם בצורה אפקטיבית בנגיף עטור הכתר שהוכתר בשם קוביד-19…

אז מבטיח לכתוב ולספר לכם על "ירושלים במצור", זו של היום ולא זו של 1948. מבטיח לחייך, ולגחך ולהתמרמר כיד המלך. מבטיח לשתף ולא להגיב בכעס לקטילות שתגענה, כי חביבי, כולנו קורונה, לפחות עד שהקורונה כבר לא תהיה…

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. אני מקושר לכל מילה שלך. לי קשה לתאר יומיים-שלושה לבדי. כשרינה ניפטרה היו לי שתי ילדות בנות חצי שנה ושלוש לדאוג להן. ומאז תמיד כשהייתי לבדי זה היה מרצון ולא חובה. לי קשה לתאר להיות שבועיים או שלושה, או חודש מצו החובה, בבית לבד? אני חושב על אסירים ב-CONFINEMENT (ריתוק) ל-30, 60, -אפילו 90 יום. בתא סגור. מיטה, כיור, ומושב לצרכים. ללא מחשב, ללא רדיו, ללא טלוויזיה. רק אתה ומחשבותיך. אני לא יודע כיצד ישנם בני אדם שיוצאים מזה בשלום. אני לא יודע למה הפוסט הקצר שלך העלה בי פתאום את המחשבות. פעם חשבתי שזה עניין של יכולת לחיות עם עצמך, כלומר, האם אתה אוהב או לא אוהב את 'המנחם' הזה. היום אני מאמין שזה הרבה יותר מסתם היכולת לחיות עם עצמך. שמעתי על 'אנשי הרים' שחיים לבד משך חודשים ושנים. אותי המחשבה בלבד מזעזעת.
    תודה מולי

  2. מולי תודה. הרבה מחשבות משותפות עולות לי מהפוסט שלך. בעיקר עסוק בלהסביר ולתווך לבני ובתי את המצב ולהרגיע את תחושת חוסר הוודאות שלהם ושל כולנו האמת (4.5 ו-7). מנחם רק בריאות, תשמרו על עצמכם היטב אתה וגייל בגיל 80+ מחלות שכאלו הן לא צחוק.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט