לדרבי נַפַּצים משלו / יוני לב ארי

עשר שנים אני מפנטז על זה. הדרבי של בלגרד. הכוכב האדום נגד פרטיזן. סרטוני YouTube הדליקו אותי, סיפורים העצימו את הדמיון, והרצאה של נדב יעקובי ואיתי אנגל על היריבות הפוליטית בין שני הצדדים קבעה סופית – אני אראה בעיניים שלי את הדרבי של בלגרד מקרוב. כדורסל, כדורגל, שח, אפילו טאקי. לא חשוב מה.

אוהדי הכוכב האדום

בשלוש שנים האחרונות ניסיתי, ללא הצלחה להוציא את החלום לפועל. אך לפני כחצי שנה קבעתי יעד – 2020. בן של בת דודתי נמצא בזוגיות עם וישניה, בחורה סרבית, ולא סתם בחורה סרבית, עם אבא אוהד פרטיזן (במלעיל, אם יש לכם ספק), והנה – נוצר הקשר.

רק היום, חלום בזול

דיאן (או דיז'אן למקפידים), אביה של וישניה, רכש עבורנו את הכרטיסים (12 אירו לכרטיס, חלום זול), טיסות ומלון נסגרו מראש, וכך חבורה של חברים ואחים, חמישה בסך הכל, חלקם מתל אביב וחלקם מניו יורק, מצאה את עצמה במלון מוסקבה שבלב בלגרד, בשבוע האחרון של פברואר, בשיא פריחת הקורונה.

את השוטרים ראינו כבר 20 מטרים מהמלון

העיר עצמה מקסימה. מדרחוב חמוד במרכז, מלא חנויות ודוכנים, עץ אשוח של חג המולד עדיין מקשט את הרחוב חודשיים אחרי החג, ברים בכל פינה, מסעדות מעולות, ובחורות יפות בגובה של טקצ'נקו בכל פינה. אסור למצמץ. שלושה ימים בילינו בעיר עוד לפני המשחק, שתינו (חלקנו בירה, אחרים סודה), אכלנו, טיילנו, ונהנינו מיחס חם בכל מקום. מומלץ בלי קשר למשחק.

צעדת בלגרד

ואז הגיע יום ראשון. ב-18:00 יחל המשחק, אך כבר מהבוקר אנחנו בהיכון. דיאן הנחה אותנו בצורה ברורה – כדי לא לעצבן אף אחד מהקהלים, אל תלבשו שחור או אדום. משהו נייטרלי. כבר בארבע יצאנו לצעדה לכיוון האצטדיון. כ-50 דקות הליכה, ארבעה קילומטרים.

המראקנה האירופאי

עשרים מטרים מהמלון, וכבר אנחנו רואים חבורות של שוטרים, בקבוצות של עשרה, עם מגינים ואלות, מוכנים לכל דבר. ככל שאנחנו מתקדמים השוטרים נראים יותר חסונים, ברדיוס של שני ק"מ מהמגרש הם גם עם קסדות, ובקילומטר האחרון הוצבו השוטרים הצעירים, אלה שלא בטוחים שיחזרו הלילה הביתה. כותבים מכתב פרידה עם צוואה ומצמידים לדיסקית, מה שיהיה יהיה.

אדום בעיניים

אני, כמכביסט מלידה, קצת מתקשה להתמודד עם כל האדום הזה סביבי. מעולם לא לבשתי אדום (לפחות מאז שאני קובע על עצמי, לא מתחייב עד גיל שנה), הצבע הזה לא עובר לי טוב ברשתית. אבל הפעם ההתמודדות היתה קשה מהרגיל. הכל אדום מסביב, האצטדיון, עמדות המכירה, האוהדים, לקחתי נשימה עמוקה וקיוויתי לטוב.

יותר מדי אדום בעיניים

חצי ליטר בירה (או סודה) בחוץ – ונכנסים. בדרך עברנו גרפיטי של רובה (איך לא), ואת הפסל של ראיקו מיטיץ', אגדת כוכב אדום, על שמו קרוי האצטדיון. הכניסה עברה חלק. 38,800 צופים, לא עמדנו יותר מדקה. דיאן סידר לנו כרטיסים במקומות מעולים, בדיוק באמצע בין אוהדי פרטיזן לכוכב האדום.

ה"מרקאנה" של אירופה

בפנים, הכל אדום. בדוכנים מוכרים בירות, וכדי להעסיק את הילדים עד המשחק, פתחו עמדת פלייסטיישן עם פופים, רעיון גאוני בכל קנה מידה. דבר אחד היה חסר – אין עמדה לקנות צעיפים או דגלים, רק בחנות שנמצאת בחוץ. מזל. פחות אדום (:

אפילו על הילדים חשבו כאן…

התמקמנו, והתחלנו להתרשם מהאוהדים. בצד שמאל – האולטראס של הכוכב האדום. בצד ימין – השחור של פרטיזן (מזכיר לכם – במעיל), שם הכל, אבל הכל שחור. עד לתחילת המשחק האוהדים שרו שירים, קפצו, זרקו איזה רימון עשן, לא משהו מיוחד. לאט לאט אנחנו מבינים מדוע האצטדיון הזה מכונה "מרקאנה".

"כאן נולדנו, כאן התאהבנו"

עם עליית השחקנים למגרש הוציאו האוהדים של הכוכב האדום שלט ענק. שלחתי תמונה לדיאן ולבן של בת דודתי (כן, הוא כבר יודע סרבית), ושניהם תרגמו לי – "כאן נולדנו וכאן התאהבנו". האמת? ריגש. ראיתי שלטים גדולים מאלה, אבל הפעם זה הרגיש נכון. מהלב. מדויק.

"כאן נולדנו, כאן התאהבנו"

המשחק החל, האוהדים מעודדים, לא משהו שלא ראינו, אבל עדיין מרשים. כשהם שרים כל היציע ביחד, מחובקים וקופצים (הקורונה עוד לא הגיעה לשם), זה נראה כמו יציע שלם קופץ. עד לסיום המחצית הראשונה לא נרשמו אירועים מיוחדים, אווירה חמה, אך לא מעבר. מדי פעם זרקו אוהדי פרטיזן רימון עשן אל עבר השוטרים. הרימון היה מתפוצץ ממש לידם, אבל הם? לא זזו.

מופע פירוטכני

מחצית שניה החלה, אגב, עדיין 0:0, לא בשר לא חלב, אבל לא בשביל הכדורגל הגענו. רמת המשחק היתה בערך כמו מכבי נתניה נגד בני יהודה, אולי טיפה יותר מזה. ביברס נאתכו, הנציג הישראלי היחיד, היה לא רע במדי פרטיזן, אך לא ראינו משהו מרשים מקצועית.

צפו במופע של אוהדי פרטיזן

ואז זה קרה. באזור הדקה ה-55, אוהדי פרטיזן פתחו במבצע שריפת היציע. מבט ימינה ואנחנו רואים יציע שלם בלבן זוהר, מחזה שלא ראיתי מימי. וראיתי כבר כמה דברים. לאט לאט התפשט העשן אל עבר המגרש, והמשחק הופסק. גם ככה השחקנים עקבו יותר אחרי האוהדים ופחות אחרי הכדור. והשוטרים? צופים בהנאה.

אחר שהעשן התפזר, נותרו כמה מוקדים עם כיסאות שעלו באש. והאוהדים? הקיפו את המוקדים האלה, לא ממש חששו או זזו משם. במקרה הטוב פשוט זרקו פנימה תפוח אדמה או מרשמלו. את תוצאות הרעל שנפלט הם יידעו כנראה בעוד כמה שנים טובות…

הקונטרה

אין ספק, במצב הזה אפשר לקבוע 0:1 לפרטיזן. "בלי קשר לתוצאת המשחק", אמרתי לאחי שישב לידי, "פרטיזן ניצחו במה שקורה ביציעים". רק שאוהדי הכוכב האדום עדיין לא התחילו. וכאילו מישהו שם שמע אותי (וידע עברית), וכעשר דקות אחרי המופע מימין, החל מופע "הקונטרה" משמאל.

ועכשיו צפו בקונטרה

כל היציע נצבע בעשן אדום, אבל כולו, כשמכמה מוקדים נורו זיקוקי דינור שלא מביישים את המופע של ה-4 ביולי ב-East River במנהטן. שוב, אני מדגיש, הזיקוקים נורו מתוך היציע. לא מאיזו עמדה מסודרת על המגרש. מבט מסביב נתן תחושה כאילו אנחנו בשדה קרב. מימין כיסאות שרופים, משמאל עשן אדום שמכסה יציע שלם. פרל הארבור, גרסת 2020.

במבט קדימה

לאכזבתנו, גולים לא ראינו. זה לא שרצינו לראות כדורגל, אלא שבעיקר עניינה אותנו תגובת האוהדים לשער באחד הצדדים. את זה ניאלץ לראות בפעם אחרת. אך חוויית הקהל תישאר צרובה בתודעה של כל אחד מאיתנו לכל החיים. קיבלנו את המנה שבשבילה טסנו לסרביה, ואולי קצת מעבר לכך. אך חשוב לציין, לא משנה כמה נצלם – אי אפשר להעביר את החווייה הזאת מבלי לנכוח באצטדיון.

תמונת סיכום, על רקע הקרב

באותו הערב ישבנו במסעדה, מסכמים את הטיול (למחרת חוזרים הביתה), כשדבר אחד ברור: טיול מהסוג הזה צריך לעשות פעם בשנתיים לפחות. היעדים הבאים נזרקו לחלל האוויר: הדרבי של איסטנבול, הדרבי של גלזגו, או משחקים פופלאריים יותר  סטייל רומא – לאציו ובנפיקה – פורטו. צפו לכתבה מהסוג הזה תוך שנתיים גג.

יוני לב ארי

die hard yankee fan, חי ונושם סביב הפאסט בול

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. מאוד מאוד אהבתי את הכתיבה שלך, ואת התמונות.
    בתור אחד שכתבת "מסע בעקבות אוהדים" הרעיון של "מסע בעקבות דרבי" הוא רעיון מעולה. לך עליו!

  2. מעולה! חלום שאגשים, שמח בשבילך שהגשמת. ממליץ, אם יקרה, על הדרבי בין פנאתנייקוס לאולימפיאקוס (הייתי בדרבי כדורסל, באואקה של פנא בלי אוהדי חוץ, גם מופע פירוטכני מרשים באולם סגור)

  3. מסטרפיס!!!
    השריפה הזאת. מה זה? עולם אחר. יוני, הצלחת להעביר את האווירה בצורה הכי נהדרת שאפשר. אם אוהדים אמרי'קאים ממשחק פוטבול היו רואים זאת הם היו מתפלצים ולא מאמינים.
    תודה יוני

  4. וואו, פשוט וואו.
    רציתי לקרוא את הכתבה כבר אתמול ולא הספקתי, אבל לשמחתי קראתי וראיתי עכשיו, פשוט מדהים, אין מילים.
    אגב משחקי דרבי חמים, אני תמיד חלמתי לנסוע למונומנטאל ולראות את הדרבי של בואנוס איירס, אני מקווה שמתישהו בחיים אספיק לעשות את זה.

    רציתי לרשום גם שאני מקווה שאתה לא נזקקת לבידוד, אבל כבר מישהו שאל חחח 🙂

כתיבת תגובה

סגירת תפריט