"כדורסל כמזון לנשמה" – והפעם מסע בעקבות אוהד מיאמי היט / מולי

"ביום שאין בו משחקים, כל שנשאר לחשוב עליו הוא האוהדים" אמר לי פעם ידידי, בלש הספורט בארט לארג'רנון שוטוויל, גיבור בספרי "בלוז של עליות ומורדות". אז קבלו נא, כתשורה ליום ללא משחקים, עוד פרק מעורר תיאבון למשחק מספרי "מסע בעקבות אוהדים".

"תאמין או לא, הרעיון למסעדת הכדורסל שלי בא לי מהלוגו של הקבוצה שאני אוהד, של מיאמי היט. ראית אותו פעם? הוא לא נראה לך כמו חציל שעולה בלהבות? אני אומר לך," חייך אלי שף חוזה קאסטרון, "אם לא הלוגו הזה – לא הייתה כאן היום מסעדה!"

כך, בשעת לפנות בוקר מוקדמת, ישובים מול שולחן מלא בשרידי ארוחת ענק במטבח הענק של מסעדת 'כדורסל על האש' (Basketball on fire) הממוקמת בפאתי דאון טאון מיאמי, כשכל הצוות כבר הלך הביתה ורק לשוטפי הכלים נותר לסיים את עבודתם, החל עוד פרק ב"מסע בעקבות אוהדים" שלי, מסע שתכליתו ניסיון להבין לעומק את תופעת אהדת הספורט על שלל גווניה וסודותיה.

מסעדת 'כדורסל על האש' אינה מסעדה רגילה. בלשון המעטה. המסעדה, שהינה חזונו של השף חוזה קאסטרון, מציעה שלל מנות  שהמשותף ביניהן הוא שכולן קשורות לכדורסל.  ה"ביצה בסל" שלו, לדוגמה, אכן עשויה משתי פרוסות לחם קלויות שבעליונה חור אשר לתוכו מטגנים ביצה, אך התוספת של שף קאסטרון, בנוסף לטעם הייחודי והשימוש בביצי חופש כתומות בלבד, היא זילוף של קווי שוקולד עדינים בצורת כדורסל, שמשדרגים את המנה לרמה אחרת.

"מאחר וכבר סיפרת איך הרעיון עלה, שף," חייכתי אל שף קאסטרון,  "אני סקרן לדעת מתי בדיוק עלה בך לראשונה הרעיון של מסעדת כדורסל?"

"אני יליד מיאמי כידוע לך," החל שף קאסטרון לענות, "ההורים שלי ברחו מקובה למיאמי בסוף 1959 עקב עלייתו לשלטון של פידל קסטרו. אני הבן הצעיר שלהם ונולדתי כעשרים שנה אחרי. אוהד NBA ותיק שכמוך בטח יודע שמיאמי היט נוסדה בשנת 1988, כשהייתי בן תשע ובדיוק התחלתי להתעניין בכדורסל, וכך יצא שאני אוהד את הקבוצה מיום שנוסדה. "

הקשבתי לו ממשיך ומתאר את שנות חייו כאוהד צעיר של הקבוצה, ממתין בסבלנות שיגיע לענות על השאלה ששאלתי.

"אז באליפות של 2006 הייתי אז עדיין בקולג', פלורידה סטייט יוניברסיטי אם אתה רוצה לדעת…"

"קדימה סמינולס," חייכתי, מזכיר את כינוייה של קבוצת הגברים בכדורסל של פלורידה סטייט יוניברסיטי.

שף קאסטרון זקף שתי אצבעות באות הניצחון  האוניברסאלי, והמשיך: "אבל באליפות של 2012 כבר הייתי גבר בן 24 שכבר עבד כמה שנים במטבח ורצה לפתוח מסעדה משלו. במקביל, רציתי לחגוג את האליפות ש'שלושת הגדולים', דוויין ווייד,  כריס בוש ו'המלך ג'יימס' לברון הביאו לנו, ולילה אחרי הניצחון בגמר, במקרה הכנתי חציל שרוף על הכיריים, ולפתע חלקו עלה בלהבות, ואז הוא נראה בדיוק כמו הלוגו של הקבוצה. משם הדרך היתה קצרה למציאת מאכלים נוספים הקשורים לכדורסל, ולפתיחת מסעדה משלי שכל האוכל בה יהיה קשור לכדורסל."

"ולא  פחדת לפתוח מסעדה משלך?" שאלתי, מסוקרן.

"בטח שפחדתי," ענה שף קאסטרון, "משך יותר מחצי שנה יכולת לעשות מהביצים שלי שקשוקה שלוש פעמים ביממה או יותר, לפחות עד שהמסעדה גילתה סימני הצלחה," הוא נרעד כשנזכר בתקופה הזו, "אתה מבין, לפתוח מסעדה, ועוד מסעדת כדורסל,  זה כמו לעשות ביצה עלומה: אתה יודע מה אתה מכניס לשקית, אבל אתה לעולם לא יודע מה יצא לך בתום התהליך."  ואז ניצת מחדש האור בעיניו כשאמר: "אבל הרגשתי וידעתי שאני יכול ליצור משהו שאיש לפני לא חשב עליו, והייתי בטוח לחלוטין ביכולות שלי כשף. אני זוכר שהמנה הראשונה שעיצבתי למסעדה היתה החציל עם הלהבות, אתה יודע, זו שבהשראת הלוגו…"

"כן, אכלתי היום את ה'חציל בלהבות סחוג-אדום' שלך." חייכתי, "והאמת היא שעד עכשיו הלשון שלי שורפת ממנו…"

שף קאסטרון קם לרגע, הביא מהתבנית שבתוך התנור החמים, משהו שנראה כמו שישה כדורי כדורסל מיניאטוריים, הניחם לפנינו ואמר:

"אין כמו כדורי גבינה בתיבול פפריקה מתוקה להעביר את הצריבה של הסחוג האדום." אמר והניח אותם לפני.

נגסתי בכדור הגבינה הפושר. מבול של טעמים החל משתולל בפי במגוון השתלטויות על שטחי החך השונים.

"איך הצלחת לעשות את הקווים השחורים שהופכים כדור כתום לכדורסל?" התעניינתי בפה מלא.

"זה פשוט! בעזרת עט צבע מאכל טבעי שחור." ענה השף מכניס גם הוא לפיו עוד כדורסל גבינה.

"מדהים כמה שזה טעים," מלמלתי, עדיין בפה מלא.

שף קאסטרון קם שוב, הפעם ניגש למקרר והביא מגש של כדורי כדורסל קפואים. "לא רבים חשבו שהצירוף של מנגו ושוקולד יצליח," הוא אמר, מציג כדורי גלידת מנגו. על הרעיון הזה חשבה ריטה, הסו-שף שלי. אתה מבין: המטבח של המסעדה הוא בדיוק כמו קבוצת כדורסל, אתה חייב עבודת צוות מתואמת של כל השחקנים, ואין שום מצב שתצליח להשיג תוצאה טובה בלי מאמץ משותף של כל מרכיבי הקבוצה. אני שמח להשתמש ברעיונות טובים של הצוות שלי, בדיוק כמו שאני בטוח שכל מאמן טוב יהיה מוכן לאמץ רעיון מעולה של כל אחד משחקניו, ובטח של השחקן המצטיין שלו."

"אז הנה לך רעיון למנה כדורסלנית, חינם ללא כסף ממני," אמרתי. "תכין מגש של כל מני סוגי רולים ותקרא לו: 'פיק אֶ רול'." שף קאסטרון צחק והבטיח לחשוב על המנה, אבל משהו במבט שלו אמר לי שהוא כבר מדמיין אותה אצלו בראש…

"ומהי לדעתך מנת הדגל של המסעדה שלך?" שאלתי.

"אני גאה במיוחד ב- Miami Heat Flaming basket"," אמר שף קאסטרון, "אכלת אותה פעם?"

נענעתי ראשי לשלילה.

שף קאסטרון קם והזמין אותי לבוא עימו לכיריים. הוא הניח חפיסת שוקולד מריר בתוך בן-מארי ('אמבט מים' או 'סיר אדים' שהוא סיר קטן המונח מעל סיר גדול ממנו מלא מים רותחים) והמתין שיהפוך לנוזלי.

במקביל הוא הכין במהירות בלילה  עשויה ביצים, חלב, שמן, סוכר ומעט קמח. הוא הוסיף לה כל מני תבלינים, טרף היטב  ויצק את הבלילה לבקבוק עם ארבע פיות.

משסיים הוא חימם מחבת עם שמן על אש לוהטת ויצק מן הבקבוק, דרך הפיות, צינורות בלילה שיצרו מעין רשת של פנקייק.

אחר הוא יצק על השיש מעין רשת נוספת של חוטי שוקולד דקיקים שהתמצקו כשנגעו בשיש הקריר.

את שתי הרשתות הוא שילב אז סביב-סביב בשולי צלחת גדולה. השוקולד מתחת, ומעליו רשת החביתיות כשהוא מותיר את מרכז הצלחת ריק לחלוטין.

ואז הוא פנה להכין במחבת אחרת, קרפ סוזט, פנקייק עם רוטב העשוי מסוכר, מיץ תפוזים ומעט קליפת תפוז מגורדת. כשהקרפ היה מוכן הוא הביא את הצלחת ואת המחבת אל השולחן, מזג מעט ליקר על הקרפ שבמחבת, לקח מצית והצית, בטכניקה המכונה 'פלומבה', את הקרפ שהחל לעלות בלהבות.

אחרי חצי דקה החלו הלהבות לרדת ואז, שף קאסטרון עשה משהו שהדהים אותי: בידו האחת הוא העיף את הקרפ באוויר, הקרפ סוזט בער באוויר ארבעה גלגולים ו…. נחת ישר למרכז הצלחת מעוטרת הרשת שנחה על השולחן.

הקרפ סוזט המשיך לבעור עוד עשר שניות במרכז הצלחת, ואז כבה.

"את המנה הזו, אדוני," הוא אמר בגאווה ניכרת לעין, "אני מכנה 'הסל הלוהט של מיאמי היט'. שיהיה לך בתיאבון ושיהיה בהצלחה למיאמי היט!"

פוסט זה הינו פרק תשיעי מהספר שלי "מסע בעקבות אוהדים" שכולל שלושים פרקים, כמספר הקבוצות ב NBA.

מי שרוצה לרכוש עותק דיגיטלי של הספר כולו (על שלושים פרקיו) או ספר אחר שלי, מוזמן לעשות זאת כאן

לקריאת הפרקים שפורסמו עד כה באתר, נא ללחוץ כאן

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 16 תגובות

  1. בפרט שמדובר על פרק שמתייחס לאוכל, לא הצלחתי להתחבר. במקרה הזה תמונה (ועדיף כמה תמונות), היתה שווה אלף מילים.

    1. כל הדמויות וכל האירועים בספר, וכמובן כל המנות בפרק זה כמו המסעדה עצמה, הם כולם פרי דמיוני ולא קיימים במציאות.
      כתוצאה מכך תמונות הן פשוט בלתי אפשריות…
      עם זאת אני מוחמא מכך שחשבת שזו מסעדה אמיתית ומנות אמיתיות 🙂 .
      אני מחכה(ומקווה) לשף אמיתי שייקח את המנות הללו פרי רוחי ויכניס אותן למסעדה שלו.

  2. כמי שממש, אבל מ-מ-ש אוהב אוכל קובני (+ העניין הפעוט של היותי טרחן בלתי נלאה), אני מוכרח לציין ששף ממוצא קובני יתייחס על סחוג כאל "ממתיק מלאכותי…"
    אחד מהחריפים שבפלפלים המגודלים בתפוצה רחבה הוא פלפל הבנרו (הבנרו, מלשון העיר הוואנה, בירת קובה). לי, אישית, לא יצא לטעום משהו שמתקרב בחריפותו לזה של פלפל ההבנרו, בטוח שלא סחוג…
    .
    וקצת יותר ברצינות –
    נהדר, כמו כל מה שאתה כותב, מולי. תודה.

    1. אני מכין חריף מפלפל הבנרו. אני מוסיף עגבניות ביחס של 1:1 כדי שגם אנשים אחרים יוכלו לאכול, וזה עוזר במידה חלקית מאוד…

      1. המתכון שלי להבנרו –
        2 פלפל הבנרו + 4 גמבות + 4 עגבניות + 1 בצל +ראש שום עטוף בנייר אלומיניום, על הגריל באש לא ישירה עם עץ פרי בשביל הטעם של העשן (תפוח, אפרסק, או שקד). מקלפים את כולם אחרי שהשחירו על האש (עם כפפות! אין דבר נורא יותר מלקלף הבנרו בידיים חשופות. רגע, יש. לקלף, ולהכניס בטעות אצבע לעין… מניסיון, זה נורא), מועכים את השום הקלוי, וקוצצים דק את הפלפלים והעגבניות (להיזהר לא לאבד את המיץ של העגבניות, היות והן מאבדות "ממציקותן" אחרי שהן מקולפות).
        מערבבים את הכל עם מיץ לימון סחוט טרי ושמן זית. אחרי לילה במקרר בקופסה סגורה, זה הופך למעדן (מעדן לאוהבי החריף בלבד).

  3. מעולה מולי
    הערת אגב – ביד נוקיהו היתה מסעדת סושי (לא יודע אם עדיין קיימת) שקראו לה פיק נ רול.
    יש גם שוארמיה שקוראים לה פליי עוף
    🙂

  4. כמה התגעגעתי אליך מולי! וואללה שהקטע ששלחת החזיר אותי ל-"ליטל הוואנה" (LITTLE HAVANA") – השכונה הקובנית לא רחוק מהאולם – שהייתי הולך אליה (כמו ליטל איטלי במנהטן ליד רח' דולנסי) לפני או אחרי משחקי מיאמי היט. מזמן לא שוחחנו. אני מקווה שהכל טוב אצלך. אצלנו? כיף. גרים בלב אטלנטה בבניין חדש ונהנים כאילו במלון 5 כוכבים…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט